מרגישים מפולגים ומשסועים? יש לכך סיבה

כשהיינו ילדים, היינו נפגשים לא מעט עם המשפחה המורחבת שלנו. היינו משחקים עם בני הדודים שלנו בשבת אחר הצהריים אצל סבא וסבתא, חוגגים יחד את החגים ונפגשים בשמחות ובאירועים משפחתיים. עם השנים גדלנו והתבגרנו, התחתנו ונולדו לנו ילדים, וב"ה המשפחה גדלה וגדלה.

הצרה היא שככל שעוברות השנים, כך אני פוגש את בני הדודים שלי הרבה פחות. את ליל הסדר כבר אי אפשר לחגוג כולם יחד, כי לאף אחד אין בית מספיק גדול שיכול להכיל את כולם. גם לשמחות קשה להזמין את כל הענפים החדשים שהצטרפו למשפחה, ובצער אני שם לב שהילדים שלי לא ממש מכירים את בני הדודים שלי. אני מתנחם בזה שהם מכירים ושמחים להיפגש עם בני הדודים שלהם, אבל יודע שטבע העולם הוא שגם זה לא יישמר לעד. בע"ה המשפחה תמשיך לגדול, וכל ענף יתכנס בתוך עצמו.

פרשת שמות מתארת איך קורה התהליך הזה למשפחתו של יעקב אבינו. בסוף ספר בראשית ובתחילת ספר שמות התורה מפרטת את שמותיהם של כל בני המשפחה שירדו מצרימה. בערך 50 בני דודים מנויים שם בשמם - בתוספת הדודים והסבא, כמובן. בניו ונכדיו של יעקב אבינו ממשיכים לפרות ולרבות: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז). השם "ישראל", ששימש לאורך ספר בראשית שמו הפרטי של אבי המשפחה, הופך להיות שם המשפחה של צאצאיו. ברגע הזה, כשהאוכלוסייה הולכת וגדלה והלכידות הולכת ומתפוגגת, גוזר פרעה על ישראל גזירות קשות של השמדה ועבדות.

אך פרעה לא הביא בחשבון שאין בעולם דבר שמאחד כמו אויב משותף. המשפחה הזו כבר ידעה סכסוכים פנימיים קשים: פיצולים בין בני האימהות השונות, ניכור, ואפילו אלימות בין אחים. בתהליך טבעי, כשהפכה המשפחה לחמולה ענקית, היא היתה עלולה להפוך להיות מפורדת ומפוזרת - אך לנוכח האויב המשותף היא שבה והתלכדה. החמולה של צאצאי יעקב הופכת מאוסף של משפחות להיות עם אחד. למרבה האירוניה, מי שיגדיר אותה כך לראשונה, שיכנה את המשפחה בכינוי "עם", זהו אותו פרעה בכבודו ובעצמו: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שם, ט).

בניגוד לשיר הידוע של אמיר גלבוע, אדם לא קם פתאום בבוקר ומחליט שהוא עם. עמים מתהווים בתהליך ארוך - מתא משפחתי קטן, למשפחה מורחבת, לחמולה גדולה. בהתחלה כולם עוד מתכנסים בשמחות ובחגים, אחר כך כבר נפגשים פחות אבל עדיין כולם מכירים את כולם, ובאיזשהו שלב גם זה כבר לא מתקיים. רגע ההתלכדות לעם מכיל בתוכו בו בזמן פירוד וחיבור - פירוד שנובע מהכמות הגדולה של האוכלוסייה, וחיבור מההכרה שמדובר בבני אותו העם.

בהרבה מובנים, תהליך דומה קורה לחברה הישראלית. יש כאן שילוב בין שתי טעויות נפוצות - אנחנו רגילים לחשוב שישראל היא מדינה קטנה ומשוסעת, ונראה לי ששני הדברים לא ממש נכונים. ישראל אמנם אינה גדולה, אבל רוב המדינות בעולם (כשני שלישים מהן, ליתר דיוק) קטנות מישראל במספר התושבים שלהן. קצב גידול האוכלוסייה בישראל גבוה במיוחד - אנחנו מדינה עם תוחלת חיים של מדינה מערבית מתקדמת, ושיעור ילודה שמתחרה בעולם השלישי. בזמן מלחמת המפרץ חיו בישראל חצי מהתושבים שחיים בה כיום, בזמן מלחמת יום כיפור היינו שליש ממספרנו כעת, ומאז מלחמת ששת הימים גדלנו בערך פי ארבעה.

תחושת הקיטוב והניכור שאנחנו מרגישים כיום קשורה, לפחות בחלקה, לכך שהמשפחה פשוט גדלה מאוד. הילדים שנולדו בעשורים האחרונים לא מכירים את בני הדודים של ההורים. לא בגלל איזה סכסוך סוער, אלא בעיקר כי בסלון של סבתא כבר אין מקום לכולם. כמו במצרים של פרעה - גם אצלנו כיום, לנוכח האויב המתנכל לנו, אנו חשים ומרגישים שוב את הלכידות והחיבור שלנו, אף שכבר מזמן אנחנו לא אותה המשפחה הקטנה שהיינו פעם.

יש לנו אתגרים חברתיים גדולים וסוערים, ומחלוקות בוערות שחייבים לטפל בהן. אבל לפחות חלק מתחושת השסע והקיטוב נובע פשוט מכך שגדלנו וצמחנו. באופן פרדוקסלי, גם המרחק הזה הוא חלק מהעובדה שאנחנו, "עם בני ישראל", פשוט משפחה אחת גדולה. √