ארבעה שבועות מאז פוגרום שמחת תורה, מתבהרת הבנה לאומית שלא היה מדובר רק במלחמה ממלחמות ישראל, אלא בפרק נוסף של ניסיון להשמיד את העם היהודי. כלומר, לחמאס לא היו האמצעים "להשמיד, להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד", כמאמר מגילת אסתר. גם תוכנית מסודרת ל"פתרון סופי" ראשיו לא הגו. אבל המוטיבציה, האידיאולוגיה, האכזריות שזרמה בדם המפלצות, האדרנלין שהניע אותם לשחוט ולכרות, לטבוח ולרצוח, לשרוף ולאנוס - כולם הגיחו ממעמקי השנאה העתיקה שיש באומות העולם לעם היהודי. לא מ"הסכסוך".
לשנאה הזו, המלווה את בני ישראל מאז מצרים העתיקה, לא נמצא עד היום פשר ברור. אגב, גם בעבדות מצרים היה הרוע מפלצתי במיוחד. חוץ מזריקת התינוקות הזכרים לאגם, כמתואר בספר שמות, הוא כלל הטבעה שלהם בקירות הטיט שמהם נבנו פיתום ורעמסס, לפי מסורות חז"ל.
על כל פנים, התובנה שמתקפת חמאס היא פרק בציר ההיסטורי היהודי, ולא "רק" מערכה נוספת ברצף שמאז מלחמות העצמאות, ששת הימים, יום כיפור, וכן הלאה - מחייבת מסקנות בהתאם.
מייד נגיע אליהן, אך חשוב לומר שגם בציבור הרחב וגם באליטות השונות, כולל הפוליטית והביטחונית, ההשקפה שהיה כאן ניסיון שמד של העם היהודי הולכת ומתפשטת.
הווה אומר, אף אדם רציני בארץ לא חושב שההקשר הוא "הסכסוך הישראלי־פלשתיני", או שהיתה זו התקפה שנועדה להשיג מטרות מדיניות. גם המונח "טרור", כאמצעי שנועד להטיל אימה, לא מספק. הרחק מעל ומעבר לכל אלה - במיוחד אחרי צפייה בסרטון הזוועות, אבל גם בלעדיו - ההכרה של רבים היא שרצח יהודים ככזה היה היעד. אמירות ברוח זו אפשר לשמוע מכל הקשת הפוליטית.
המסקנה הביצועית הראשונה מכך היא ש"חמאס לא יהיה ברצועת עזה ביום שאחרי", וזה לא מובן מאליו. ישראל מעולם לא השמידה את אויביה, אלא רק ניצחה אותם. גם במלחמת יום כיפור, כשכוחותינו התייצבו 101 ק"מ מקהיר ו־35 ק"מ מדמשק, איש לא העלה בדעתו לחסל את המשטר המצרי או הסורי. אפילו את הרשות הפלשתינית, שהיה לה חלק נכבד במתקפת האינתיפאדה השנייה, ישראל השאירה על תילה בשוך הקרבות. זה לא מה שיקרה עם חמאס.
לשיטת ח"כ עידן רול, ההנחות המפליגות שעשינו בעבר למי שקוראים במפורש למלחמה בנו, לא יהיו עוד. כשמכאן ולהבא נאמר "שלום", נצפה למושג הזה במלואו. לא יהיו עוד עצימות עיניים, החלקות ומשחקי נדמה לי. רול הוא קול אמיץ במחנה שלו. יש לקוות שאחריו יבואו עוד
"חמאס, על הנהגתו הפסיכופתית ועל מרצחיו הסאדיסטים, חייב לחדול מלהתקיים, זו היתה החלטת הקבינט פה אחד", אמר השבוע ראש המל"ל צחי הנגבי. "סכנת ההשמדה לא תהיה מנת חלקנו - אלא גורלם של מבקשי רעתנו", התבטא בני גנץ, חבר הקבינט המצומצם.
המסקנה השנייה היא שיש להרוג, ולא סתם להעניש, כל מי שלקח חלק בקריאת השמד. ח"כ עמית הלוי (הליכוד) היה הראשון להציע את החלת החוק לעשיית דין בנאצים על מחבלי חמאס. החוק שלו זוכה לתמיכה רחבה בכנסת, ולא ברור מדוע עדיין לא אושר.
במקביל, ח"כ אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי) מקדמת יוזמה לאיסוף ראיות נגדם, כדי שיואשמו בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות. או כלשונו של בני גנץ, שוב: "אין ולא יהיו ערי מקלט - לא בעזה, לא ביו"ש ולא בשום מקום, קרוב או רחוק. נרדוף אותם בלילות ובימים, בעריהם ובמיטותיהם, בעזה ובג'נין, מעל הקרקע ומתחת לפני הקרקע. זה יהיה זמן רציף וארוך. נבוא חשבון עם מבקשי רעתנו".
הנגזרת השלישית נוגעת ליום שאחרי. אמנם לא בכל המערכת הפוליטית, אבל בהחלט בחלקים נרחבים שלה, מתקבע הלקח שאין לאפשר לרשות הפלשתינית להיות זו שתקבל את עזה בסוף המלחמה. ודאי שרוב הליכוד ומפלגות הלוויין שלו שוללים את הרעיון, אבל לא רק.
תקווה חדשה של גדעון סער מתנגדת למסירת עזה לאבו מאזן. גם ח"כ עידן רול מיש עתיד התנגד השבוע בפומבי להחזרת אבו מאזן לעזה. "השנאה התהומית שלו לישראל היא הסיבה העיקרית, אך בהחלט לא היחידה. נדרש פתרון יצירתי". את התנגדותו להחזרת הרש"פ לעזה מנמק רול בצורך "לפתרון אמיתי שיספק שקט וביטחון לאזרחי הרצועה לשנים רבות קדימה".
כלומר, לשיטתו של רול - והוא בהחלט מייצג - ההנחות המפליגות שעשינו בעבר למי שקוראים במפורש למלחמה בנו לא יהיו עוד. כשמכאן ולהבא נאמר "שלום" - נצפה למושג הזה עצמו במלואו. לא יהיו עוד עצימות עיניים, החלקות, ויתורים ומשחקי "נדמה לי". רול הוא קול אמיץ במחנה שלו - יש לקוות שאחריו יבואו עוד.
החזית של המערב
אדם נוסף שממקם את המאורעות על ציר ההיסטוריה היהודית הוא אריק זמוּר, איש אשכולות צרפתי שאשתקד התמודד על הנשיאות והגיע למקום הרביעי. הוא ממוקם בימין הצרפתי, וכנהוג במדינות נאורות - הועמד לדין והורשע בשל דעותיו. השבוע הוא בא לארץ, וביום שלישי הוא ביקר בכפר עזה. יום למחרת נפגשנו בירושלים.
"יש פה עניין סמלי. ישראל הוקמה כדי להגן על העם היהודי. זו לא רק השואה, אלא גם הפוגרומים ברוסיה ובפולין והאנטישמיות כלפי היהודים. התפיסה שתפקיד ישראל הוא להגן על העם יהודי נכשלה פה. לכן ישראל צריכה להחזיר את ההרתעה, אבל גם את המיתוס שהיא מגינה על העם היהודי".
זמור - שהוא יהודי, אגב - תיאר גם את קווי המתאר המשותפים בין ההתמודדות של צרפת עם קהילות המהגרים לבין טבח שמחת תורה: "מה שהיה סכסוך בין שני עמים, כלומר היהודי והפלשתיני, הפך להיות סכסוך בין שתי דתות, שהן היהדות והאסלאם. בשנים האחרונות זה כבר סכסוך בין שתי ציוויליזציות - העולם האסלאמי הקיצוני, מול העולם היודו־נוצרי או העולם המערבי. הפלשתינים הם כבר סמל לכל העולם הערבי".
זמור בהחלט חושש שהאירועים בארץ ישליכו על צרפת, והפגנות התמיכה הענקיות שכבר התקיימו למען הפלשתינים הן סנונית ראשונה: "מה שקרה אצלכם ב־7 באוקטובר הוא כמו מתקפת הטרור שהיתה על צרפת ב־2015. אז, בהתקפות מתואמות על תיאטרון בטקלאן ועל אתרים נוספים, נרצחו 300 איש באותן השיטות האכזריות. זו אותה המלחמה בין העולם האסלאמי למערבי".
אם כך - מהו הפתרון? לזמור יש תוכניות משלו לגבי צרפת, שהקנו לו שבעה אחוזי תמיכה בשנה שעברה. באשר לנו, "אתם חייבים להחזיר את ההרתעה ולחתום על עוד הסכמים כמו הסכמי אברהם". הלוואי.
כנות
"עם יד על הלב", שאלתי השבוע את אחד מחברי הקבינט של הממשלה הקודמת, "אם אתם הייתם בשלטון, המתקפה היתה נמנעת?". תשובתו היתה פסקנית: "לא". כלומר, שום דבר לא היה מתנהל אחרת לוּ ממשלת בנט־לפיד היתה עדיין בשלטון. כנות חשובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו