בני גנץ מחפש נקודת יציאה

החלטתו של בני גנץ להיכנס לממשלה התבררה כאחד המהלכים הפוליטיים המוצלחים. בן־לילה זינק לעמדת המנהיג המוביל הבא, קטף את מלוא הקרדיט של המבוגר האחראי, והותיר לרה"מ בנימין נתניהו אבק עם נתון משפיל שהליכוד לא ידע מאז 2006.

אבל עכשיו הוא רוצה לצאת. הכניסה לממשלה היתה נכונה לשעתה. היתה זו היענות לשוועה ציבורית, עם שכר נאה בצידה, ומפה העסק רק יכול להידרדר. בעוד מניותיה של הממשלה בצניחה, גנץ עוד עלול ליפול יחד איתה. כשר בכיר בקבינט המלחמה הוא נושא באחריות הקולקטיבית גם לכישלונותיה. יציאה מוקדמת עשויה לחלץ אותו ולהותיר את נתניהו מתבוסס לבדו בחקירות. בעוד הלחץ מסביבתו לפרוש רק הולך וגובר, לא רק בבייס אלא גם בסביבתו הקרובה, מחפש גנץ את תחנת היציאה הקרובה.

גנץ לא העריך ששהותו בממשלה תארך כל כך הרבה זמן. המלחמה, כך נראה, עוד רחוקה מאוד מסיום. גם אחרי שהשלב הקרקעי, בצפון הרצועה ובדרומה, יגיע למיצוי, צה"ל נערך להישאר בה עוד תקופה ממושכת, חודשים ארוכים ואולי יותר. זו לא היתה כוונתו של גנץ כאשר הצטרף לממשלה מלכתחילה. שר הביטחון לשעבר רוצה להיות חלק מניהול הקרבות, אבל ממש לא להיות חלק ממחדלי פינוי האוכלוסייה, משרדי ממשלה מיותרים וכספים קואליציוניים שערורייתיים. חלק מיועציו ומחברי סיעתו אמרו לו לאחרונה שבמצב הסקרים הנוכחי, כל רגע שעובר הופך את המגמה. ממושיע המדינה הוא הולך ומצטייר כמושיעו של נתניהו. אם לא יקצור את הפירות כעת הם יתחילו להרקיב על העץ, ומי שייהנה מכך יהיה יאיר לפיד שנותר בחוץ.

אבל גנץ לא יכול לפרוש עכשיו ולהצטייר כמי שעוסק בפוליטיקה בזמן מלחמה. פתרון הביניים שמצא הוא לשבת בממשלה ולתקוף אותה מבפנים. דומה מאוד למה שעשה בממשלת האחדות הקודמת שבה ישב. הוא יזרום עם כל דבר שירצה את הבייס. לכן לא הפריע לו, בעודו בקואליציה, לתקוף את נתניהו, את השר עמיחי אליהו על התבטאותו בדבר האפשרות להטיל פצצת אטום על עזה, ואפילו את צבי סוכות, שמונה לעמוד בראש ועדת משנה בכנסת שכמעט איש לא ידע על קיומה. שלא לדבר על התדרוכים הבלתי פוסקים מתוך הקבינט על המחלוקות בין נתניהו לבין ראשי מערכת הביטחון, שבסביבתו של ראש הממשלה משוכנעים שיוצאים מפתחו של השותף הבכיר החדש.

השותף הטבעי החדש?

משיחות שמתקיימות בסביבתו הקרובה של גנץ ושותפי סוד ממפלגתו, עולה כי נקודת היציאה הנוחה תהיה שחרור מאסיבי של חיילי המילואים. לא ברור מתי זה יקרה, אולם כאשר זה יקרה ברור שהשלב המכריע והדרמטי של המלחמה הסתיים, ומפה עוברים לסוג של שגרת מלחמה על אש קטנה יותר ברצועה. גנץ יכול לקנות לעצמו תחנת יציאה מוקדמת יותר אם נתניהו יעשה טעות פטאלית, ימעד בהתבטאות נוספת נגד ראשי מערכת הביטחון או כל דבר אחר, שבו יוכל להאשים אותו כי הוא עוסק בפוליטיקה בזמן המלחמה, כתירוץ לבצע את המהלך הפוליטי המיוחל של פרישה.
מלשכת גנץ נמסר: "שקר מוחלט. גנץ וסביבתו לא עוסקים בפוליטיקה ולא מקיימים התייעצויות פוליטיות. כעת זה לא רלוונטי".

עדיין לא ברור אם פרישה של גנץ תביא גם לפרישה של החלק השני של המחנה הממלכתי, זה שבראשו עומד גדעון סער, שיחסיו עם נתניהו זוכים לעדנה מחודשת. סער לא חבר בקבינט המצומצם, אולם מאז הצטרף זוכה ליחס מפליג מנתניהו, כולל תדרוכים ביטחוניים אישיים ופגישות בארבע עיניים. מאז אירועי 7 באוקטובר מרבה ראש הממשלה להתייעץ גם עם גורמים מחוץ למערכת הביטחון ומעוניין לשמוע מגוון דעות, ומתוך כך גם את דעתו של סער, שכבר ישב לא פעם בדיוני קבינט.

סער, בעיני נתניהו, מביא קול אחר ופתרונות יצירתיים, שלא נשמעים ממקורות אחרים. למשל, תביעתו ליצור רצועת ביטחון טריטוריאלית בין עזה לגדר, על ידי השטחה מוחלטת של הקרקע ברוחב של 2 קילומטרים. הקו של סער הוא אחד הימניים בקבינט המורחב - שלילה מוחלטת של העברת השליטה לאבו מאזן והרחבת הזירות הצבאיות לצפון, ליו"ש, ואפילו לפנים הארץ.

האזרחים על המשמר

לצד ההתחמשות המוגברת של אזרחי ישראל באמצעות הרחבת הקריטריונים לרישיון לנשיאת נשק - מהלך שאותו הוביל איתמר בן גביר כבר לפני שלושה חודשים כשהדבר היה פחות פופולרי - מחמשת המדינה את אזרחיה בעשרות אלפי רובי סער באמצעות שתי תוכניות מרכזיות: הראשונה היא תוכנית כיתות הכוננות של המשרד לביטחון לאומי, שבמסגרתה מוקמות ברחבי הארץ אלפי כיתות כוננות ביישובים ובערים, ומחולקים עשרות אלפי נשקים ארוכים מהמשטרה. השנייה היא תוכנית "בני המקום" שמפעיל פיקוד העורף, שבמסגרתה מקבלים יוצאי מילואים צו ומתגייסים לכל תקופת המלחמה לצורכי עיבוי שמירה וכוננות, עם עשרות אלפי רובים נוספים המחולקים על ידי צה"ל.

מספר ההתרעות הגדול ביותר מגיע דווקא מהמקום שנחשב כעת לשקט ביותר - מזרח ירושלים. זהו שקט מדומה. בעוד העולם הערבי כולו תוסס וגועש, מירדן ועד עיראק, שאף אחד לא ישלה את עצמו שבישראל הדברים חולפים מאליהם

אולם בעוד לתוכנית הצה"לית יש מועד סיום שבו ייאספו בחזרה כלי הנשק - עם שוך הקרבות ושחרור חיילי המילואים - לתוכנית המשטרתית אין דדליין, והנשקים המחולקים בימים אלה פה כדי להישאר.

מתחת לפני השטח, ובחסות מצב החירום, מקימים המשרד לביטחון לאומי ובן גביר את המשמר הלאומי. בלי בג"ץ ובלי בצלם. בלי חקיקה ובלי תקנות. אלה יגיעו מאוחר יותר. קודם כל קובעים עובדות בשטח. כיתות הכוננות של היום הן הלוחמים המשטרתיים של היום שאחרי. על פי התוכנית, אם לא ייערמו קשיים ומכשולים, המשמר הלאומי יהיה בנוי משדרת פיקוד והנהלה רזה ומצומצמת, והמאסה המרכזית תהיה מושתתת על מערך מתנדבים עבה ובשרני. בכל יישוב ובכל שכונה. תאים רדומים שיקיצו בעת הצורך. זה לא "מיליציות של בן גביר" והבלים נוספים שהטיחו פה בחוסר אחריות ובהבנה מוגבלת. זה צו השעה.

למרות השקט היחסי ביהודה ושומרון ובערים המעורבות, על פי ההערכות המודיעיניות, הכל על סף פיצוץ. המשטרה מבצעת מעצרי מנע, כולל של שייח'ים ואימאמים, של מנהיגים מוסלמים מתסיסים ושל מחבלים שנתפסו רוקמים מזימות, אולם זהו רק קצה הקרחון.

מספר ההתרעות הגדול ביותר מגיע דווקא מהמקום שנחשב כעת לשקט ביותר - מזרח ירושלים. זהו שקט מדומה. בעוד העולם הערבי כולו תוסס וגועש, מירדן ועד עיראק, בל נשלה עצמנו שבישראל הדברים חולפים מאליהם. יש עבודה רבה שנעשית בשטח, ועל פי כל ההערכות המונחות בימים אלה על שולחנות הדרג הנבחר, עוד לא ראינו כלום.