אבו מאזן לא ממהר. כשמזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן נפגש השבוע עם נשיא הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס, התמקדה שיחתם בשאלת השלטון בעזה, בהנחה שצה"ל יצליח לשים קץ לשלטון חמאס, ובקונצנזוס המסתמן, שלפיו חזרת הרש"פ לרצועה היא הפתרון הנכון ביותר. המנהיג הוותיק לא התלהב מן ה"מתנה" האפשרית, ואמר לבן שיחו כי הרש"פ לא תיכנס לעזה, שממנה דחק אותה חמאס באכזריות רבה ביוני 2007, אלא כאשר יושג הסכם שלום עם ישראל ותוקם מדינה פלשתינית בגדה המערבית ובעזה. בלינקן הבין את התשובה כ"בשנה הבאה בירושלים".
ככל שנוקפים הימים, כך מתחוור כי אין קונים לעזה. יש אינסוף רעיונות - שטח חסות זמני של הליגה הערבית, שטח חסות של האו"ם, שלטון זמני של מצרים, של ירדן, של איחוד האמירויות או של כולן יחדיו. חלק מן הפתרונות הללו פשוט נדחים על ידי המועמדים למלא בהם תפקיד מפתח, וחלקם מורכבים מאוד (למשל, הצעה למשטר חסות של שנתיים, ברוח הפתרון שנמצא לקמבודיה, אשר כלל 65 אלף אנשי ביטחון מ־45 מדינות, שבראשו עמדה אישיות יפנית, אדם שלא שכח לסיים את תפקידו לאחר 36 חודשים והצליח במאמצי שיקומה של המדינה, לאחר מלחמת אחים נוראה וממושכת), ויהיה צורך במשטר זמני כלשהי עד שיסוכמו כל פרטיהם, אם בכלל.
אני עוקב אחר תגובות אישים בולטים בעולם הערבי למתרחש בעזה בימים אלה. הם דורשים, בנחישות, הפסקת אש ארוכה, ומתעלמים מן הסכנה בכך שהפסקה כזו עלולה להשאיר את חמאס בשלטון. אני נזכר בשיחות עם חלק מן המנהיגים הללו, שבהן ביקרו את ישראל על שהיא נוהגת ביד רכה מדי כלפי חמאס. הם אמרו לי שאיננו מבינים באיזו תנועה מדובר, ואחד מהם אפילו דיבר על כך שהם עלולים להעלות באש את המזרח התיכון, אם לא נטפל בהם בזמן. איש מהם, כמובן, לא התנדב לעשות את העבודה בעצמו, וגם לא בשותפות איתנו... נדמה לי שגם לגבי השלטון העתידי בעזה יעדיפו כולם להשאיר לנו את העבודה, ולהשאיר אותנו ברצועה. רק זה חסר.
חשיבות התואר. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אינו מייחס חשיבות רבה לתפקיד השר. מי שראה כבר הכל, יכול להשקיף ממרומי הקריירה שלו, לזלזל בכל מינוי של שר ולמנות חדלי אישים לכל תפקיד בממשלתו, מתוך תחושת גוליבר בארץ הגמדים: רק ראש הממשלה רלוונטי, והאחרים רק נושאים בתארים.
אבל כאשר השר לשום כלום, עמיחי אליהו, זרק השבוע את פצצת האטום הפרטית שלו, התברר שבנסיבות מסוימות יש לתואר השר משמעות. הרי ברור לכל כי אילו היה אליהו חבר כנסת אנונימי של מפלגת ימין קיצוני, והיה אומר את מה שאמר ל"קול ברמה", איש לא היה מצטט אותו. למרות הזלזול של נתניהו, האיש נושא תואר שר, והוא חבר ממשלה שאפשר לפטרו (ואז לאבד את השלטון), אבל אי אפשר להשעותו. הוא שייך לקבוצת אנשים הקובעת אם ישראל תצא למלחמה, ואם היא תכרות חוזי שלום עם אויביה. ושום דובר לא יוכל למחוק את דבריו או לטעון כי הוא מתחרה עם קרילוב במשילת משלים, וכי כל מה שאמר היה מטאפורה. חכמים (נגיד) - היזהרו במינוי השרים שלכם. אין לכם שום שליטה אמיתית בהם, ומישהו עוד עלול לשים לב להכרזותיהם.
לעשות צדק. ממשלות ישראל לדורותיהן הכירו בשואה הארמנית מ־1915, אך חששו לעשות זאת רשמית, כי חששו לפגוע ביחסים השבריריים עם טורקיה. התנהגותו של נשיא טורקיה, ארדואן, מאז 7 באוקטובר מאפשרת לישראל לעשות את הדבר הנכון מבלי לחשוש לפגיעה ביחסים עימו, כי נמוך יותר אי אפשר לרדת. זה הרגע להכיר בשואה הארמנית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו