שגיאות גורליות

רק לא למצוא פתרון. אחת התרומות החשובות לתביעה הדרום־אפריקנית נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק, היתה דבריו של חבר הכנסת מטעם הליכוד, משה סעדה, בערוץ 14: "כמו שברור לכולם היום שהימין צדק בעניין הפלשתיני, היום זה פשוט: אתה הולך לכל מקום, אומרים לך: 'תשמיד אותם'". כיוון שהתקשיתי לבדוק אם אכן הקריאה לג'נוסייד של הפלשתינים הושמעה לסעדה ב"כל מקום", העדפתי לבדוק את קביעתו כי מחנהו צדק, היסטורית, בכל הנוגע לפלשתינים.

ובכן, מנחם בגין, שעמד שנים ארוכות בראש הימין, הודיע בשידור ברדיו המחתרתי "קול ציון הלוחמת" ב־3 בספטמבר 1947, חודשיים לפני הכרעת האו"ם בעד תוכנית החלוקה בין מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ ישראל המערבית, את הדברים הבאים: "ברור לכל מי שאינו מוכן למכור, למען חיי שעה עלובים, את מולדתו ולהפקיר למען שלוותו החולפת את עמו - 'פתרון' החלוקה, אם יבוצע, כמוהו כשואה לאומית היסטורית. העם היהודי ימנע את השואה הזאת... דגל החירות העברי יתנוסס על ירושלים ועל רבת עמון".

לו נשמעו לקריאתו של בגין, מדינת ישראל לא היתה קמה.

20 שנה אחר כך, כשר בלי תיק בממשלת הליכוד הלאומי, שלושה ימים לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, הציע בגין עתיד לפלשתינים בשטחים הכבושים: "במשך שבע שנים יהיו תושבים ולא אזרחים. בתום שבע השנים נוכל לשאול כל אחד מהם אם הוא רוצה להיות אזרח נאמן, או אולי הוא רוצה ללכת למדינה אחרת".

לו נשמעו לו אז, היה היום רוב ערבי במדינה אחת בין הים לירדן. מי שאין להם עניין במדינה יהודית־דמוקרטית דווקא היו נשארים כאן. הוריי לא היו עולים ארצה לפני 100 שנה כדי לחיות במדינה לא יהודית.

יצחק שמיר, יורשו של בגין, החמיץ את הסיכוי להגיע לשלום עם ירדן ועם גורם פלשתיני הפוסל את השימוש באלימות. היתה זו דחייתו קרת הרוח את "הסכם לונדון", טיוטת ההבנות פרס־חוסיין מ־11 באפריל 1987. לולא דחה ראש ממשלת האחדות את הנייר המשותף, היה סיכוי למימוש הסדר שגם רבים בימין היו מחבקים כיום.

אריאל שרון, כראש הליכוד וראש האופוזיציה, עלה ב־28 בספטמבר 2000 עם חברי סיעתו ועוד 1,000 איש, בהתרסה בוטה, על הר הבית, כדי להביע את התנגדותו לפשרות מדיניות. למחרת פרצה (במקרה, כמובן...) האינתיפאדה השנייה. עבור סעדה היתה זו, בלי ספק, הוכחה נוספת לצדקת דרכו של הימין.

גולת הכותרת של כהונת שרון היתה החלטתו הנמהרת, שנועדה לפתור את הבעיה הדמוגרפית שלא באמצעות הסכם, לסגת באופן חד־צדדי (תוך תיאום טכני בלבד עם הרשות הפלשתינית) מרצועת עזה, ולייתר בכך את הצורך לממש את הסכם אוסלו.

כראש הממשלה עשה נתניהו הכל כדי להפוך את הסדר הביניים של אוסלו להסדר קבע, והעדיף את חמאס על פני הרשות הפלשתינית, משום שרצה להימנע ממשא ומתן על חלוקת הארץ. על פרי הבאושים של ההעדפה הזו חבל להשחית מילים. בעקבות הפסגה הסודית שהתקיימה באפריל 2016 בארמונו של הנשיא א־סיסי בקהיר, בהשתתפות נתניהו ויצחק הרצוג (שעמד אז בראש האופוזיציה), לקראת אפשרות לפתיחת משא ומתן רציני עם הפלשתינים, נתניהו נבהל כנראה מעצמו, סתם את הגולל על ההזדמנות שנוצרה ומינה את חוזה הפצצת סכר אסואן, אביגדור ליברמן, לשר הביטחון.

כל הדברים הללו לא התרחשו באורח מקרי. זו תפישת עולם המוכנה לחבור לשטן כדי להימנע מחלוקת הארץ ולוותר על החזון הציוני המתמצה בשתי מילים: יהודית־דמוקרטית.

רק שאלה: מי נחלץ לנסוע להאג בגיל 87 כדי להגן על מי שדרש לכלוא אותו, ועל חבר מרעיו ועל כולנו, מפני עולם שמוכן להכיל אותנו רק אם נמלא את תפקיד הקורבן?