אדמה, לא שטחים

1.

גביית מחיר מאויבינו. במשך שנים התעקשנו לתאר את העימות כ"סכסוך טריטוריאלי". כך הכנסנו את האיבה הנצחית למסגרת עלילתית (נרטיב), שיש לה התחלה, אמצע וסוף. "שניים אוחזים בטלית, זה אומר 'כולה שלי' וזה אומר 'כולה שלי'... יחלוקו".

התפיסה הזאת הולידה אצלנו תנועות שהציעו את הנוסחה הגואלת "שלום תמורת שטחים". הרציונליזם החד־כיווני שבמסגרתו תיארנו את הסכסוך, שכנע אותנו שערביי עזה (ואלו בשומרון וביהודה) מעדיפים לבנות את חייהם מאשר להרוס חיי אחרים, ולכן הצענו להם עבודה ועזרה בהטבת חייהם. לשווא. כי במזרח התיכון, ערש הציוויליזציה האנושית, המונח התקף היה ונותר "אדמה", שממנה נגזר השם "אדם" הכולל בתוכו "דם". אדם ללא אדמה אין לו זכות קיום, ולכן כדי להיאחז בה שווה לשפוך דם. את האמת העתיקה הזאת, המופיעה עוד במקרא, היה נדמה לרגע כי שכחנו. מבחינת חמאס, פת"ח והרש"פ, מולדתנו העתיקה, ערש צמיחתנו לעם, היא אדמה מוסלמית. הם לא מעוניינים בעובדות היסטוריות אלא באדמתנו, ולכן מוכנים לשפוך את דמם בעבורה. בעוד אנו דיברנו בשפת הלוגוס, הם דיברו בשפת המיתוס.

המלחמה הנוכחית מוכיחה לאויבינו שדם יהודי אינו הפקר, שעליהם להיענש על הזוועות שביצעו בבנותינו, בבנינו ובהורינו, ועל החרבת יישובינו. אך לא די בכך; אם מבינים שהבסיס לקיום כאן הוא אדמה ולא "שטחים" (טריטוריה), הרי הרג מחבלים ותומכי לחימה לא ישנה את המשוואה. עלינו לגבות מחיר מהרכיב הראשון בשרשרת מושגי הבסיס: לקחת מהם אדמה ולהחזיק בה לעד. זה ישמש עדות עד דור אחרון, שהמחיר לשאיפות ההשמדה של אויבינו יהיה סילוקם מהאדמה שממנה יצאו לטבוח בנו.

2.

ההיג'רה החדשה. 7 באוקטובר לימד שאסור לסמוך על קיום עצמאי של תנועות טרור מאחורי חומות. הישות המפלצתית שהתעצמה שם, העדיפה להרוג יהודים מאשר לפתח את המקום לטובת תושביו. רצועת עזה כיום חרבה ברובה, ואינה מתאימה למגורים. צריך לעזור לתושבי הרצועה להגר למדינות אחרות בעולם. לא בכפייה, אלא מרצון. שיפתחו בחיים חדשים במקום שלא יחנך אותם למוות כבר מלידתם. רבים מהם מחפשים לברוח מהחיים האומללים שהיו מנת חלקם ברצועת עזה, ויש לעזור להם. החברה העזתית נחלקת לשני מעמדות: אדונים ועבדים. העבדים - ההמונים הפשוטים שאינם מקורבים לשלטון חמאס - משתדלים לשדרג את מעמדם ולהצטרף לשכבת האדונים. המוביליות הזאת התאפשרה רק בכיוון אחד: הצטרפות לג'יהאד. ההתעקשות להשאיר את המסכנים הללו בעזה תוביל אותם בהכרח לזרועות הג'יהאד ולמוות. מעבר לעניין הביטחוני, לקליטתם במדינות העולם יש גם היבט מוסרי.

3.

משיחיות שקר. שוב ושוב חוזרים אנשים בתוכנו על המונח "משיחי" כתיאור שלילי לחברי הקואליציה ולציונות הדתית בכללה. אבוי לחרפה וליצר הפילוג. כמעט בכל הפעמים שנתקלתי בתיאור המאשים הזה, הוא ננקט בידי אנשים שאינם מבינים גדולים ברעיון המשיחי או ביהדות. הם התכוונו אפוא למילה נרדפת לחוסר רציונליות, להחלטות המתבצעות על סמך שיקולים לא הגיוניים, שאינם מביאים בחשבון את נתוני המציאות אלא נסמכים על משאלות לב ועל אמונות דתיות. מעניין, כך התקבלו החלטות הרות גורל כמו הבאת כנופיות רוצחים מתוניס וחימושם על ידינו מתוך מחשבה שישמרו עלינו מפניהם, או גירוש יהודים מבתיהם, החרבת יישוביהם והתייצבות מאחורי חומות, בהנחה שעזה תיהפך לסינגפור של המזרח התיכון. הסכמי אוסלו וההתנתקות כמשל. האירוניה היא שרוב אלה המאשימים אחרים במשיחיות, תמכו היסטורית במצעד האיוולת הזה; חלקם אף הבטיח שכתוצאה מהמהלכים יהיה שלום וביטחוננו יגבר, ובכלל, נקבל מזרח תיכון חדש. פרויד כינה זאת "השלכה".

4.

פלנטה אחרת. השבוע ירדנו לדרום. הגענו לכפר עזה. הבתים השרופים הם עדות מפויחת לזוועה ולקרבות. דירות הצעירים בקיבוץ סמוכות לגדר, ולפיכך חטפו את מרב ההתקפה. נכנסתי לדירתם של סיוון אלקבץ ונאור חסידים הי"ד. הוריה של סיוון, שמעון וענת, הפכו את המקום למוזיאון קטן, המתעד את הטרגדיה שהתרחשה שם באותו בוקר ארור.

במקומות האלה נשפך דמו של עמנו, ולכן "נָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו". כיצד נשיב נקם? כך לימד משה בצוואתו: "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" - בהשבת העם לאדמתו, נגד כל הקמים עלינו לעצור את שיבתנו הביתה לציון

התקשיתי לעזוב. נזכרתי שפגשתי אותם ברומא בעת כהונתי כשגריר, כמו היה זה בזמן אחר ובפלנטה אחרת. עמדנו ליד ביתו של ראש המועצה האזורית שער הנגב אופיר ליבשטיין הי"ד, שנרצח בבוקר ההתקפה כשיצא להילחם בפורעים. זוהר חברי הראה סרטון שצילם חודשיים קודם, ובו אופיר מסביר למשלחת יהודים מארה"ב על החיים בגבול מול עזה. "הם חפרו מנהרות מהבית שם אל הקיבוץ שלנו ולשאר היישובים. הם רואים אותנו עכשיו. אם ירצו לירות, הם יירו, אבל הם צריכים סיבה לכך. הם לא יורים כי הם מבינים שהצבא שם". איש של שלום וחזון היה.

בדרך משם עברנו בחניון רעים. ברחבה תקועים עמודים ועליהם תמונות הנרצחים. האדמה כאן רוותה את דמיהם, מזבח עולה שעליו נעקדו. הרגשתי צורך להתפלל שם, ותכף כשעלתה בי המחשבה הזדמן לנו מניין. בתום התפילה ביקשתי מהחזן לומר קדיש יתום על הקדושים. בראשי הדהדו המילים מתהלים ק"ב: "תיכְָּתב זאת לדור אחרון..."

5.

התקומה - צו חיים. הגענו לקיבוץ כיסופים בחבל אשכול, ובדמיוני ראיתי את ריה"ל חותם את ספרו הפילוסופי, "הכוזרי", בהבטחה נבואית: "כי ירושלים אמנם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בני ישראל לה תכלית הכוסף" (בתרגום יהודה אבן תיבון). הרבש"ץ רוני סיפר על הקרב שהתחולל ממש בביתו. נכנסנו למה שנותר מהבית המפויח, קירותיו מנוקבים בכדורים. בדלת הממ"ד, שם הסתתרו אשתו וילדיו, יש נקב קליע שהצליח לחדור. הקיבוץ היה בתנופת פריחה ושגשוג, וכ־100 מ־300 תושביו הם ילדים. פגשנו את מיכל, שדיברה בעיניים בורקות על שיקום היישובים במהירות, כדי לא להפוך את התושבים לגולים התלויים במוסדות רווחה. זה לא בריא לנפש להישאר במלון, אמרה. הם מצפים מהמדינה לעזור להם לבנות מחדש את האזור ולהביאו למצב טוב עוד יותר ממה שהיה טרם ההתקפה, כולל השבחת שירותי המדינה (חינוך, בריאות, רווחה, ועוד). "זה קודם להנצחה", הדגישה.

אמרתי להם שחבל הארץ הזה יפרח יותר משהיה, מכיוון שהתקומה מחורבן היא צו חיים הצרוב בתודעה ההיסטורית שלנו. אנחנו עוף החול הקם מֵאֶפרו, שמקורותינו ראו בו סמל לנצחיות עמנו. ברור שאחרי המלחמה המון משפחות תרצינה לעבור לאזור היפהפה הזה. נזכרנו בנבואת זכריה מראשית ימי הבית השני: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָי͏ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". במקומות האלה נשפך דמו של עמנו, ולכן "נָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו". כיצד נשיב נקם לאויבינו? כך לימד משה בצוואתו לפני מותו: "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" - בהשבת העם לאדמתו, נגד כל הקמים עלינו לעצור את שיבתנו הביתה לציון. עוד נשוב ונִבְנֵךְ.