תן לנו קצת שעמום

מספרים שבעיירה הפולנית קוצק חיפשו את האמת, והדרך חתחתים היא ומשובשת מאוד. ידועה אמרתו של ר' מנחם מנדל מקוצק זצ"ל: "עומד אני ברגל אחת ברקיע השביעי וברגלי השנייה בשאול תחתית".

ר' מנדל היה מעמיק בתורת הספקנות. הוודאות היחידה - דהיינו, הדבר העומד מעל כל ספק - הינו הספק עצמו. אותו ספק הבוקע מתוך הידיעה הברורה כי לעולם לא יגיע האדם לעמוד על סוג הנעלם הגדול. בתפיסתו זו ר' מנדל מזכיר קצת את סוקרטס - אני יודע שאיני יודע.

וכל ראש שנה מחדש, וכל הימים הנוראים, אני מתחבט בו.

פעם אחת בא חסיד לרבי מנדל מקוצק הנורא והקדוש וליבו היה כבד. "אנוס אני להרהר ולהרהר ואין לי מנוחה", שח החסיד לרבו. "מהו", שאל הרבי מקוצק, "הדבר שאתה אנוס להרהר בו?". אמר לו: "האם יש באמת דין ודיין?". "מה אכפת לך?" השיבו הקוצקר. "רבי", תמה החסיד, "אם אין דין ודיין מה תכלית בכל הבריאה?". "מה אכפת לך?" חזר הקוצקר. "אם אין דין ודיין, מה טובה של התורה?" התעקש החסיד. אמר לו: "מה אכפת לך?". צווח החסיד: "מה הרבי סח? וכי מה יהיה אכפת לי?".

"אה, אם אכפת לך כל כך", ענה האיש הנורא והקדוש, "הרי שאתה יהודי טוב, ויהודי טוב רשאי להרהר, הוא לא ייפגע".

כי עצם הדרישה, עצם החפירה באמונה עצמה ובחשיבותה, היא חלק מהאמונה. מומר להכעיס שאוכל חזיר בשמנת ביום כיפור כהתרסה הוא מאמין גדול - אבל דרך הנגטיב.

הצעקה האילמת

פעם אמר הקוצקר לתלמידו המובהק, ר' יצחק מאיר אלתר, לימים מייסד שושלת גור: "אילו הייתי יודע לפחות כי אלקה בעולם הבא, הייתי יוצא בריקוד באמצע העיר... אילו הייתי יודע".
את 20 שנותיו האחרונות חי הרבי מקוצק בהתבודדות בין ארבעת הכתלים של החדר הקטן. בעקבות פרשייה אפופת סוד, שהתרחשה בשבת פרשת "תולדות", פרש מחנה גדול מתלמידיו.
ועד היום נלחש על אותה שבת: "באותה השבת שחלה רבנו זצ"ל".

והוא נותר בודד בחדר הקטן, ששרצו בו עכברים ועזובה. כך עברו שנותיו האחרונות של הקוצקר בייסורים שהם מנת חלקם של אלו המבקשים את האמת מתוך מחויבות מוחלטת.

עצם הדרישה, עצם החפירה באמונה עצמה ובחשיבותה, היא חלק מהאמונה. מומר להכעיס שאוכל חזיר בשמנת ביום כיפור כהתרסה הוא מאמין גדול - אבל דרך הנגטיב

ויש להעמיק במה שאמר: "כאשר יש לאדם על מה לצעוק, ורוצה לצעוק, אך איננו יכול לצעוק - זוהי הצעקה הגדולה ביותר".

ועל כך יש לבאר.

בזכות לחנו היפהפה של עובדיה חממה לפיוט "אנא בכח" דומה שאין מי שאינו מכיר את המילים "שוועתנו קבל ושמע צעקתנו, יודע תעלומות".

רבי אורי מסטרליסק, השרף הקדוש - שאורי צבי גרינברג, משורר הקטרוג והאמונה, היה אחד מצאצאיו - הסביר כך את הדברים: "הרי האמת היא שאיננו יודעים כלל איך להתפלל. אנו משוועים לעזרה מתוך דוחק השעה. הנשמה מתכוונת לצרכים הרוחניים, אלא שאין בנו כוח להביע את כוונת הנשמה. לכן אנו מתפללים שאמנם ישמע ה' את שוועתנו, אבל ישמע גם את הצעקה האילמת של הנשמה, יודע התעלומות".

התפילין שנפלו לארץ

חברות וחברים, אין לי כוח לסיכומי שנה טרחניים. אני יהודי מודאג. ובואו לא ניתמם - בשעה שאתם קוראים את השורות הללו אתם ואני יודעים שיש פיל גדול בחדר.

בסרט "האדם השלישי" אורסון וולס מגלם באופן מופתי את דמותו של הארי ליים, נוכל מסתורי. הסופר גרהאם גרין כתב את התסריט. אבל את השורות הידועות בסרט כתב דווקא וולס. "באיטליה, במשך 30 שנה תחת משטר משפחת בורג'יה, היו מלחמות, טרור, רצח ושפיכות דמים, אבל הם הצליחו לייצר את מיכלאנג'לו, את ליאונרדו דה וינצ'י ואת הרנסאנס. בשוויצריה היתה אהבת אחים, היו להם 500 שנה של דמוקרטיה ושלום – ומה הם הצליחו לייצר? את שעון הקוקייה".

החיים בישראל תמיד היו מעניינים באופן מוגזם, אבל אנחנו כעת ב"קן הקוקייה".

ברכת השנה החדשה המסורתית בסין היא "שתהיה לכם שנה משעממת".

הברכה הסינית נשמעת תמוהה, דלה, אפרפרה. ברכה חסרת השראה המהדהדת מורך רוח ונמיכות קומה מול הקיום. פיהוק בורגני מול הקוסמוס המפתה. אולם כבעל משפחה, חוכמתה ועוצמתה השקטה מובנים לי בלי הסברים מיותרים. להפך, ככל שתעמיק לחקור ולדוש בה, הברכה תאבד מקסמה.

אגב, ביידיש יש את גרסת הנגטיב - הקללה "שיהיו לך חיים מעניינים". ויקיריי, אין קללה נוראה ממנה.

כי פה, בארץ הטובה, מולדתנו הנכספת, ואין בי טיפה ציניות, מתבקש כעת קצת שעמום. שנה של פיהוק אחר פיהוק. שנה של כותרות פרוזאיות על סכסוכי עבודה, מזג אוויר ועבירות שאין עימן קלון. שנה שבה המוות ינוח, שנה נטולת מלחמות ורקטות, שנת שווייץ ושעוני קוקייה בישראל.

שנה שבה השבטים המסוכסכים המרכיבים את האומה העתיקה בהיסטוריה ימצאו נקודות ממשק, חיבור וחיבוק.

ובימים נוראים אלו ולסיום, ראוי וצריך להזכיר את ר' לוי יצחק מברדיצ'ב זצ"ל, שהעם קרא לו "סנגורם של ישראל".

פעם אחת היה ר' לוי יצחק מתפלל ותוך כדי שח לקב"ה: "ריבונו של עולם, ישראל הם התפילין שבראשך. יהודי פשוט, אם נפלו התפילין שלו לארץ הרי הוא מגביה אותן בזהירות, מנקה אותן ומנשקן. אלוהי מרום, תפילין שלך נפלו לארץ".