כמעט חודשיים מאז חרב עליהם עולמם. הם כמעט לא ישנים, ימיהם ולילותיהם טרופי דאגה מחשש כבד ליקיריהם שנחטפו בידי מחבלי חמאס. כעת, הרגשות מעורבים - בין שמחה עבור הילדים הקטנים, אימותיהם והקשישים שמשתחררים במסגרת העסקה, לבין הפחד המשתק שקרוביהם שלהם, שנשארו מאחור, יישכחו מלב.
אחד מעשרות החטופים שלא יחזרו הביתה בימים הקרובים הוא בר קופרשטיין, בן 21, שעבד כמאבטח בפסיטבל המוזיקה נובה. כשהחלה המתקפה הוא נשאר מאחור כדי לסייע לפצועים ולהציל חיים, מאחר שהוא חובש בתפקידו. לאחר שהופץ סרטון על ידי חמאס שבו נראה בר כשהוא קשור, המשפחה קיבלה הודעה רשמית מהצבא שהוא חטוף בעזה.
רבים בחולון מכירים את בר כמתנדב בארגון "ידידים", ואת אביו, שהיה בעליה של פלאפלייה מצליחה בעיר ומתנדב איחוד הצלה. האב נפצע קשה בתאונת דרכים כשהיה בדרכו להציל את חייה של ילדה בת 4 שעברה תאונה, ובמשך תקופה ארוכה היה מאושפז. כעת הוא מוגדר סיעודי ולא יכול לעבוד.
מאז פציעת האב בר הפך למפרנס העיקרי במשפחתו, ודאג לשני הוריו ולחמשת אחיו, הקטן שבהם בן 6 בלבד. מאז נחטף המשפחה לא רק שרויה בחוסר ודאות לגבי גורלו, אלא גם נלחמת לשרוד כלכלית.
"המצב נורא, הוא בסך הכל ילד", אומרת אורה קופרשטיין, דודתו של בר. "אני לא יודעת מתי הוא ישתחרר. מה עושים לו שם? הוא אוכל? ישן? האם יפגעו בו? האם הוא ייצא חי? הפחד הכי נורא שלנו הוא לקבל אותו בארון. האם יש לו מספיק כוחות נפש כדי להמשיך לשרוד במנהרות חמאס? הזמן אינו לטובתנו".
"כבר אין לי ציפיות"
בין המבלים שבר העניק להם סיוע רפואי היתה גם שני גבאי, שעבדה במקום כסלקטורית וזוהתה ביום רביעי כמי שנרצחה, לאחר ימים ארוכים מאוד שבהם נעדרה. "בר קשר לה חוסם עורקים", מספרת אורה, "הביא אותה לכיוון החפ"ק, ביקש מאביה שלא יבוא לאזור כי כולם מתים. אחר כך גם נלחם, אבל ירו עליהם והוא נפצע ונחטף".
מה מחזיק אתכם?
"התקווה שיש לו מספיק כוח, כי הוא עבר הרבה מאוד בחיים. אבל יש גם המון תסכול. מה עם הגברים, החיילים, הצעירים? כל הזמן התייחסו בתקשורת ובדעת הקהל העולמית לילדים, לקשישים ולאימהות. ברציונל אני מבינה את זה, אבל נפשית - קשה לנו מאוד לקבל את זה. אני מרגישה שאנחנו בתחתית שרשרת המזון. אחרונים בסדר העדיפויות. מתי בר יחזור סוף־סוף הביתה? הרי אמרו שהמלחמה תיקח חודשים ארוכים. עכשיו עוד למישהו אכפת, עכשיו דעת הקהל עוד מסוגלת לספוג מתווים שונים ועסקאות.
"אני לא יודעת איך אפשר להעמיד אותנו בניסיון הזה. האחות בת ה־13 לא מוכנה לצאת מהחדר, הקטן כל הזמן בוכה ושואל מתי בר יחזור. מצייר ציורים קשים עם תמונות קשות מאוד. אור ודביר - בני 17 ו־20 - נסעו עם משלחת חב"ד לארה"ב, ונשארו עוד שבוע כדי שלא יהיו כאן בקלחת הבלתי אפשרית של דיבורים על עסקה. הם חוזרים בסוף השבוע. ההורים גמורים".
אורה מתלוננת גם על כך שהממשלה וצה"ל לא משתפים את ההורים במתווים המוצעים, בסדרי העדיפויות, בהצעות המונחות על השולחן ובשיקולים המנחים את הגורמים השונים. "לפחות שיבואו לדבר איתנו, שיסבירו מה קורה. את כל המידע אנחנו צורכים מהתקשורת".
את אופטימית?
"אין לי ציפיות. הממשלה השמידה לנו את כל הציפיות. הפקירו אותם ב־7 באוקטובר. הציפייה היתה שיעשו הכל להחזיר אותו הביתה - והיא נעלמה. לא הופתעתי כששמעתי על העסקה של הילדים והאימהות. טבעי שכך יהיה, ואני שמחה עבורם. אך אני מרגישה שגם היום המדינה מפקירה אותנו. זה מה שאבא ואמא של בר מרגישים. אני פטריוטיות, הילדים שלי לוחמים כולם, אבל התחושה נוראית. אנחנו עצובים, בוכים. וידיי כבולות. אני מתראיינת כדי שהקול של בר יישמע, כדי שהוא לא יהיה חלילה בין האחרונים.
"משפחתו הדתית מעדיפה לא להיחשף ולא להצטלם מטעמי דת. אני חייבת להיות הקול שלו. הבטחתי לסבא ולסבתא שלו ולאבא שלו לעשות כל מה שאני יכולה כדי שבר יחזור הביתה. מקווה שלא יהיה מאוחר מדי".
"בסוף נישאר לבד"
ספיר כהן (29) וסשה טרופנוב (28) החלו לצאת לפני שנה ועברו להתגורר ברמת גן כחודש בלבד לפני הטבח. משפחתו של סשה מתגוררת בניר עוז, ואת החג נסעו בני הזוג לעשות אצל הוריו, ושם תפסה אותם מתקפת הטרור.
כשהחלו הידיעות על המתקפה הרצחנית, אלכסנדרה פרידמן (24), תושבת הקריות ובת זוגו של אחיה של ספיר, החלה לנסות לאתר את בני הזוג, אך שיחותיה לא נענו. הטלפונים של השניים כבר לא היו זמינים, ובהמשך נעשה איכון שהראה שהם בעזה. גם אמו וסבתו של סשה נחטפו, בעוד אביו, ויטלי, נרצח.
חבר קרוב של סשה מספר כי שלח לו הודעה ושאל לשלומו. סשה ענה בערך ב־7:00 בבוקר שהוא "ממש מתבאס" שהביא את ספיר דווקא באותו סוף השבוע לקיבוץ. בהמשך שלחה ילנה, אמו של סשה, הודעה מודאגת לחברתה, על כך שבנה וחברתו נמצאים ביחידות האירוח ואין להם שם ממ"ד, ושאין באפשרותם להתחבא בממ"ד בבית ההורים בגלל ירי הטילים וחדירת המחבלים.
באחד מהסרטונים שהועלו לרשת זוהתה ספיר מובלת לעזה באופנוע, ואל אנשי חמ"ל החברים שהוקם כדי לנסות לאתר כל שביב מידע, הגיעה עדות של תושבת ניר עוז על כך שספיר אכן נחטפה.
"חשוב לנו להחזיר אותה כמה שיותר מהר", אומרת אלכסנדרה. "ראינו בסרטון באילו גסות רוח וחוסר כבוד התנהגו אליה. בתור בחורה, בוודאי לא קל לה להיות שם. כששמעתי את פרטי המתווה לשחרור החטופים, חשתי תסכול רב. ציפיתי שישחררו את כולם תמורת כולם. אני לא יודעת מתי תהיה העסקה הבאה. יש לנו עסק עם ארגון טרור מפלצתי. אי אפשר לדעת מה הם יעשו בחמשת הימים הללו של הפסקת האש, ומה יהיה המחיר האמיתי שנשלם עבורה. הם נחטפו כולם יחד - וצריכים לחזור יחד.
"זה נשמע כל כך עצוב, מייאש והזוי לומר זאת, אבל לפי הנתונים המתפרסמים, לסשה לכאורה יש הסיכוי הכי קטן לחזור, כי הוא גבר צעיר. לפני שבועיים הוא חגג יום הולדת 28 בסך הכל. אני יודעת שיש הורים שמחכים לילדים הקטנים, ואני שמחה עבורם. מצד שני, זה מתסכל ומפחיד שבעקבות הפסקת האש יהיה למחבלים חלון הזדמנויות לעשות דברים מסוכנים, כמו לשנות את המיקום של החטופים, מה שיפגע בכל המודיעין שיש לנו עד עכשיו.
"הם יכולים לקבל עוד נשקים ועוד תמיכה משאר מדינות העולם, שלא לדבר על פגיעה אפשרית בחיילים שלנו. יכול להיות שהם משחררים ילדים ואימהות כדי להיראות הומניים בעיני העולם. יש הרבה אנשים בעולם, בעיקר ברשתות החברתיות, שתומכים בחמאס, והשחרור הזה יכול להוסיף להם נקודות. נוסף על כך, אם הם ישחררו רק את בעלי האזרחות הזרה - זה יהיה פחות טוב לישראלים ששם. העניין העולמי יירד, ואנחנו נישאר עם החטופים שלנו לבד".
"העסקה מרחיקה את בתי"
עדן זכריה, בת 28, נחטפה לעזה כשהיא פצועה וחסרת הכרה. אופק קמחי, בן זוגה, נרצח בזמן שניסה להימלט מאזור המסיבה. רק לאחרונה עברו השניים לגור יחד, מתוך כוונה למסד את הקשר שלהם. אורין, אמה של עדן, מספרת כי השניים לא התכוונו מלכתחילה להגיע למסיבה. "חברה של עדן שכנעה אותם, וב־23:00 בלילה הם נסעו לחגוג בנובה. ב־6:00 בבוקר עדן אמרה שהיא מיצתה את האירוע, וממש התעקשה לנסוע הביתה. באזור מפלסים הם נתקלו במחבלים שירו על רכבם.
"עדן איבדה את ההכרה ולא יכלה לצאת מהרכב ולהימלט. אופק הפצוע והחברה הנוספת שהיתה איתם ניסו להזמין אמבולנס, אך לאחר כמה דקות הבינו שאין להם ברירה ושהם חייבים להימלט, כי המחבלים במרחק אפס מהם. הם השאירו את עדן ברכב וניסו למצוא מחסה. אופק נרצח לאחר שעתיים, והחברה הצליחה לברוח ולהינצל מהתופת עם פציעה בכתף. הרכב של עדן נלקח לתוך עזה, יחד איתה".
מתי היתה הפעם האחרונה ששמעתם ממנה?
"כשהתחילו האזעקות שאלנו בקבוצה המשפחתית אם כולם בסדר, והיא הספיקה לענות שהם בדרך חזרה, ליד אופקים. אחר כך היא דיברה בטלפון עם אבא והספיקה להגיד 'יורים עלינו, זה קרוב, תשמרו על הכלבים'. מאז לא הצלחנו לתפוס אותה. נסענו וחיפשנו בכל האזור שהם היו בו, ולא מצאנו כלום, אפילו לא את הרכב".
איך את מרגישה עם הפרסומים על עסקת החטופים, כשבתך ככל הנראה לא כלולה בה?
"זאת דקירה בלב. מצד אחד אני שמחה עבור ההורים שמקבלים את הילדים והיקירים שלהם, אבל אני רוצה את הילדה שלי בבית. זה כמו משפט שלמה - עושים הפרדה בין ילד לילד. כל יום הוא כמו נצח עבורי במציאות הבלתי הגיונית והבלתי אנושית הזאת. אני בטוחה שזה עוד יותר בלתי נסבל עבורה. הבת שלי ככל הנראה פצועת ירי, וכל יום שהיא בשבי הוא קריטי".
מהו המסר שהכי חשוב לך להעביר, מה הכי דחוף לך שיגיע לאוזניים של מקבלי ההחלטות?
"כשראיתי את כל הבנות היפות והצעירות שנחטפו באכזריות, הדבר הראשון שעלה לי בראש זו האפשרות שהן סובלות שם מאונס, עם כמה שקשה להעלות את זה על דל השפתיים והמוח. אני מאוד מקווה, מתפללת ורוצה להאמין שלא פוגעים בהן באופן הזה. כל יום שם מסכן את עדן. אנחנו רוצים אותה היום בריאה ושלמה ובבית.
"כל יום נוסף שם יקבע כיצד ייראו הבריאות הנפשית שלה, הבריאות הפיזית שלה והשיקום שהיא תצטרך כשהיא תחזור. יש לי תסכול רב מכך שהבת שלי נדחקה לאחור. אני עדיין מאוד מקווה שיודיעו לי שהיא בכל זאת חוזרת עכשיו עם כולם. אני חייבת להאמין שהיא תחזור מהר. בלי אמונה אין לנו קיום. אבל התסכול מאוד גדול. אני חוששת שהעסקה הזו מרחיקה את הבת שלי ממני עוד יותר.
"אני לא יודעת מה מתנהל. לא משתפים אותנו, את המשפחות, בפרטים. הייתי רוצה להסביר למקבלי ההחלטות שמי שנחטפו לרצועה כשהם פצועים צריכים להיות בעדיפות ראשונה. יש לנו כל הזמן חששות ופחדים. אני לא רואה התקדמות לגבי הבת שלי. אף אחד לא הקשיב לי, אף אחד לא הבין את רמת המסוכנות הגבוהה שהיא מצויה בה".
אורין מוסיפה נקודה חשובה, כואבת, מפוכחת, המלווה כצל את העסקה לשחרור החטופים: "אני חושבת שזו לא גדולה להחזיר ילדים. גם כך חמאס רצה להחזיר אותם. הם בעצמם אומרים שהם לא פוגעים בנשים ובילדים. הם נטל עליהם, מכתימים את שמם בעיני העולם. אני בטוחה, מאמינה ומקווה שגם הבת שלי, ושאר הנשים, הקשישים והפצועים, יחזרו מהר. המאבק האמיתי של הממשלה יהיה להחזיר את הגברים ואת החיילים. חובה שכולם יזכרו ויחרתו על לוח ליבם: עד שאחרון החטופים לא חוזר בחיים - אין תקומה למדינה".