משבוע לשבוע נהיה פה קשה יותר לנשום. במקום שנעצור, נחשוב ונרגיע - אנחנו מאיצים אל התהום. לאף אחד אין סבלנות להקשיב, וכל אחד עסוק בלהיות צודק. יום כיפור, במקום שיהיה אי של אחדות ושפיות, הפך לאוקיינוס של שנאה. האירועים בכיכר דיזנגוף היו מייאשים. צד אחד שבא לתקוע אצבע בעין בשביל לתקוע אצבע בעין; צד שני שנמאס לו שתוקעים לו אצבע בעין, ומוכן לקחת את זה בתגובה עד לקצה.
לא אהבתי את התגובות לתפילה בכיכר. חשבתי שאפשר להבליג ולהכיל, ולו בשל קדושת היום. ועדיין - ברור מי התחיל. "ראש יהודי" מנסה להציג את עצמו כארגון חמוד, תמים, ידידותי למשתמש. בפועל מדובר בארגון שעסוק בהדתה. לא אני אומר זאת - ישראל זעירא, הראש של הראש, אמר זאת בעצמו.
"ראש יהודי" התנחל בתל אביב משתי סיבות: האחת, כי היא תל אביב והיא מכילה ומקבלת את כולם; והשנייה, כי יש בה כר נרחב להדתה - המוני חילונים שאפשר לקרב לדת. את כל זה עושה הארגון תוך הישענות על כספי ציבור, וגם על משרתי שירות לאומי. במילים אחרות - המדינה מסייעת לארגון לשכנע אנשים להיות דתיים.
תחשבו על ארגון מקביל שהיה מתמקם בבני ברק או במאה שערים, מבקש כספי ציבור וכוח אדם בחינם ועוסק בהרחקת אנשים מהדת. בהפיכת החרדים לחילונים. איזו מהומה היתה קמה כאן, ומה היו עושים החרדים. ההפגנות, האלימות, הנאצות. כל מה שהם עושים גם היום נגד כל מה שנתפס בעיניהם כמאיים - רק על טורבו.
אין סיכוי שזה היה קורה. לא תחת הממשלה הזאת, ולא תחת אף ממשלה אחרת. זה לא היה קורה כי הציבור החילוני, ברובו המוחלט, לא עסוק בהמרת דתו או דעתו של אף אחד. בעיקרון הוא חי ונותן לחיות. לומד בבית הספר, עושה בגרויות, הולך לצבא, עובד ומשלם מסים, ותוך כדי מנסה לחסוך קצת לילדים, ואם אפשר אז גם לחופשה. הוא לא מבקש לעצמו כלום, והוא גם מוכן לספוג לא מעט משקל שמקביליו בעולם פטורים ממנו: את המשתמטים משירות ואת המשתמטים מעבודה ואת המשתמטים מתשלום מסים.
עד לתחילת השנה, זה היה הסטטוס־קוו החילוני. ואז הגיעה הממשלה הנוכחית והחליטה לשבור אותו באופן חד־צדדי. לקחת את ליבת האמונה של החילונים - את מערכת המשפט ואת מגילת העצמאות - ולרסק אותה לטובת דברים אחרים. קבוצות אינטרסים שונות מיהרו לנצל זאת לצורכיהן: להקמת מאחזים לא מורשים, לכספים ייעודיים שונים ובעיקר משונים, וגם לתהליכים שעד עכשיו קרו (אם קרו) רק בקטן ובצנעה.
"ראש יהודי" הוא דוגמה לכך. להביא את יגאל לוינשטיין לתל אביב - האיש שסבור שהומוסקסואלים הם סוטים ושנשים בצה"ל הן פגע רע - זה אצבע בעין. ובהמשך ישיר לכך - בטווח של ימים, כשהפצע עוד טרי ומדמם - לארגן תפילה בהפרדה רק בשביל להתריס, בידיעה ומתוך רצון שזה יתריס, כשהתוצאה היא להרחיק מהדת ומהיום הקדוש ציבורים גדולים, שיכלו להתחבר לו רק הרגישו פחות מותקפים.
כאמור, לא אהבתי את התגובות. אבל עוד פחות מכך אני אוהב צביעות. תגובתו של רה"מ בנימין נתניהו היתה מפגן כזה מצידו של כופר מוחלט, אבל ממנו אין מה לצפות. האיש שעשה קריירה משיסוי ומשנאה לא ישנה את עורו ואת דרכו אחרי שלושה עשורים בשלטון. ולא רק הוא; שוב חולקה הארץ ליהודים ולא־יהודים, כאילו יש באיתמר בן גביר בדל של יהדות יותר מאשר במתנגדיו, וכאילו היהדות שלו - האלימה, הגזענית, שונאת האחר באשר הוא אחר - מייצגת במשהו את היהדות האמיתית, היפה, שאמורה להיות מחברת ואוהבת.
עונש קולקטיבי
וכאילו כדי להכביד עוד יותר את הנשימה, באו אירועי הדרבי בכדורגל. לא קל להיות אוהד הפועל בכל ימות השנה, אבל השבוע זה היה קשה מתמיד, ולא בגלל ההשפלה על המגרש. ההתנהלות המשטרתית בואכה בלומפילד היתה מפגן מביש של אלימות חסרת שליטה, ובעיקר מדאיגה.
אומר מייד: אני נגד אלימות בכלל, וכחלק מזה אני נגד אלימות במגרשים. הכל, כולל הכל. על המשטרה לאתר את מי שאלים, לעצור אותו ולהגיש נגדו כתבי אישום, ולדאוג שהוא לא יראה יציע לעולם. אבל אסור לה להעניש עשרות אלפי אזרחים תמימים שרכשו כרטיס לאירוע ספורט ומצאו את עצמם על תקן חשודים בטרור.
זה בדיוק מה שקרה ביום שלישי. המשטרה נהגה בגסות ובאלימות (פרשים שדוהרים לתוך ההמון, רומסים ילדים ונשים) כלפי ציבור שלם, שחטאו היחיד היה רצונו לראות משחק כדורגל. לזכותה ייאמר שהיא היתה שוויונית: התנהלותה סיכנה באופן שווה את אוהדי הפועל ואת אוהדי מכבי. היא אמנם פספסה כמה עשרות אבוקות בצד הצהוב, אבל לא נהיה קטנוניים; היא פיצתה על כך בהודעה שקרית שבה טענה שתפסה אצל אוהדי הפועל אבוקות צהובות - כאילו יש יקום שבו זה אפשרי.
ייתכן שהשוטר ששחרר את התמונות לפרסום היה עיוור צבעים, אבל סביר יותר שהוא היה שיכור כוח - המשך ישיר למחשבתם של רבים משוטרי המחוז שמותר להם להסיר את תגי השם או לעטות כיסויי פנים כשהם באים במגע עם אוהדים או עם מפגינים. כך מתאפשר להם לפעול בחופשיות (כולל מכות) מבלי לחשוש מזיהוי ומתלונות.
לפני כחודשיים עצרה יס"מ תל אביב צעיר בשם אמיתי עבודי, במהלך הפגנות שכללו את חסימת נתיבי איילון. מהר מאוד התברר שהמעצר היה אלים: שלל תמונות מהאירוע הציגו זאת בבירור, תוך מיקוד הטענה במפקד היחידה, סנ"צ יאיר חנונה. המשטרה מיהרה לצופף שורות, וטענה שהצעיר הפעיל אלימות שחייבה את מעצרו בכוח. זה נשמע מוזר: האירוע כולו תועד, אבל משום מה לא היה בנמצא אף תיעוד של אלימות מצידו של העצור, אלא רק מצידם של השוטרים. פניתי למשטרה כדי שיוכיחו את טענתם, והם הבטיחו לספק תיעוד ממצלמות הגוף של השוטרים. אני עדיין מחכה (בפרשה הזאת הוגשו כמה תלונות למח"ש).
בין כל המקרים האלה יש קו מחבר - קוראים לו ניצב פרץ עמר. טעה מי שטען שהמשטרה היא לא ארגון לומד. הנה - עמר, המפקד החדש של מחוז תל אביב, למד מהטעויות של קודמו, עמי אשד. אם יאשר הפעלת כוח, השר לביטחון לאומי יחבב אותו. בדרך הוא כנראה השאיר בבית את המצפון ואת הערכים, ולעיתים גם את האמת. אחרת לא ברור כיצד טענו אנשיו שלא היתה מחיצה בכיכר ביום כיפור, או שהיתה אלימות מצד אוהדי הכדורגל שהגיעו לדרבי.
משטרת ישראל היא גוף חיוני למדינה. במשך שנים היא יובשה והוחלשה, עד שכשלה להתמודד עם משימותיה העיקריות: מאבק בפשיעה ובאלימות. במקום זאת היא נוהגת כמו השר המופקד עליה, והולכת לאן שקל. זה אולי מעניק לה כותרות וסיפוק רגעי, אבל ניצחון לא יהיה כאן. רק הפסד קולקטיבי מהדהד, גדול וכואב בהרבה מזה שספגנו בדרבי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו