יש אור בקצה, אבל גם הרבה מנהרות

המציאות בעזה מורכבת יותר מכפי שהיא מצטיירת בבית. יש בה לא מעט יתרונות ולא מעט חסרונות. מאז הופסקה ההפוגה וחודשה הלחימה, לפני שבוע בדיוק, הכוחות מתקדמים מהר יותר מאשר בשבועות שקדמו להפוגה. בניגוד להצהרות הפוליטיקאים שאין הגבלת זמן - בצה"ל מבינים שדווקא יש. בדיונים מדברים על שבועיים-שלושה מקסימום עד שתינתן ההנחיה לעצור ולהיערך מחדש.

בפרק הזמן הזה יידרש צה"ל לפגוע בכמה שיותר תשתיות חמאס. התשתיות השלטוניות בחלקה הצפוני של הרצועה נפגעו ברובן, ואלו שבדרום ייפגעו כעת. בצפון עוד צריך להעמיק את הפגיעה בגדודים הלוחמים של חמאס, וגם בתשתיות המבצעיות שלו (בעיקר מנהרות); בדרום האתגר הזה רק התחיל מול ארבעה גדודים חזקים במיוחד בחאן יונס ובסביבתה.

הלחימה בשטח קשה מכפי שהציבור מבין, אבל קשה פחות מכפי שצה"ל היה רוצה. הציבור נחשף לה רק במקצת, דרך החומרים שיוצאים מהרצועה מטעם דובר צה"ל, ואלו שמפיצים הפלשתינים. אצלנו מראים בעיקר ניצול של התשתיות האזרחיות למטרות טרור (אמל"ח ומפקדות בבתי חולים ובמתקנים של אונר"א), ואצלם מראים בעיקר את נזקי ההפצצות ואת מאות אלפי הפליטים שמסתופפים באזור החוף, ומאז ראשית השבוע גם בגזרת רפיח.

צה"ל שוטף את השטח בעוצמה מרשימה. מי שטען שהוא לא יכול למשימה התגלה כשרלטן או כפסימיסט מושבע. הרבה דברים רעים קרו בהתמכרות לשילוב של אוויר־מודיעין שהכתיבה את המערכות בעשור וחצי האחרונים, בעיקר בהקשר של התנוונות הרצון להילחם, וכתוצאה מכך הגדלה לא סבירה של הסיכון לעורף בכל החזיתות. אבל קרה בה גם משהו טוב: הכוחות באמת התאמנו, והם הגיעו לעזה מוכנים. ביחד עם קופסת הממתקים המדהימה שעומדת לרשותם - אש מדויקת מכל מקור אפשרי, טנקים והנדסה, מודיעין איכותי - התוצאות טובות, בתנאים סבוכים ומול אויב בעייתי במיוחד.

חמאס לא נלחם כמו צבא. הוא מסתתר, עוקץ ובורח. זה מחייב הגנה חזקה, וזה מקשה את ההתקפה. לא יעזרו כל הפטנטים: לצה"ל אין פתרון יעיל באמת לסוגיית המנהרות. נדרשת עבודה איטית ומסוכנת כדי לטפל בהן, ומדובר בכמות עצומה. עד עתה נטרלו כוחות ההנדסה מאות פירים בצפון הרצועה, וההערכה שיש עוד פי כמה שלא טופלו, פלוס אלפי קילומטרים של מנהרות שבתוכן אנשי חמאס מתנהלים.

לישראל היה פתרון כזה, אבל היא בזבזה אותו לחינם. ב־2015, מייד עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל, גדי איזנקוט הנחה את חיל האוויר ואת אגף המבצעים להכין מבצע שיפגע אנושות בחמאס. מעין מבצע מוקד מודרני, שישלול מהם את הליבה המבצעית שלהם. הרעיון המבצעי שעמד בליבו של מבצע "מכת ברק" היה לקיים תוכנית הונאה, שתכלול תנועה של שתי אוגדות שלכאורה מתמרנות קרקעית לתוך הרצועה, מה שיבריח את אנשי חמאס למנהרות, ואז להנחית מכה מדויקת ומתוזמנת של מאות פצצות שיקריסו את המנהרות על יושביהן.

המבצע הזה הוכן למלחמה כוללת, כמו זאת שמתנהלת כעת. הוא אמור היה להיות הג'וקר שיביא לישראל את ההכרעה. במקום זאת, הוחלט להפעילו במבצע שומר החומות. זאת היתה תקלה כפולה: הוא הופעל במבצע הלא נכון מתוך מצוקת הישגים, והוא בוצע בצורה רשלנית במיוחד. במקום שתי אוגדות, צה"ל הסתייע בכוח מדולדל שלא הצליח לבצע הונאה יעילה, חמאס לא נכנס למנהרות, וחיל האוויר הקריס אותן על עצמן (במבצע מרשים כשלעצמו, שכלל כ־150 מטוסים, אבל שמטרתו לא הושגה). בתוך פחות משעה ירדו לטמיון שש שנים של הכנות ורעיון מבצעי מבריק.

לו היה לישראל כעת מבצע דומה, היא היתה מורידה את חמאס על הברכיים. הוא היה מאבד באחת אלפי אנשים, ואלה שנותרו היו נמלטים מעל הקרקע - היישר לידי כוחות צה"ל, העדיפים וחזקים מהם. בהיעדר קונץ־פטנט חד־פעמי כזה, נדרשת עבודת נמלים מסוכנת מאוד. צה"ל ינצח במערכה אם יינתנו לו האמצעים לכך, אבל זה יקרה בנקודות, ולא בנוק־אאוט, אלא אם יהיה רצף של בינגו בחיסול השלישייה הבכירה בארגון: יחיא סינוואר, מוחמד דף ומרוואן עיסא, ושכבת המפקדים שפועלת תחתיהם.

מודל יו"ש מעודכן

בשבועות הקרובים ישלים צה"ל את החלק העיקרי של המערכה. בצפון הרצועה היא תושלם לגמרי: כל השכונות ייכבשו, והפגיעה בתשתיות ובאנשי חמאס תועמק ככל שיתאפשר. בחלק הדרומי היא תושלם באופן חלקי: צה"ל ינסה לפרק במידת האפשר את חאן יונס (עירו של סינוואר) מיכולותיה, אבל ספק אם יגיע לרפיח בגלל מגבלת זמן ותנאים.

ארה"ב אמנם נותנת עדיין אשראי לפעולה, אבל אי אפשר לא לשמוע את קוצר הרוח הגובר מצידה. הנשיא ביידן נמנע בינתיים מלומר את צמד המילים שמהן מפחדים בישראל במיוחד - הפסקת אש - אף שיש סביבו לא מעט גורמים שדוחקים בו לעשות זאת, בעיקר בחלקים הרדיקליים של המפלגה הדמוקרטית. טוב תעשה ישראל אם תסנכרן את מהלכיה עם האמריקנים בטרם תקבל על הראש הנחתה, וכשברקע עוד לא ניתן אפילו האישור בקונגרס ליותר מ־14 מיליארד דולר שהממשל התחייב להעביר כסיוע חירום.

הסנכרון הזה חשוב גם בהקשר של גזרת הצפון. האמריקנים מאמינים שניתן לפתור את המתיחות ולהרחיק את כוח רדואן מהגבול במהלך מדיני שימנע מלחמה. השליח המיוחד עמוס הוכשטיין, שתיווך את הסכם הגז (שבסופו קיבלה לבנון מי ים בלבד, לאחר שהשטחים שנמסרו לה התגלו כריקים), מתרוצץ בין ירושלים לביירות בניסיון למצוא נוסחת פשרה. מדובר בפורמולה מורכבת במיוחד, שגם תבטיח ללבנון חבילה כלכלית נדיבה שתאפשר לה לקום מהקרשים ולהתחיל בתהליך שיקום.

צריך להיות אופטימיסט מושבע, והוכשטיין הוא כזה, כדי להאמין שההסכם יכובד. גם החלטה 1701 של האו"ם, שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, קבעה שלא יוכנסו אמצעי ללחימה לדרום לבנון ללא אישור של ממשלת לבנון, והטילה אמברגו על העברת נשק לחיזבאללה. את המציאות כולנו מכירים: חיזבאללה חמוש עד לשיניים באמל"ח עצום ומתקדם, והוא פרוס במאות כפרים מדרום לנהר הליטני.

ישראל נכוותה אז פעם אחת, וספק אם תתפתה שוב כעת. מנגד, אין לה פתרון טוב לבעיה בצפון זולת מלחמה. החודשיים האחרונים אמנם אפשרו לצה"ל לשלול לא מעט יכולות מחיזבאללה, שגם גרמו לכוח רדואן לשנות פריסה ולסגת באופן חלקי מהגבול, אבל מרגע שתופסק האש הוא יוכל בקלות להיערך מחדש לאורך הגדר, בוודאי כשבעורפו דוחקת איראן לקיים חיכוך ואיום תמידי עם ישראל.

כדי לשנות את המציאות בצפון מהיסוד, נדרש כעת משהו אחר בהגנה ובהתקפה. בהגנה זה יקרה: הגבול בצפון (וכמובן בדרום) לא ייראה עוד אותו הדבר. הוא יהיה יותר מאסיבי פיזית מבחינת אמצעים, והוא יהיה יותר מאסיבי מבחינת כוחות. במקום כמה גדודים יהיו בו כמה חטיבות: זה יחייב הגדלת כוחות, הקצאת אמצעים, הגדלת תקציב ואולי גם הארכה מסוימת של השירות הסדיר, לפחות בחלק מהיחידות.

סינוואר מאמין שהזמן משחק לטובתו; שהרגישות לחטופים פלוס הלחץ הציבורי יובילו את ישראל לוויתורים. צריך לקוות שלא יחיה מספיק כדי לדעת את התשובה, אבל תקוות לבדן לא יעזרו: נדרש לפעול ללא שיהוי, בכל דרך, כדי שהחטופים ישובו הביתה מייד

החלק ההתקפי מורכב יותר: בעזה מתכוון צה"ל לשמר לעצמו חופש פעולה מלא. כשייגמר החלק הנוכחי של המערכה, בעוד כמה שבועות, כאמור, הכוחות ייערכו מחדש לאורך תוואי הגבול. הם ישמרו מרחב ביטחוני ממערב לו, שבו פלשתינים לא יוכלו לנוע. זה יצמצם את הסיכון לכוחות, וזה בעיקר ייתן שקט ליישובים ויאפשר את תחילת תהליך השיקום ואת אכלוסם מחדש.

משטח ישראל ייצא צה"ל לתקיפות בדרכים ובהיקפים משתנים בשטח הפלשתיני. לעיתים זה יהיה חיסול מהאוויר, לעיתים פשיטה נקודתית ולעיתים מבצע בכוחות גדולים. הכל - בהתאם ליעד, למודיעין ולתנאים בשטח. זאת תהיה מתכונת מעודכנת של המציאות ששררה ביהודה ושומרון אחרי מבצע חומת מגן: מרגע שהושלם כיבוש הערים, צה"ל נערך מחוצה להן ופעל בתוכן על בסיס הצורך. בהתחלה נדרשו כוחות גדולים לכל פעולה, אבל ככל שהשטח נגרס, מבוקשים נעצרו ותשתיות נגדעו - התאפשר לו לפעול בכוחות מצומצמים בהרבה, משום שהאיום הצטמצם דרמטית.

בעזה זה ייקח יותר זמן ויהיה יותר אגרסיבי, משום שחמאס בה חזק ומבוצר בהרבה מכפי שארגוני הטרור היו ביו"ש. לכן מדברים בישראל במונחים של שנה לפחות: לא לשהייה רציפה בתוך עזה, אלא לפעילות בה שתתקיים בעצימות משתנה. כך יתאפשר להשיב בהדרגה את האזרחים הפלשתינים לבתיהם (או למה שנשאר מהם) ולהתחיל לשקם את התשתיות ברצועה, ובעיקר - לכונן בה שלטון חדש.

סימנים ראשונים למריחת זמן

מאחר שמדובר בעניין שנמצא מעבר לפינה, כדאי שישראל תתעורר ותגדיר לעצמה מה היא רוצה שיקרה בעזה ביום שאחרי. כרגע הרעיון שמדובר בו הוא סוג של שלטון זמני של מומחים בינלאומיים, בגיבוי מערבי ובמימון ערבי, שינהלו את ענייניה של עזה עד שיוקם בה שלטון אחר. כדי שזה יקרה, ובעיקר כדי שזה יקרה בדרך שישראל תחיה איתה בשלום, צריך להוביל מהלך בינלאומי סבוך שנמצא רק בחיתוליו, ושסביר שייתקל בשלל מהמורות חיצוניות ופנימיות.

כמו בכל סוגיה אחרת, נדרשת כאן מנהיגות. לא להיות מובל, אלא להוביל. לעמוד מול הציבור ולהגיד ביושר מה ישראל רוצה, למה היא מתכוונת, מהם הקווים האדומים שלה. זה מתחייב לגבי עזה, זה מתחייב לגבי הצפון, וזה מתחייב גם בסוגית החטופים. אם זה לא יקרה - התושבים בעוטף עזה ובגבול הצפון לא יחזרו, ויש חשש שגם החטופים לא יחזרו.

זהו מסוג הרגעים שבהם, באופן מובהק, נדרש להפריד פוליטיקה מענייני המדינה. בנימין נתניהו נשבע שהוא עושה זאת: מהלכיו האחרונים, בדגש על התקציב שעבר השבוע בקריאה ראשונה, מלמדים אחרת. הוא נכנע לקיצונים ולחרדים, אבל גם נמנע מלפטר את שרי המחנה הממלכתי שהצביעו נגד התקציב. אותו תמרון פוליטי, שנועד קודם כל להבטיח את שרידותו ושרק אחר כך משרת את המדינה, מנחה אותו גם כעת.

נתניהו מתנהל כאילו המלחמה תימשך לנצח, גם בניסיון להימנע ממהלכים משמעותיים, ובראשם הקמת ועדת חקירה למחדלי השבת השחורה. ספק אם זה לגמרי בידיו: מרגע שצה"ל ייערך מחדש, תקום דרישה ציבורית נרחבת לשידוד מערכות. בכירי מערכת הביטחון ילכו הביתה, חלקם מייד וחלקם יניחו מכתבים אבל ישהו את העזיבה בפועל. דרישה דומה תופנה גם לאחראים בצמרת המדינית, שיתבקשו גם להתחיל בתהליך החקירה. יש מספקים רמזים שמלמדים שנתניהו ינסה להקים ועדת חקירה ממשלתית, שאנשיה ימונו על ידיו ושסמכויותיה יהיו מוגבלות בהרבה מאשר אלו של ועדת חקירה ממלכתית שממונה בידי נשיא ביהמ"ש העליון.

תסריט כזה, שראשיתו בניסיון להרוויח זמן ואחריתו בניסיון לחמוק מחקירה אמיתית של המחדל החמור בתולדות המדינה, יוביל בהכרח לסערה שאירועי השנה החולפת ייראו כמו משחק ילדים לידה. ישראל עלולה להתחלק שוב לשני מחנות, ולהוריד לטמיון את כל הטוב והמשותף ששטף אותה מאז 7 באוקטובר. החשש הזה צריך לרחף מעל כל מי שרוצה כאן עתיד אחר, טוב יותר, בלי קשר לזהות ההנהגה: אם נחזור מהאסון הזה לנקודת ההתחלה, מצבנו יהיה גרוע בהרבה מכל בחינה - חברתית, כלכלית, ביטחונית ומדינית.

בדרך לשם צריך עוד להשלים כמה עניינים. שניים הוזכרו כאן: חלקו העיקרי של המבצע בעזה, ומציאת הסדר חדש בצפון שעשוי לעבור דרך מהלך מלחמתי בהיקף לא ידוע. החלק השלישי הוא אולי הסבוך מכולם - השבת כל החטופים הביתה.

אסור לבגוד שוב בחטופים

השבת החטופים היא משימה לאומית־חברתית־מוסרית שאין נעלה ממנה: ישראל לא תוכל להתבונן במראה אם לא תפעל לפתרונה מייד. משום מה, יש פוליטיקאים בישראל שסבורים שיש זמן. הם טועים: העדויות של מי ששוחררו והמודיעין שנצבר מלמדים שמי שנמצא שם חי בתופת פיזית (ובוודאי נפשית). הפרטים המלאים מיותרים במקרה הזה, כי הם קשים במיוחד; די להסתמך על דבריו של דובר משרד החוץ האמריקני, שאמר השבוע שייתכן שחמאס נמנע משחרור הנשים האחרונות כדי שלא יחשפו את מה שעבר עליהן בידיו, כדי להבין במה מדובר.

ישראל נכוותה פעם אחת, וספק אם תתפתה שוב. מנגד, אין לה פתרון טוב לבעיה בצפון זולת מלחמה. החודשיים האחרונים אמנם אפשרו לצה"ל לשלול לא מעט יכולות מחיזבאללה, שגם גרמו לכוח רדואן לסגת חלקית מהגבול, אבל כשתופסק האש יוכל להיערך בקלות לאורך הגדר

למי מקרב שרי הממשלה שבכל זאת נדרשים לשיעור במציאות, מומלץ להיפגש עם הורי החיילות שנחטפו. לאחרונה הם נפגשו עם הרמטכ"ל. מטבע הדברים זאת היתה פגישה קשה, ובעיקר מתסכלת. הרבה שאלות עלו שם על מה שקרה ואיך קרה, ועל מה עושים עכשיו. תשובות טובות לא היו. אחד מההורים אמר שהוא חושש שבתו תחזור עם תינוק של חמאס. אין דרך ברורה מזאת כדי להסביר במה מדובר.

חמאס לא עמד בשבוע שעבר בהסכם שקבע כי כל הנשים והילדים ישוחררו, וישראל החליטה לא לאפשר לו להתל בה באמצעות שינוי קריטריונים שיכללו ברשימה גם גופות וגברים מבוגרים וחולים. מי שצידד בהחלטה הזאת טוען שסינוואר מבין רק כוח: לו ישראל היתה מתקפלת עכשיו, היא היתה מתקפלת מעכשיו. אחרים סבורים שזאת היתה טעות: שצריך להחזיר הביתה את מי שאפשר, מתי שאפשר.

ימים יגידו איזו גישה היתה נכונה יותר. בינתיים סינוואר משחק בקשיחות, ומסרב ללחצים הבינלאומיים עליו לשוב לדבר ברצינות. הוא מאמין שהזמן משחק לטובתו; שהרגישות הישראלית לחטופים פלוס הלחץ הציבורי יובילו את ישראל לוויתורים. צריך לקוות שהוא לא יחיה מספיק כדי לדעת את התשובה, אבל תקוות לבדן לא יעזרו: נדרש לפעול ללא שיהוי, בכל דרך, כדי שהחטופים ישובו הביתה מייד.

בראשית הדרך, לפני חודשיים, החטופים אפילו לא היו חלק ממטרות המלחמה. עד כדי כך הממשלה היתה מנותקת מהמציאות. התיקון הזה בוצע מאז, אבל כעת נדרשים מעשים. המדינה בגדה בתושביה בשבת השחורה. אסור לה לבגוד בהם שוב.