יותר מתמיד: אנחנו זקוקים לשנת פיוס

כשהשנה מתחילה באמצע ספטמבר נוהגים רבים לפצח את ראשי התיבות של האותיות המרכיבות את שמה. את משמעות האותיות של תשפ"ג איש לא צפה. זו היתה שנת פילוג גדול. קדמה לה רק שנת פילוג בינוני, וגם אם יש משהו משעשע בצירופי המילים הללו, הרי ששום דבר פה לא מצחיק.

כי בנקודה שבה אנו נמצאים כבר לא משנה מי התחיל ומי צודק, מי חצה את הגבול ומי קרע את החבל. ברור ששני הצדדים תרמו את חלקם, מי יותר (המחאה), מי פחות (הממשלה), מי בזדון ומי בשוגג, מי בריצת רגליים להרע ומי בתימהון לבב.

מה שלא יהיה, בכוחות משותפים הגענו לסכנה מוחשית, ברורה ומיידית, גדולה ונוראה, של התפרקות לרסיסים מבפנים. סכנה זו, שכוללת את העם היהודי בארץ ובתפוצות, קודמת לאיום האיראני או הפלשתיני, לאקטיביזם המשפטי או לגיוס החרדים. בשנה החולפת, אם במכוון ואם בטעות, נסדקו יסודות החברה הישראלית, כשבשלב זה מוקדם לדעת את בקרת הנזקים המלאה.

סכנת הפילוג היא הדחופה מכולן, משום שכמו רוב סוגי הסרטן אין לה סימנים חיצוניים. אולי מרגישים קצת כאבים והגוף עוד מתפקד, אבל המחלה מתפשטת מבפנים, מכרסמת את הערבות ההדדית, את האמונה בצדקת הדרך, את האמון של בני העם הזה האחד בשני, את העיקרון הפשוט ש"אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד", את היכולת לעמוד באתגרים הגדולים או לשתף פעולה בקטנים.

צריך להתחיל לחשוב על היום שאחרי, כלומר על ממשלת אחדות לאומית, אם בכנסת הזו ואם אחרי בחירות חדשות. בממשלה כזו בני גנץ צריך להיות ראש הממשלה לחצי התקופה הראשונה

את הסיפורים הקטנים מחיי היום־יום כולם מכירים. כאן חבר שלא סיפר לרופא על עמדותיו הימניות כי חשש שלא יקבל את הטיפול הנאות. שם בן משפחה שאמנם רוצה לשמור על קשר אבל משוכנע שעוד רגע אחיו, או בן הדוד, או האחיין, יהפכו עליו את העולם. חבר שעזב את קבוצת המילואים ואותם עצמם. טייס קרב שברגע אחד זרק לפח 20 שנות השקעה בחיל האוויר, כי קנה את סיפורי האימה על "דיקטטורה". מכר של מכר שעוזב את הארץ, ושמועות עקשניות על רבים שקונים דירה בחו"ל, "ליתר ביטחון". וכך הלאה והלאה. כל מי שיוצא ולוּ במקצת מבועתו הקרובה לא יכול לפספס את הנחשול.

כאמור, בָּמקום שבו אנו נמצאים כבר אין חשיבות לשאלה מי צודק ומדוע הגענו הלום. ברור שלשני הצדדים יש חלק בשלהוב הרוחות. ייתכן מאוד שרוב האשמה על מתנגדי הממשלה. ובכל זאת ברור שגם חבריה תרמו את חלקם. בכל מקרה, גם אם הממשלה אינה אשמה - האחריות עליה. אלה הם כללי המשחק.

במצב דברים זה צריך להבין שסדר העדיפויות הלאומי השתנה, או לפחות מוכרח להשתנות. איחוי הקרע, השבת האחווה והחזרת האמון בין בני העם הזה צריכים להיות המטלה הבהולה, ואפילו היחידה, של הממשלה ושל מתנגדיה גם יחד. אמנם ברור שמובילי המחאה וחלקים נכבדים באופוזיציה מפיקים רווח מהשיסוי, ולכן ינסו לשמר את הקרע, אבל יש חלקים בריאים רבים שעימם ניתן וצריך לעבוד.

בנסיבות שבהן תשפ"ג מסתיימת, החזרת הלכידות הלאומית קודמת לכל משימה אחרת. גם לרפורמה המשפטית, שבאופן אישי אני מצפה לה כבר 30 שנה.

נכון שהיו בחירות והיו הבטחות, הסכמים קואליציוניים והרבה כוונות טובות. אבל המציאות השתנתה באופן קיצוני, והנהגה צריכה להתאים את עצמה למצב משתנה. כמו שמלחמה או אסון טבע הופכים סדרי בראשית, כך השנה המסתיימת שמה את ישראל במקום אחר לגמרי מזה שהיתה בו לפני 354 ימים.

ראש הממשלה נתניהו נוהג לומר שכלכלה חזקה מאפשרת לבנות צבא חזק, ושניהם יחד מביאים לעוצמה מדינית. זה כמובן נכון, אך יש מרכיב נוסף, תשתיתי, שעליו נשען המשולש הזה: העם. צבא, כלכלה ומדינה ניצבים קודם כל על חברה איתנה. ובפתחה של שנת תשפ"ד אי אפשר לומר שזה מצבנו.

להרים את הכפפה

לפני שנים רבות נכתב השיר על "העם הזה המפולג כל השנה", ש"קם כשהוא מריח סכנה". ובכן, הסכנה כאן ומיידית – הסכנה הפנימית. לכן נדרש לקום ולעשות מעשה גדול ודחוף, ולהתגונן מפניה. באופן מעשי, על הממשלה ליזום תוכנית פיוס לאומית, שכוללת תקצוב ביד רחבה ליוזמות ולארגונים שעוסקים בחיבורים בין חלקי העם, ולהניף לראש התורן את דגל האחדות הלאומית. לא חסרים משרדי ממשלה שירימו את הכפפה, ושהשרים העומדים בראשם מבינים את חשיבות האתגר. כמו כן, טוב יהיה אם חברי הממשלה והקואליציה יוכלו להימנע עוד יותר מפרובוקציות ומאמירות קיצוניות.

כמובן, היה רצוי שמובילי המחאה, ובראשם הרמטכ"לים שפירקו השנה את קודשי ישראל, יתקנו ולו מעט מהנזקים שחוללו. עם זאת, ספק אם יש עם מי לדבר בצד זה של המפה.

אם הממשלה תצליח להרגיע את הרוחות ולהחזיר את המדינה והעם לתפקוד תקין – מה טוב. אם לאו, צריך להתחיל לחשוב על היום שאחרי, כלומר על ממשלת אחדות לאומית, אם בכנסת הזו ואם אחרי בחירות חדשות. בממשלה כזו בני גנץ צריך להיות ראש הממשלה לחצי התקופה הראשונה, לאחר שנתניהו הפר את הסכמי ממשלת החילופין שחתם איתו ב־2020. מהלכים כאלה גם יחזירו את האמון ההדדי בין הפוליטיקאים וגם יאותתו לעם שחלקיו השונים מסוגלים לעבוד יחדיו.

דבר אחד בטוח - תשפ"ד צריכה להיות שנה שתשים קץ לפילוג הגדול. במקומו היא תביא בכנפיה פיוס דעות, פתיחת דלתות, פילוס דרכים הדדי, ואולי אפילו פשרה דגולה. כי לעם הזה, קודם כל, דרוש שלום פנימי.