באחד מסרטוני הגבורה שומטי הלסת שמציפים את הרשת בשבועות האחרונים, מתועד קרב הגבורה הלא ייאמן שניהלו בכפר עזה ארבעה לוחמים, תוך שהם הורגים עשרות מחבלים מהגג של אחד הבתים בקיבוץ. אחד (מני רבים) הרגעים המדהימים בסרטון מתאר את הרגע שבו נפגע אחד הלוחמים מכדור בחזהו. הוא צועק לחברו "אני מת", והחבר מספר: "ברגע שהוא ענה לי 'אני מת', ידעתי שהוא לא מת". ואכן, החבר הפצוע שורד בקרב עד לחילוץ, והוא מחלים ומשתקם גם בימים אלו.
תובנה פשוטה ועמוקה מני ים אומר הלוחם באותו רגע - את הצעקה "אני מת" יכול לצעוק רק אדם חי. ולפעמים נראה לי שהדבר נכון במידה מסוימת גם בכיוון ההפוך, את ההכרזה "אני חי" צועק רק מי שחייו תלויים מנגד. רק מי שעצם חייו וקיומו מצויים בסימן שאלה. "אדם צועק את שחסר לו" כתב פעם מאיר אריאל, "לא חסר לו, לא צועק".
כשעפרה חזה עמדה על הבמה בתחרות האירוויזיון בשנת 1983 ושרה "שמעו אחי, אני עוד חי", קיבלו המילים משמעות ועוצמה מעצם העובדה שהאירוע התרחש על אדמת גרמניה. אותו מקום שרק 40 שנה קודם השקיע את כל כוחותיו ועוצמתו בכך שיהודים לא יוכלו להכריז עוד את ההכרזה הפשוטה הזו. השיר "חי" קיבל את כוחו מכך שרבים כל כך אינם חיים עוד.
גם בשמותיהן של פרשות התורה ניתן למצוא רמז לתופעה הזו. פרשת "חיי שרה" פותחת בסיפור פטירתה של שרה, וכוללת גם את תיאור מותם של אברהם ושל ישמעאל. פרשת "ויחי", הפותחת במילים "ויחי יעקב", מתארת למעשה את מותו, וכוללת גם את מותו של יוסף, בחיר בניו. נראה שגם בפרשות התורה שימוש יתר בשורש חי"י מעיד דווקא על מוות מתקרב.
"יעקב אבינו לא מת" אומר ר' יוחנן בגמרא במסכת תענית (דף ה עמוד ב). והמאמר הזה זועק דרשני, שהרי הדבר אינו הגיוני כלל וכל בני האדם מתים בסופו של דבר. נראה שהמדרש התמוה הזה מבוסס על דיוק לשוני באופן שבו מתארת התורה את רגע פטירתו של יעקב - "וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית מט, לג). מטבע הלשון הזה שונה מהאופן שבו מתואר בתורה מותם של שאר האבות. כאשר מתים אברהם, יצחק ואפילו ישמעאל, אומרת התורה "וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו". אך במותו של יעקב משמיטה התורה את המילה "וימת", וממילא קצרה הדרך לדרשה של ר' יוחנן - "יעקב אבינו לא מת".
ועדיין הדברים דורשים ביאור, שהרי בסוף ספר בראשית מתואר בפירוט כיצד חנטו את גופתו של יעקב, ספדו לו וקברו אותו. נראה שאין כוונתו של ר' יוחנן שהאיש יעקב עודנו חי בעולם, אלא שהתורה מן הסתם מבקשת להעביר מסר כלשהו בכך שהיא לא נוקטת את היחס אליו במונח המפורש "וימת". הגמרא מציעה שהמסר בכך הוא: "מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים". יעקב אבינו, הלוא הוא ישראל, ממשיך להתקיים כל עוד בני ישראל קיימים. "עוד אבינו חי" אינה אמירה המתייחסת אל קיומו של האב, אלא אל קיומם של הבנים.
אנחנו במלחמה קשה ומאתגרת, השמות המותרים לפרסום בוקר וערב מפלחים את הלב ופוצעים את הנפש, אך התורה מבקשת ללמדנו להחליף את הסיפור האישי בסיפור הכללי. השם "ישראל" אינו שם פרטי בהקשר זה, אלא שם משפחה. יעקב אבינו, האדם הפרטי, בוודאי מת ונקבר, אך יעקב אבינו כסמל כללי עודנו חי בדמותם של צאצאיו.
בזמן מלחמה יש עדנה מיוחדת לשירים כמו "עם ישראל חי" או להכרזה "עוד אבינו חי". אבל כדאי לזכור שאין מדובר בצהלת שמחה, אלא בקינה עגומה. מי שאין שום ספקות לגבי החיות שלו, לא צריך לשיר בקול שהוא עודנו חי. מציע לכל הפוליטיקאים, המצביאים והעיתונאים ללמוד מפרשת השבוע - במקום להצהיר הצהרות חיים גאוותניות, כדאי פשוט להפסיק להכריז כל הזמן על המוות הקרב או על הייאוש המכרסם. כמו בפסוק המתאר את פטירתו של יעקב, לפעמים המסרים המעודדים ביותר מקופלים דווקא במילים שלא נאמרו...
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו