הרשת מלאה סרטונים מגחיכים שלו. יריביו לועגים לזקנותו וטוענים שהפך סנילי. אוהדיו עוקבים בדאגה אחרי מצבו, ותוהים אם יחזיק מעמד להוביל אותם לניצחון בבחירות בעוד שנה. גם בישראל רבו השמועות כאילו הוא לא באמת איתנו.
מה אמת ומה שקר בכל זה - נדע רק אחרי שתסתיים כהונתו של ג'ו ביידן. דרכו של עולם היא שסודות החדר הסגלגל מתגלגלים החוצה רק אחרי שעוזבים אותו. אך מה שכן אפשר לומר עכשיו, ובוודאות, זה שלנשיא האמריקני המכהן יש יחס מיוחד לעם היהודי ולישראל כפי שלא היה כבר עשורים רבים.
אלה לא רק אהדה והערכה, שכמותן יש להמוני אזרחים ומנהיגים אמריקנים, אלא מחויבות אישית עמוקה שינק מבית אביו. משפט אחד שאמר בשבוע שעבר לרה"מ נתניהו הסגיר את הייחוד בתפיסתו: "בלי ישראל - אף יהודי בעולם לא בטוח", אמר ביידן, בהצהרה על־זמנית ורבת משמעות שכמותה כבר לא נשמעות בימים אלה, אפילו מפי יהודים. הנשיא האמריקני, מנהיג המפלגה הדמוקרטית, הוא לא רק חבר של ישראל, אלא מבין, מצדיק ומגבה את עילת קיומה. ברוח זו חזר על אמירה ותיקה שלו, שלפיה "אם לא היתה ישראל, צריך היה להמציא אותה".
כלומר, אל מול הגישות שרווחות אפילו בקהילה היהודית בארה"ב, כאילו יש שני ריכוזים יהודיים שווים במשקלם - ביידן מבין ומדגיש את חשיבותה של ישראל גם להישרדותו של העם היהודי בכלל, וגם לשגשוגה של יהדות ארה"ב. הוא בהחלט מספיק זקן כדי לזכור את הימים שבהם יהודים היו מופלים לרעה בארה"ב, לפני הקמת המדינה וגם בעשורים הראשונים שלה.
מה שלא פחות חשוב - וגם את זאת ביידן אמר בקולו - הוא שהעמדה העקרונית הזו ביחס לישראל גוברת על חילוקי דעות נקודתיים. "גם כשיש בינינו פערים - המחויבות שלי לישראל משוריינת, ואתה יודע זאת", הוסיף.
מתנגדיו של ביידן יטענו שדבריו הם מלל חסר חשיבות של פוליטיקאי בסוף דרכו. טעות. יהיה מצבו אשר יהיה, עדיין מדובר בנשיא ארה"ב, שהצהרותיו ומעשיו מחייבים ושהמורשת שהוא משאיר אחריו חשובה כפליים, דווקא משום שמדובר בנשיא מהמפלגה הדמוקרטית. כידוע, המגמות
האנטי־ישראליות במפלגה הכחולה מחריפות בשנים האחרונות, והביקורת מתמקדת בטיעונים מוסריים. למולם ניצבת עמדת מנהיג המפלגה, שמדגיש את הצידוק המוסרי לקיומה של ישראל ואת תמיכתו בה. בפוליטיקה האמריקנית, למה שנתפסים כשיקולים מוסריים יש מקום נכבד בעיצוב המדיניות, לפחות בצד הדמוקרטי.
יש עם מי לדבר
היחס של ביידן עומד בסתירה מול זה של הנשיא הדמוקרטי הקודם, ברק אובמה. שלא כמו אובמה, שראה בישראל ישות שבעצם קיומה עשתה עוול כי כביכול גזלה את ארצו של עם אחר, ביידן "חושב שקיומה של ישראל חיוני", כפי ששב ואמר לנתניהו בשבוע שעבר. או בפשטות - הלב של אובמה נטה לצד הערבי־פלשתיני, וזה של ביידן פועם בצד היהודי־ישראלי. הוא מתרגש בביקוריו בארץ, מתמלא שמחה וחיוניות במפגש עם משלחות של ישראלים, וגם כועס עלינו כמו שכועסים בתוך "משפוחה", כמו שאמר פעם. כמו טראמפ, גם ילדיו נישאו ליהודים.
ועכשיו לתכלס. ביידן המשיך את טראמפ כשבא לארץ בשנה הראשונה לכהונתו, ובכך יצר מעין תקדימון מחייב לנשיאים הבאים. ביידן אישר לישראל, לבקשת הנשיא הרצוג, למכור לגרמניה את טילי החץ - עסקה שמשדרגת את מעמד ישראל מבחינה מדינית, צבאית, כלכלית ואף היסטורית. השת"פ הביטחוני ההדוק נמשך, הוא יזם והוציא לפועל תכנית נשיאותית, פנים אמריקנית ובינלאומית, למאבק באנטישמיות. ביידן היה זה שהורה להכניס את ישראל לתוכנית הפטור מאשרת כניסה לארה"ב. הוא ויתר על הבטחת הבחירות שלו לפתוח מחדש את הקונסוליה האמריקנית לפלשתינים בירושלים. חרף חילוקי הדעות הקשים עם ישראל, הטונים של הממשל שלו נמוכים בהרבה משהיו בתקופת אובמה. אמנם הוא חלוק מאוד על "הממשלה הקיצונית ביותר שהיתה בישראל", כפי שגם התבטא, אבל דובריו לא מגנים אותנו בכל שני וחמישי כפי שהיה בשנים 2016-2008.
הדבר החשוב ביותר הוא הנכונות שלו לשמוע את ישראל. אין ספק שביידן העדיף את ממשלת בנט־לפיד, והתקשה מאוד לעכל את זו הנוכחית. אבל בסופו של דבר, הוא או אנשיו בשמו הקשיבו, ולכן מנסים ברצינות לקרב בין ישראל לסעודיה. מבחינתם מדובר במהפך תפיסתי לא קל לעיכול - מהפך שאובמה סירב לעשות, ולכן החמיץ את ההזדמנות לכונן שלום במזרח התיכון.
עוד ב־2015, השר רון דרמר, שאפשר להגדיר אותו כמספר 2 בממשלה, הניח כשגריר בוושינגטון את חזון ההתקרבות בין ישראל למדינות המפרץ. הוא ניסה אז לשכנע את אנשי אובמה שיש זהות אינטרסים מזרח־תיכונית להתכנס תחת כנפיים אמריקניות נגד איראן ובעד הקדמה הישראלית, ובכך לכונן את מה שיהיו לימים הסכמי אברהם. הממשל דאז לא רצה לשמוע. אובמה היה בטוח שדרמר ונתניהו מנסים להשתמט מבבת עינו, הסוגיה הפלשתינית, ותקע לישראל את החלטה 2334.
מתנגדיו של ביידן יטענו שדבריו הם מלל חסר חשיבות של פוליטיקאי בסוף דרכו. טעות. יהיה מצבו אשר יהיה - עדיין מדובר בנשיא ארה"ב, והמורשת שישאיר חשובה כפליים דווקא משום שמדובר בנשיא דמוקרטי
גם את אנשי טראמפ נדרש לא מעט זמן כדי לשכנע, עד לפריצת השלום עם בחריין, האמירויות, סודאן ומרוקו בקיץ 2020. ב־2021 נכנס ביידן לבית הלבן. בממשל שלו אסור היה בתחילה אפילו לומר את המילים "הסכמי אברהם", שכן כל מה שזוהה עם דונלד טראמפ נפסל מראש. בנט ולפיד הצליחו לרכך את ההתנגדות הזו, והקימו את "פורום הנגב", שנועד לחזק את מגמת ההתקרבות האזורית.
אך גולת הכותרת היתה ונותרה ערב הסעודית. ביידן ערך בה ביקור כושל בקיץ 2021. על אף סטירת הלחי מבן סלמאן, הכעס על נתניהו ועל "ממשלתו הקיצונית" והמחלוקות עם ישראל בסוגיות איראן, יו"ש והרפורמה המשפטית - הוא כיום מושקע לחלוטין במאמץ להביא את סעודיה לשולחן. ממשלו אמנם עדיין מציק עם עניינים פלשתיניים ולא עומד חזק מספיק מול איראן, מה שמעלה את המחיר שדורשים הסעודים - אבל הוא הפך את המדיניות, והוא ראוי להערכה על כך.
50 שנות חברות
ברור שהאינטרסים משחקים תפקיד מרכזי. ועדיין, צריך לדעת שעבור ביידן לא מדובר ברווח פוליטי גדול במיוחד. ההסכם יהיה טוב לביטחון הלאומי של ארה"ב, בעיקר כי הוא יבלום את סין. אך המצביעים האמריקנים בוחרים נשיא לפי הכלכלה, ולא בשל מדיניות חוץ. למען הסר ספק, זה לא אומר שהכל דבש. ביידן הוא לא איש ימין. כסגן נשיא, הוא חולל משבר ב־2011 כשישראל קידמה הליך ביורוקרטי לבנייה ברמת שלמה שבירושלים. הוא כמובן החרים את נתניהו במשך חודשים, כעס עליו פומבית באופן די משפיל והתערב ברפורמה המשפטית, מה שהקרין מסר של התרחקות מישראל ולכן מעכב את פרוץ השלום. מובן שמדיניות הריצוי והפיוס שלו את איראן היא מאכזבת והרת־אסון.
ובכל זאת, את מורשתו של ביידן לגבי ישראל צריך לראות דווקא ממרום גילו של מנהיג שמלווה את ישראל כבר 50 שנה. הוא, שפגש כסנאטור צעיר את גולדה מאיר שלושה שבועות לפני מלחמת יום כיפור, משאיר לבאים אחריו את המסר: "בלי ישראל - אף יהודי בעולם לא בטוח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו