דניאלה וייס, למודת הקרבות והמאבקים, כבר עורכת את כוחותיה - גרעיני התיישבות חדשים־ישנים שקמים ונוצרים ממש בימים אלה - כדי לחזור לגוש קטיף. בדרכה הסוערת והייחודית, וייס (78), כיום ראש תנועת נחלה, לשעבר ראש המועצה של קדומים, אינה מחכה לממשלה. למען האמת, היא אינה תולה בה תקוות רבות. מנקודת מבטה - "אסור להחמיץ את השעה".
וייס כבר מתכננת שבתות גיבוש לגרעיני ההתיישבות - "אלפים נרשמו עד כה" - ואף שכירת מתחם דירות, "אולי בשדרות", שבו יתרכז "חיל החלוץ", "כדי שברגע שבו נחליט לעלות, ולהקים מאחזים ראשונים שם - הכל יהיה מוכן, הכל יהיה מאורגן מראש. אלה יהיו שטחי הכינוס שלנו, כן השילוח", מבהירה וייס. את שיטת המאחזים, "שעבדה כה יפה" ביו"ש, וייס ואנשי נחלה מתכוונים להעתיק גם אל חולות "הגוש".
בניין "הפרלמנט" של חמאס בעזה // צילום: רשתות ערביות
לא כולם ב"אזור חיוג גוש קטיף" רצים כל כך מהר כמו וייס. שתי פגישות משמעותיות התקיימו בשבועות האחרונים, כדי לנסות ולחולל תנועת המונים ולגייס תמיכה ציבורית ברעיון החזרה לגוש. האחת בשבי דרום, בביתו של הרב אביק שרייבר, שהיה רבו של היישוב כפר דרום, והשנייה בברקן שבשומרון.
בפגישה הראשונה השתתפו כ־60 איש, חברי תנועות שונות ותושבים שהתגוררו בעבר בגוש. גם וייס היתה שם. הפגישה השנייה היתה מצומצמת יותר ונטלו בה חלק, בין היתר: ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן; איש נצר חזני, אביאל טוקר; יצחק ואזנה מקהילת נצרים שבאריאל; בועז העצני, אביטל רייכנר, וערן שטרנברג מגני טל.
רוב המשתתפים מבינים שדרוש פרק זמן של "הכשרת הלבבות"; שאם העם לא יהיה מאחוריהם - המטרה לא תצלח. אחד מכיווני הפעולה שמסתמנים הוא לנסות ולצרף לשדולת קטיף את הנהגת העוטף; לפעול יחד כדי "לחזור הביתה", אלה לעוטף, שפונה לאחר הטבח, ואלה לגוש קטיף, שנעקר ונהרס בהתנתקות, שביצעה ממשלה שרון ב־2005.
אלא שספק אם בזמן הקרוב כיוון הפעולה הזה יצלח. הנהגת העוטף ותושביו, שמרביתם תמכו בעבר בהתנתקות, עסוקים כרגע בהישרדות במלונות, בקיבוצים ובבתי ההארחה שאליהם פונו. ההתבטאויות של חלק מהם באשר לגורל עזה ותושביה אכן קשות וחריפות מאוד. הן נעות בין גירוש לבין "למחות אותם מעל פני האדמה", אבל בכל הנוגע לחזרה לגוש קטיף, הרוביקון עדיין לא נחצה. אחדים מהם אמנם מדברים על כך בשיחות פרטיות, אבל אינם מוכנים להתבטא כך באופן פומבי.
יאיר שלג: "המוטיבציה החד־משמעית של אנשים להילחם עכשיו, קשורה להכרה שמדובר במאבק ביטחוני קיומי. ברגע שנערבב כאן מוטיבציות לחידוש ההתיישבות בקטיף נפגע קשה מאוד באמון שלהם"
אביאל טוקר, ממשתתפי הפגישה המצומצמת, מבהיר: "אנו עדיין לא בעניין של להעלות גרעינים. כרגע, אנו מנסים להקים מטה מסודר. לא לצעוק בלי תכלית". טוקר היה חקלאי בנצר חזני הישן, והיום הוא חקלאי בנצר חזני החדש, סמוך למושב יסודות. שלושה מבניו הם קרביים, ומגויסים כעת. אחד מהם נפצע בקרבות בשמחת תורה, ליד נחל עוז, כשטיפס על עמוד גבוה כדי לירות משם ברחפנים שגלשו אל תוך הקיבוץ. הוא נורה על ידי המחבלים.
בן אחר שלו, שלוחם כעת בעזה, נושא בתרמילו את דגל גוש קטיף. בזמן ובמקום הנכון, הוא ינעץ אותו בחולות. זה יהיה מעשה סמלי. ברשת מסתובבים עתה עוד עשרות צילומים של יוצאי הגוש שלוחמים בדרום, לצד כרזות, כתובות ודגלי הגוש.
הקצב של טוקר אולי שונה מזה של וייס, אבל המטרה זהה: "אנחנו נשוב לשם. המטרה היא שעם ישראל, אחרי החלטת ממשלה, יקים שם גוש יישובים ענק, עם ערים גדולות. לא מדובר על סדר הגודל הקודם, 8,000 איש בלבד, אלא על עשרות ומאות אלפים. זה ייקח שנים, אבל זה יקרה. גם קיבוצי העוטף יקבלו שטחים בצד השני. חקלאים מהבשור, שלאורך השנים טפטפתי להם את החזון הזה שלי, מתקשרים אלי היום ואומרים לי 'אביאל - צדקת'".
"לא להתחיל בהתקוטטות"
הקמפיין וההכנות לשוב התיישבותית לחבל עזה נתונים במחלוקת - גם לגופו של עניין, וכרגע בעיקר בשאלת העיתוי. חגי הוברמן, ההיסטוריון של ההתיישבות היהודית החדשה בגוש קטיף, תומך בחזון של שיבה לגוש, אך מציע להיות ריאלי: "עצם הדיבור על כך עכשיו מרחיק את החזון הזה", הוא מציין, "כרגע יש לא מעט נעלמים בסיפור עזה. העיקריים שבהם הם הגבולות הסופיים של חבל עזה, כפי שיתהוו לאחר המלחמה, והדמוגרפיה שתיווצר שם.
"החזון של חזרה לגוש קטיף", מתרשם הוברמן, "עדיין רחוק מהקונצנזוס. רוב הציבור הישראלי לא נמצא שם, ולא נכון לפתח עכשיו, בזמן מלחמה, מחלוקת בנקודה כה מהותית, ושיח בסוגיה שעלולה לפלג אותנו. זה מיותר כרגע, בדיוק כמו הדיון 'האם למסור את הרצועה לאבו מאזן אחרי המלחמה'. שתי הסוגיות אינן בקונצנזוס. כרגע חשוב להתמקד בניצחון ובהחזרת החטופים, ולא להתחיל בהתקוטטות מה יהיה אחרי המלחמה, כשלא ברור מה תהיה המציאות שם".
הוברמן מדגיש שהוא מפריד בין החזון לבין המעשה: "גם לבן־גוריון היה חזון משיחי אמיתי, אבל הוא תמיד דבק בריאלפוליטיק, והבדיל בין מה שהוא מסוגל להגשים כרגע לבין מה שאינו מסוגל. עמוס עוז סיפר פעם שמצא על שולחן העבודה של בן־גוריון, מתחת לזכוכית, את הפסוק מספר שמות: 'מעט מעט אגרשנו מפניך, עד אשר תפרה ונחלת את הארץ'. עוז שאל את בן־גוריון 'מה זה?', ובן־גוריון השיב לו תשובה מאוד מפורטת, שעיקרה הוא שיש תנאים מוקדמים להרחבת גבולות, וביניהם תנאים בינלאומיים מתאימים. יהיה די זמן לברר את החזון מול המעשה, ולבחון אם אכן נוצרו תנאים מתאימים, אבל רק אחרי שעזה תשקוט ודברים יתבהרו".
גם יאיר שלג, חוקר הציונות הדתית ואיש מכון הרטמן, מתנגד לקמפיין החזרה לגוש. "יש בחברה הישראלית הרבה אנשים שמלכתחילה התנגדו להתיישבות בגוש קטיף; אנשים שהמוטיבציה החד־משמעית שלהם להילחם עכשיו, קשורה בהכרה שמדובר במאבק ביטחוני קיומי. ברגע שאנו מערבבים כאן מוטיבציות לחידוש ההתיישבות בקטיף ובחבל עזה - יש כאן פגיעה קשה מאוד באמון שלהם במטרות המלחמה. זה עלול להיות הרסני.
"כל מי שעיניו בראשו", מוסיף שלג, "מבין שישראל נמצאת במאבק על הלגיטימציה של עצם הפעולה ברצועת עזה; על הלגיטימציה של פגיעה אגבית ולא מכוונת באזרחים ברצועה. היכולת שלנו להצדיק את זה, היא רק בסיפור הביטחוני הקיומי. אם תיווצר תחושה שיש כאן עוד אג'נדה שעניינה החזרת ההתיישבות לגוש קטיף, זאת תהיה פגיעה איומה בלגיטימציה שלנו לפעולה בעזה".
שלג מתייחס גם לדיון בשאלת "היום שאחרי המלחמה": "ייתכן שאנו נרצה להוסיף ולשלוט ברצועה, עד שגורם אמין אחר ייקח לידיו את המושכות שם. גם בפרק הזמן הזה יבחנו אותנו בשבע עיניים, ויבדקו אם ענייננו בשליטה ברצועה הוא ביטחוני, או שיש לנו אג'נדות נוספות, כמו החזרת ההתיישבות היהודית לשם. הקמפיין הזה והקמת מאחזים שם גם עלולים לסבך מאמצים ליישוב הפליטים של רצועת עזה במקום אחר. העולם יגיד - 'מפנים את הפלשתינים כדי ליישב שם יהודים'. זה יהיה הרסני מבחינת ההסברה והמדיניות הישראלית".
שלב א': התוחמת הצפונית
אלא שאת עקורי הגוש קשה לעצור עכשיו. אניטה טוקר( אימו של אביאל), מסמלי ההתיישבות וההתנגדות לגירוש גוש קטיף, כיום בת 77, כבר שוחחה עם כמה מתכנני ערים. "אנחנו לא מדברים רק על חזרה לגוש, אלא לכל חבל עזה. זה יגן על כל יישובי הנגב שנפגעו, אחרת לא יהיה לנו נגב יותר". היא אם לחמישה, סבתה ל־29 נכדים ויש לה כבר שלושה נינים. אניטה ובעלה סטיוארט חיו 30 שנה בנצר חזני, והגעגועים לשם אינם מרפים. "זה מלווה אותי כמעט יום־יום".
"בעזה חיים יותר משני מיליון איש", אני מזכיר לה. "את חמאס נהרוג או נגלה", משיבה אניטה, "אבל כל מי שלא חמאס, יוכל להמשיך ולחיות שם. אין לי שום בעיה עם זה. חיינו איתם בשלום, עד שאנשי אוסלו הביאו את ערפאת לשם. את רוב הערבים שהכרנו שם, ערפאת ואנשיו תלו ורצחו. חלק מהם הצליחו לברוח לאירופה דרך מצרים, תמורת הון רב. ניהלנו איתם קשר מכתבים עוד כמה שנים. אחד מהם, פועל שלנו, היה זקוק לתרופות מהארץ. כל זמן שגרנו שם היינו דואגים לו לתרופה. זה המשיך גם כשנעקרנו וגורשנו מנצר חזני. כשחמאס נכנס, זה כבר לא היה אפשרי.
אביאל ואניטה טוקר, נצר חזני: "אנחנו מדברים על סדר גודל שונה מגוש קטיף הקטן; על עשרות ומאות אלפים, שייושבו בכל חבל עזה. זה ייקח שנים, אבל יקרה. גם קיבוצי העוטף יקבלו שטחים בצד השני"
"עכשיו, אחרי מה שקרה", היא אומרת, "יש שלוש אופציות: או לתת את הרצועה לרש"פ/אש"ף, אבל כולם מבינים היום שהמטרות שלהם ושל חמאס זהות; או לשים שם כוחות או"ם - שכבר הוכיח את עצמו ככישלון מוחלט בדרום לבנון; או להחזיר לשם את היהודים, ובמספרים גדולים פי כמה מאלה שחיו בגוש. אני בוחרת בדרך השלישית. כבר ארזתי מזוודה. אהיה הראשונה לחזור לשם".
גם אבי פרחן, כיום תושב קיבוץ נווה ים, מסמלי המאבק נגד העקירה מסיני, ואחר כך מגוש קטיף, חזק בעניין. פרחן ואשתו לורה פונו פעמיים. בפעם הראשונה מימית ב־1982, ובפעם השנייה מביתם באלי סיני ב־2005. בזיכרון רבים חרוטה דמותו כמי שצעד פעמיים, עטוף בדגל ישראל, את כל הדרך מהדרום לירושלים, במחאה על שתי העקירות.
אלי סיני, שבו התגורר פרחן, היה אחד משלושת יישובי צפון הרצועה (התוחמת הצפונית), לצד דוגית וניסנית. שלושת היישובים הללו פונו יחד עם גוש קטיף, אף שבמקור לא היו חלק מהרצועה, ואף לא היו בשליטת מצרים לפני 1967, אלא שטח מפורז בשליטת האו"ם.
דוגית, ניסנית ואלי סיני שכנו מול זיקים, נתיב העשרה, כרמייה ויד מרדכי. באמצע נמתח הגבול. מהתוחמת הצפונית ירו רקטות על ישראל לאורך שנים רבות. משם, בין היתר, חדרו רוצחי חמאס ב־7 באוקטובר. אין זה מקרי, לכן, שלפחות חלק מהארגונים שפעילים עתה למען יישוב מחדש של חבל עזה, רואים באזור הזה את היעד והשלב הראשון בתוכניתם. אחד מראשי המועצות בדרום כבר הביע תמיכה בחזרה לשם. מדובר באזור שלבטח ייכלל ברצועת הביטחון שישראל תקים אחרי המלחמה בגבולה הדרומי, אזור שהופרד בזמנו בגדר ביטחון, מג'בליה ועזה.
"לחדד את החרב"
לפני ימים אחדים, העיר צלצול הטלפון את פרחן באמצע הלילה. על הקו היה חייל שלא הכיר. "אבי", דיווח לו החייל האלמוני, "אני עכשיו באלי סיני".
"כמעט בכיתי מרוב התרגשות", מספר פרחן. קודם לכן הוא קיבל עוד עשרות שיחות של אנשים שמבקשים לשוב לתוחמת הצפונית. "אני מתכוון להוביל אותם", הוא אומר.
לא התעייפת?
"אני בן 77 היום, אבל יש לי עוד כמה שנים. זו משימה שיחד עם אחרים, אם רק יאפשרו לנו – נעמוד בה".
הציבור הרחב לא מחובר כרגע לאתוס של חזרה לקטיף וליישובי צפון הרצועה. יש כאלה שיאמרו שאתם "הזויים", "משיחיים", "הוזים", שיזכירו לכם שיש שם שני מיליון פלשתינים.
"הזויים? משיחיים? כל הקיום שלנו כאן הוא 'משיחי'. בלי המשיחיות הבן־גוריוניסטית, למשל, לא היתה קמה מדינת ישראל. בן־גוריון עצמו העיד על עצמו שהוא משיחי. בציונות יש ממד משיחי. ב־1946, כשהסוכנות הקימה, כנגד כל הסיכויים, את 11 הנקודות בנגב - מישהו קרא להם 'הזויים' או 'משיחיים'? התוכנית לחזור ליישובי צפון הרצועה וגוש קטיף היא 'הזויה' במרכאות, בדיוק כפי שהקמת 11 הנקודות בנגב היתה 'הזויה' בשעתו. ולצד זה צריך לזכור שאנו נקלענו למציאות הזויה באמת, שבה חמאס הנאצי טובח 1,400 אזרחים וחיילים. ציונות הזויה במירכאות היא התשובה לאירוע המפלצתי הזה. רק כך הם יבינו שאין תוחלת לתקווה שלהם להכחיד אותנו, רק אם יאבדו שטחים. את השפה הזאת הם מבינים הכי טוב".
ומה עם העזתים?
"הייתי מושל חאן יונס. הייתי קצין אג"מ באל־עריש. אני מכיר אותם. לפני אוסלו חיינו איתם בשלום, אחרי אוסלו - דברים השתנו, כי כשאתה חלש, הטרור רודף אחריך. אם נתנהג כמו במזרח התיכון ולא כמו בשווייץ, נוכל להחזיר את המציאות שהיתה. בשכונה שלנו רק הכוח קובע, ואסור לך להפסיק ולחדד את החרב שלך. שיפחדו. ברגע שהם יפחדו, הם יחיו איתך בשלום, כפי שאנו חיינו איתם בשלום שנים ארוכות, עד 'אוסלו'".
יצחק ורונית אדרי, כיום תושבי ניצן, חיו אף הם בתוחמת הצפונית, 15 שנה בניסנית. הם איבדו את בנם, אביעד, בטבח בכפר עזה. המחבלים ירו בו למוות, כשעבר בין הבתים ודחק בתושבים להיכנס לממ"דים ולבתים. "כבר מחר", אומרת אמו רונית, "אם רק יאפשרו לי, אני אורזת וחוזרת לשם. אביעד שלנו, שנרצח", היא מספרת, "פונה יחד איתנו מניסנית כשהיה בן 12. גם הוא רצה לשוב לגוש, ודיבר על כך מעת לעת כחלום בלתי מושג.
איציק ורונית אדרי: "אם מחר יגידו לי - אני לוקח תיק ואוהל וחוזר לגור שם. כל השנים זה מקנן בפנים. אני משדרות. אשתי מאשקלון. החוויה שזכורה לי מניסנית היא חוויה של חיים בבטחה. אפשר לחדש את זה"
"אם היינו שם, ולא היו מפנים אותנו, לא היה טבח בכפר עזה וביישובי העוטף", מאמינה אדרי, "אנחנו היינו 'העוטף' של נתיב העשרה ושל זיקים, ואצלנו, וגם בגוש קטיף, היתה נוכחות של צבא ושמירה. הרגשנו ביטחון. לא היה הפקר כפי שהיה אותו יום בעוטף".
יצחק אדרי, בעלה, מחזק את דבריה ומוסיף: "אם מחר יגידו לי - אני לוקח תיק ואוהל וחוזר לגור שם. כל השנים זה מקנן בפנים. אני במקור משדרות. אשתי מאשקלון. החוויה שזכורה לי מניסנית היא חוויה של חיים ברוגע, בקהילה, בבטחה, יחד עם חברים. אפשר לחדש את זה, לחזור לשם, וגם להועיל לעם ישראל בכך שנהיה שם".
ביום ראשון התקיימה האזכרה לאביעד, במלאת שלושים להירצחו, והבית בניצן המה מבקרים ובהם חבריו של אביעד, שפונו יחד עימו מניסנית כשהיו ילדים. אחד מהם, גל בר, כיום תושב באר גנים, בעל מסעדה באשקלון, "רוצה מאוד" לשוב לניסנית. "זה הבית האמיתי", הוא קובע. גם נתנאל עוזרי, אף הוא מאשקלון, מספר על "שנים של חלומות ילדות, לשוב אל הבית הישן. גן עדן היה לנו שם. אבא היה שם טרקטוריסט. אמי - סייעת בגן ילדים. גם הם רוצים לחזור".
"רואים דברים משם ומכאן"
נרצח נוסף מכפר עזה הוא אביב ברעם, מכיתת הכוננות המקומית, שרץ בין הכדורים כדי לחלץ חבר וכך נהרג. אביו, עופר ברעם, התגורר בכפר עזה 25 שנה, ולאחר שהתגרש, עבר לשדרות. היום, בדומה לחלק מאנשי העוטף, הוא מדבר על מחיקת עזה: "אני לא רוצה לראות שם נפש חיה. בשבילי - גם הגל השלישי של הבוזזים הם בני מוות. את כולם צריך לחסל. אחרי שעזה תהיה נקייה - אשמח מאוד אם אנשי גוש קטיף ישובו למקומם, ויבנו מחדש את בתיהם. הכרתי אותם שנים ארוכות. הפריע לי בעבר שכוחות כל כך גדולים של צה"ל שומרים על מספרים כה קטנים של מתיישבים, אבל עכשיו, אחרי מה שקרה, ואחרי שעזה תהיה נקייה, שיחזרו. אני בעד. רובם המכריע הם אנשי ציונות דתית שפויה ומקסימה. שישובו למקומם, ושהצבא יחזור לשבת על הגבול מול מצרים. נגמר הסרט הזה ששוחטים אותנו".
יצחק ואזנה, איש חינוך וחבר קהילת היישוב המפונה נצרים, שקמה מחדש כשכונה באריאל, הוא אחד מחברי המטה, שמרכז כרגע את הפעילות של חזרה לחבל עזה. "המחיצה המלאכותית בין חבל עזה לבין הנגב צריכה להתבטל", הוא אומר. הנגב הוא אחד. לשם צריך לכוון". ואזנה מבקש להדגיש שאין מדובר רק ב"התעוררות סנטימנטלית": "באופן כללי, נקודת המוצא שלנו היא שהזעזוע הגדול שכולנו עוברים עכשיו הוא מסוג האירועים שאחריהם העולם לא יחזור להיות מה שהיה; שזה שינוי ברמה שחוללה מלחמת ששת הימים. בנסיבות האלה, כשמדברים על שינוי המצב מיסודו, אז לא מספיק לדבר על שיטוח והרס והרג וספירת גופות. השינוי צריך לכלול ביטחון ושליטה לאורך זמן, וללא התיישבות בחבל עזה, לא תהיה שליטה אמיתית שם. ללא שליטה אמיתית שם, גם לא תהיה חזרה בטוחה לעוטף".
באפריל 1995, כמה ימים לפני חג הפסח, נסע ואזנה בשיירה אזרחית עם ליווי צבאי באזור נצרים, כשמכונית תופת התנגשה חזיתית ברכבו. אשתו והילדים יצאו בנס ללא פגע, אבל הוא נפצע קשה, איבד עין ועבר שיקום ממושך. "כתושבי נצרים לשעבר", אומר ואזנה, "יש לנו תחושת אחריות על התודעה של החובה לשוב לשם, הביתה. מי שניזון רק מחלון הראווה של התקשורת, רואה בנו 'הזויים', 'מחוץ לתחום', אבל אנחנו היינו שם, ועכשיו אנחנו רואים דברים גם משם וגם מכאן. לנו, בניגוד לאחרים, יש את היכולת להשתחרר מהקיבעון ומהקופסה, שרבים מתעקשים להישאר בתוכה. כבר התפרסמו כל מיני רעיונות עקומים בנוגע לעתיד הרצועה, אז התרומה שלנו לתיקון היא דיון אמיתי ורציני באפשרות שנחזור לשם גם התיישבותית, ולא רק ביטחונית".
"להלך בעדינות על חבל דק"
נפגעת טרור נוספת שפועלת כדי לשוב לביתה הקודם היא הדר איובי מינץ (35), אם לארבעה, במקור מכפר דרום וכיום תושבת מרכז ספיר שבערבה, מחנכת ומורה לתנ"ך בתיכון האזורי. הדר נולדה בגוש קטיף וגדלה בכפר דרום. ב־1993 נרצח אביה, אפרים איובי, נהגו של הרב חיים דרוקמן, כשהשניים היו בנסיעה בדרך לחברון, על כביש חוצה יהודה.
בגיל 17 נעקרה מביתה יחד עם כל אנשי כפר דרום. "אני חיה עד היום עם שני חורים בלב - הרצח של אבא, והעקירה והגירוש מכפר דרום", אומרת הדר. "לפני שמונה שנים", היא משחזרת, "התקיים מפגש של בוגרי 'הגוש', ושם נפגשנו עם ארי אודס, שבדיוק הקים את תנועת 'חוזרים הביתה, חוזרים לגוש קטיף'. שם הבנתי בפעם הראשונה שיש עוד חולמים. שאיני היחידה, והקמתי יחד עם חברה את 'גרעין הביתה כפר דרום'. כבר אז הבנתי שזו ריצה למרחקים ארוכים, שכדי לחזור, צריך שהעם ומקבלי ההחלטות יהיו איתנו. עכשיו אנו מונים כבר 40 משפחות. התארגנו כגרעין, כדי שרגע אחרי כיבוש הרצועה, מקבלי ההחלטות יידעו שיש בנמצא אנשים זמינים, שמוכנים להגיע ולהתיישב בכפר דרום מחדש.
"בהתחלה היינו לבד. אפילו חברים קרובים, שבעבר התגוררו איתנו בגוש, הסתכלו עלינו כהזויים. היום דברים השתנו. אנחנו כבר לא 'הזויים'. פנינו בכתב לח"כים ולנשיא. יש פעילות. דברים מתחילים לנוע. גוש קטיף והיישובים בחבל עזה הם אינטרס כלל־ישראלי, לא רק שלנו. זה לא מקרה שרבין הוא זה שהקים את גוש קטיף, ושכפר דרום היה אחד מ־11 היישובים שהועלו על הקרקע בנגב ב־1946"
אלא שבינתיים, מודים גם אנשי המטה, "ההנהגה לא שם. לא השרים ולא הח"כים. רק בודדים נמצאים איתנו, כמו ח"כ עמית הלוי, שאף יוזם הצעה לבטל את החוק הקיים שעל פיו הכניסה לחבל עזה אסורה ליהודים".
העובדה שיש כבר התייחסויות פומביות - גם אם שליליות - לפעילותם, מעודדת אותם להמשיך: "ראש הממשלה שהבהיר בגלוי שהוא מתנגד לשוב לגוש קטיף, והאיחוד האירופי ומחלקת המדינה שהביעו דאגה, ועיתון 'הארץ' שהקדיש לנו מאמר מערכת. כולם מבינים שאנחנו רציניים", אומר ערן שטרנברג, תושב גני טל.
בשבוע הבא יתקיים באשדוד כנס של כל הארגונים שפעילים סביב סוגיית החזרה לקטיף, אך ברקע נשמעים גם קולות מעט שונים. רבו לשעבר של אחד מיישובי הגוש, שמבקש לדבר בעילום שם, מזהיר: "צריך להלך כאן מאוד בעדינות על חבל דק, בין המיית הלב הטבעית, לבין יצירת דיון עם מחלוקת מאוד כבדה בזמן מלחמה. בסוף עם ישראל הוא שיצטרך לקבל החלטה מתוך הסכמה לאומית רחבה. זה לא משהו שניתן לעשות אותו בלי גיבוי רחב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו