היחסים בין ממשלות ישראל לבין חמאס מורכבים הרבה יותר מן היחסים שהתקיימו ביניהן לבין אש"ף. בעוד הארגון לשחרור פלשתין נתפס כתנועה לאומנית־טרוריסטית שמטרתה (המוצהרת עד 1988) היתה להמאיס עלינו את החיים עד שנחזור לארצות שמהן עלו אבותינו, נתפס חמאס כארגון דתי שכל מעייניו נתונים לתחום הסעד למוסלמים עניים.
ישראל נזקקה לזמן כדי להבין את השינויים שחלו בשני הארגונים הללו בסוף שנות ה־80: בסוף 1987, על רקע האינתיפאדה, הפך חמאס מארגון מוסלמי העוסק בסעד לארגון אסלאמיסטי, השולל כל הסדר עם ישראל ומקדש את השימוש בטרור. שנה אחר כך שינה אש"ף את עמדתו וצידד במימוש עקרון שתי המדינות אשר עליו עמדה החלטת החלוקה, ואשר נדחה על ידי הפלשתינים והעולם הערבי ב־1947.
ההתחזקות המהירה של חמאס כארגון נקי, לכאורה, משחיתות ונאמן לערכיו, המהווה אלטרנטיבה לאש"ף הממסדי, הפועל בחו"ל והנגוע בסיאוב - היתה אחד המניעים לשינוי מדיניות אש"ף באשר להסדר עם ישראל ולנכונותו להסכים לנקודות שהתנגד להן בעבר (כמו הסכמה להסדר ביניים). חלק מן הביקורת כלפי כותב שורות אלו בהקשר להסכם אוסלו, כוונה כנגד חיזוק אש"ף מול ארגון הדת והסעד המוסלמי, שלא דרש לעצמו מדינה. אבל בעוד אש"ף היה מוכן לחלוקת הארץ, חמאס שלל את ישראל על כל סנטימטר רבוע מאדמת הווקף הפלשתינית.
זה לא שהימין הישראלי היה מאוהב בחמאס; חלק ממנהיגיו (כמו אריאל שרון, שאמר לי זאת מפורשות) סברו שאין הבדל בין פת"ח לחמאס, ואחרים (כמו שמיר ונתניהו) העדיפו את חמאס משום שאין לו, לכאורה לפחות, תביעות לאומיות וטריטוריאליות. הם לא רצו להגיע לפשרה היסטורית עם ארגון לאומי פלשתיני כי משמעותה היה חלוקת הארץ, אך לא הבינו כי חמאס משחק על סכום אפס ורואה את ייעודו במחיקת ישראל.
הסכם הביניים (אוסלו 2) מ־1995 קובע מפורשות כי אדם או ארגון המעודדים אלימות, לא יוכלו להשתתף בתהליכי הבחירות הפלשתיניים. כאשר הנשיא ג'ורג' בוש הבן ביקש מישראל שלא למנוע מחמאס לרוץ בבחירות שנועדו להתקיים ב־2006, למרות הסעיף שאמור היה למנוע זאת, נעתר לכך שרון בטענה ש"אין הבדל בין הערבים". חמאס השתתף בבחירות, הפתיע את כולם בניצחונו, והשאר היסטוריה.
הימין נוטה לייחס לשמאל תמימות ילדותית ורואה עצמו כמייצג הפוליטיקה הריאלית, אבל בהתייחסות לחמאס התמים האמיתי היה הימין, שהיה מוכן לקנות את הכסות הדתית של חמאס. העימות הנוכחי מוכיח כי חמאס קרוב לדאעש הרבה יותר מאשר לאש"ף, כי שרון טעה בכך שלא היה מוכן להכיר בהבדל שבין התנועות, כי מדיניות נתניהו לחיזוק חמאס ולסיוע במימונו, אל מול החלשה מתמשכת של פת"ח, היתה טעות קשה, וכי הדרך לטפל בחמאס צריכה להיות ממש כמו בדאעש.
אלא שבכך לא יהיה די. אם מקבלי ההחלטות יסתפקו בנטרול חמאס, לא יהיה בכך כדי לפתור את שאלת מילוי מקומו. בימים אלה עליהם לבדוק את כל האופציות. ההגיונית ביותר היא להציע לרשות הפלשתינית לשוב לרצועה ולנהל אותה, אך קשה להאמין שהיא תהיה מוכנה לעשות זאת וליטול את האחריות הזו מידי ישראל, שזה עתה נטרלה (כך אני מקווה) את חמאס. אפשרות אחרת היא לפנות לליגה הערבית, בהנהגת מצרים, לנהל את השטח למשך תקופה מוגבלת, או לגורם בינלאומי אחר.
אם יתברר כי אין שום גורם המוכן לקחת על עצמו באופן קבוע או זמני את המתנה הבעייתית הזו, יהיה על ישראל - לפי החוק הבינלאומי ומשום שהיא תרצה למנוע חלל שלטוני - לשוב לנהל את עזה. עלינו יהיה לעשות כל מאמץ כדי שלא לעשות זאת.