1. לא ישות נורמלית. ביום ג' פרסם נחום ברנע מאמר לפיו "סבב הלחימה הקרקעית בחאן יונס לא יוכל להימשך מעבר לעשרה ימים עד שבועיים". הוא הוסיף שהשילוב של שני מיליון עקורים ולחץ אמריקני "מכתיב את מגבלות הפעולה". ברנע מבטא את עמדת האמריקנים וכנראה תפיסות מסוימות במטכ"ל. אלה דברים מסוכנים, במיוחד בעת מלחמה. חמאס מבין שהוא צריך להחזיק מעמד עוד קצת וזה נגמר. בקודים של המזרח התיכון משמעות הדבר היא תבוסה, חלילה.
הציבור הישראלי הבין אחרי 7 באוקטובר שאין לנו עסק עם ישות נורמלית המבקשת טריטוריה או עצמאות מדינית, אלא עם פראי אדם שתאוות הדם שלהם מתחרה עם תאוות האונס של בנותינו, ושמבחינתם, אוכלוסיית עזה אינה ראויה לחיים אלא רק לשמש כמגינים חיים, ובוודאי שאוכלוסיית ישראל היא בת מוות. עם ישות כזאת, שהמסמך המכונן שלה משביע את מאמיניה להקדיש חייהם להשמדת ישראל ולהרג יהודים - "מיין קמפף" היטלריסטי בן ימינו - אסור להתפשר. זו תהיה בכייה לדורות, בדומה לעתירת הלחימה של בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית באמצע הפלישה לאירופה.
במזרח התיכון הניצחון צריך להיות ברור ומהדהד בקודים של האויב ולא נתון לפרשנויות היושבים באולפני הטלוויזיה, גם אם נהיה חייבים להמשיך בלחימה חודשים רבים. אי אפשר להסתפק בחיסול עשרת אלפי מחבלי חמאס, ולהשאיר עוד עשרים אלף לשוב לרצועת עזה. ביעור הרע לגמרי - לא ביעור חלקי - הוא חובה מוסרית שלנו כלפי קרבנות הטבח, כלפי יישובי הדרום וכלפי אזרחי ישראל וחיילי צה"ל המסכנים חייהם. הניצחון המבוקש בשפת האזור נמצא במקורותינו, בתורת הלחימה של צבא ישראל בפיקודו של דוד מלכנו: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם, אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי... תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתָּי. וְאֹיְבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף... וְאֶשְׁחָקֵם כְּעָפָר עַל פְּנֵי רוּחַ". רק אז, אולי יהיה סיכוי לשקט, כשיבינו מה המחיר למי שמעולל לנו כך. בינתיים, חובה להמשיך בלחימה במלוא העוצמה.
2. הניסוי בוצע ונכשל. בהנדסת מהנדסים חוזר הוויכוח על נחיצותם של היישובים היהודים בשומרון וביהודה לביטחון המדינה. קשה להאמין, אבל גם אחרי ה-7 באוקטובר, עדיין יש אי אלו המאמינים שאפשר להשליט את הרשות הפלשתינית על עזה ולהקים מדינה פלשתינית על גב ההר בשומרון וביהודה.
נחזור על הראשונות: שני ניסויים לפנינו. ברצועת עזה נסוגונו בקיץ 2005 עד לקו הגבול, החרבנו את יישובינו, לקחנו את מתינו וסמכנו על טכנולוגיה שתזהיר אותנו. מאז ספגנו עשרות אלפי טילים ורקטות, יצאנו לסבבי לחימה עקובים מדם (עם שמות יצירתיים: "עופרת יצוקה", "צוק איתן", "שומר חומות" וכהנה) ושילמנו במחיר חיילינו ואזרחינו. ועוד לא דיברנו על הנזק הכלכלי האדיר שהסבה לנו ההתנתקות מאז. בטבח ה-7 באוקטובר נדמה היה שנסגר הגולל על תמימותנו, וכך יצאנו למלחמה ארוכה ברצועת עזה.
לעומת זאת, במבצע "חומת מגן" ב-2002 החזרנו לעצמנו את השליטה בשומרון וביהודה, התמקמנו במעטפת הערים הפלשתיניות והרחבנו את ההגנה על היישובים היהודים. איננו מתערבים בחיי התושבים ברש"פ, כל זמן שאינם זוממים להרוג בנו. יכולת השליטה, המודיעין וההגנה שם טובה לאין שיעור מכל האמצעים הטכנולוגיים שהצבנו על רצועת עזה. זאת משום שאנו נמצאים בשטח עצמו.
ולא רק צה"ל נמצא שם. חשוב לא פחות, אזרחים ישראלים, חלוצים, יהודים שהתיישבו במולדת העתיקה, ערש לאומיותנו, והם נאחזים באדמת הארץ הטובה. החיילים רואים על מי הם מגינים, ובשל נוכחותם המפוזרת, צה"ל יכול לסכל תהליכים דומים לאלה שאירעו בעזה, וכך למנוע הקמת ישות חמאסית-נאצית על גב ההר מרחק יריקה ממרכזי האוכלוסייה הצפופים של ישראל. עירי רחובות ממוקמת כ-70 מטרים מעל פני הים. רמאללה ממוקמת כ-900 מטרים מעל פני הים. נסו להגן על עצמכם בהפרשי גובה כאלה.
נוסף על כך, השוואה בין אמנת חמאס לאמנת פת'ח מלמדת על הבדלים טקטיים בלבד. הדמיון המהותי הוא המחויבות להשמדת ישראל. סעיף 20 באמנת הרש"פ מוחק את העם היהודי ממשפחת העמים. זהו סעיף ג'נוסיידי. הרש"פ משלמת משכורות לרוצחי יהודים לפי כמות הנרצחים. אם תתקיים מחשבת העוועים להביא את הרש"פ לעזה לאחר מיטוט חמאס, ישלמו משכורות גם למחבלים שאנסו את בנותינו, ערפו את ראשי בנינו ושרפו חיים את ילדינו. התשלום לרוצחי יהודים הוא חוק רשמי של הרש"פ ה"מתונה". נקווה שמספר התמימים התמעט; ההבדל בין חמאס לרש"פ הוא ביכולת להרע לנו. חלוצינו בגב ההר הם חגורת הביטחון שלנו.
3. ניצחון ומדינה או פך שמן? חנוכה היום. במשך כ-300 שנה חגגנו את הניצחונות על האימפריה הסלווקית (מאנטיוכוס הרביעי ואילך) במרד שהחל ב-167 לפנה"ס, ואת הקמת מדינת היהודים העצמאית ב-142 לפנה"ס ע"י שמעון החשמונאי. הרמב"ם בהקדמתו להלכות חנוכה מדגיש את הממד המדיני: "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנים, עד החורבן השני". המרידות הבאות נגד רומא התחוללו בהשראת ניצחונות החשמונאים.
מרד בר כוכבא שנכשל בשנת 135 לספירה הביא אסון אדיר על האוכלוסייה היהודית, מאות יישובים נחרבו עד היסוד וכחצי מיליון (!) נהרגו. הקיסר אדריאנוס העניש את היהודים בכך שמחק מהמסמכים הרומיים כל זכר לשם הארץ "יהודה", והוציא מהאוב את השם "פלשתינה". הוא התוודע לכך בספרי ההיסטוריון הרודוטוס, שכתב על גויי הים הפלישתים שנעלמו מהאזור כ-800 שנה לפני אדריאנוס.
חז"ל הבינו כנראה, שעוד מרידה כזאת ואבדנו. מאז נעלם "ספר מקבים" ואתו המשמעויות המדיניות והצבאיות של חנוכה. אין במשנה ובמדרשים כמעט זכר לחג. נותר נס פך השמן לחגוג בגלותנו. פך השמן מסמל את טהרת הרוח, את החכמה ואהבת הלימוד של עמנו ואת השמירה על תרבותנו ואמונתנו בקרב העמים. בדורות האחרונים תרגמנו את ספרי המקבים (מלשון "מַקֶּבֶת", פטיש), שנכתבו במקורם בעברית, והשבנו את האבדה לבעליה. מרוחם של המקבים שאבנו עוז ורוח לשוב לתחייה במולדתנו ולקומם מחדש את מדינת ישראל. במלחמה הנוכחית התוודענו לדור חדש של מקבים, גיבורי התהילה שהשיבו את נפש העם במסירות נפשם, ובדבריהם חזרו על נאומי הגבורה של החשמונאים.
וכה אמר יהודה לחייליו הנדהמים לנוכח הצבא הגדול שעמד מולם בקרב הראשון במעלה חורון (כביש 443): "נָקֵל כי יוסגרו רבים בידי מעטים, ואין מעצור לפני שמים להושיע ברבים או במעטים; כי לא ברוב חַיִל ניצחון המלחמה, ומן השמים הגבורה; הם באים אלינו ברוב גאווה וָפֶשע להשמיד אותנו ואת נשינו ואת בנינו, ולבוז אותנו; ואנחנו נלחמים על נפשותינו ועל תורתנו; והוא ייגוף אותם לפנינו. ואַתֶּם אל תירְאו מפניהם". בימים ההם בזמן הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו