חיים בשעון הכפול: מה חושבים הישראלים באוסטרליה?

בשבוע החולף ביקרתי באוסטרליה. מדינה מדהימה בסוף העולם, שהמיקום שלה, ביחד עם היופי והאופי, הפכו אותה לכמעט נטולת דאגות. האוסטרלים עצמם מתמצתים את זה בצמד המילים השגור ביותר בפיהם – no worries – אין דאגות.

פגשתי לא מעט יהודים וישראלים, בהם רבים שעשו רילוקיישן ליבשת החמישית, כל אחד וסיבותיו. לא מצאתי ביניהם אפילו אחד שמצטער. כולם, לעומת זאת, מתגעגעים ובעיקר מודאגים. הרוגע האוסטרלי המחויך נעלם באחת ומתחלף בדאגה עמוקה כשמדברים על ישראל. דאגה ממה שקורה, דאגה ממה שיקרה.

אפשר לפטור אותם בטענה שזה לא עניינם. שמי שבחר לרדת (או לא לעלות) מוגבל בזכותו לבקר ולדאוג. זאת טעות משולשת: ראשונה, כי מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, על כל המשתמע מכך. שנייה, כי ישראל יודעת לקחת מהם כסף ותמיכה פוליטית, ואין ארוחות חינם. שלישית, כי הם צודקים. דווקא ממרחק של אלפי קילומטרים קל להבחין עד כמה מדינת ישראל נטרפה כולה ונקלעה לסחרור מסוכן והרסני.

בעבר הדאגות שלהם כלפי ישראל היו אחרות - קיומיות במובן הביטחוני, מפני מלחמות, פיגועים, טרגדיות. כל פגישה היתה מתחילה בעזה ונגמרת באיראן, או להפך. הטענות היו על הסברה כושלת בסוגיה הפלשתינית, או על עניינים שקשורים בזכויות נשים ומיעוטים. היום מעסיק אותם רק המצב הפנימי. ואם לזקק את השאלה ששמעתי יותר מדי פעמים מפי יותר מדי אנשים: האם אני בטוח שישראל תשרוד.

התשובה המוחלטת שלי היתה ועודנה - כן. לא מפני שלא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ. בעידן הנוכחי אין לכך משמעות: כל מילה כאן, בתקשורת הממוסדת או ברשתות החברתיות, מתורגמת ועפה לקצה העולם בשניות. האוסטרלים אולי נוהגים בצד שמאל וחיים בעונות הפוכות של השנה, אבל הם עוקבים ומעודכנים היטב. זה נכון לגבי היהודים, וזה נכון שבעתיים לגבי הישראלים. מספר האנשים שחיים בשעון כפול – מקומי אוסטרלי וישראלי – הוא בלתי נתפס. הם רואים טלוויזיה ישראלית, קוראים תקשורת ישראלית, ובאופן כללי חיים ונושמים (גם) בעברית.

התשובה החיובית שלי נבעה מסיבה אחרת: אני מאמין גדול בישראל. ביכולות שלה, באנשים שלה, ברצון שלה לחיות. זה נכון שהחודשים האחרונים ערערו הרבה מוסכמות חברתיות, ובכל זאת – הבסיס שהפך את ישראל למה שהיא, לנס עולמי חד־פעמי שאין לו אח ורע, עדיין כאן, והוא יציב ומוצק ומאפשר שיקום וריפוי של הפצעים והחבלות שנגרמו.

ללכת קדימה

כדי שזה יקרה צריך רצון טוב של כולם. אפשר לפתוח מרוץ האשמות אינסופי, תהליך מעגלי מייאש שסופו בתחילתו, כי אף צד לא מסוגל להשתכנע מטיעוני הצד השני. "נאמר כבר הכל" - היטיב לכתוב ארקדי דוכין, והגיעה העת לפתרונות. ללכת קדימה, במקום לדפוק את הראש בקיר.

ראש השנה הוא זמן מצוין לכך. לא בגלל הסמליות של החג והתקווה שבאמת נצא לדרך חדשה, כי ההבטחות הריקות האלה משולות לאלה שדקה לאחר הצום שבים לחטוא, אלא כי לכולנו יהיה בשבועות הקרובים הרבה מאוד זמן לחשוב: על מה שהיה, ועל מה שעלול להיות בכל זירה אפשרית – ביטחונית ומדינית, כלכלית וטכנולוגית, ובעיקר חברתית.

מי שסבור שמדובר בתבהלה - ממילא לא ישתכנע, אבל הנתונים מאותתים אחרת. ישראל בשפל מדיני (האירוע הסעודי הוא אחר), ובסכנה ביטחונית מורכבת מאי־פעם (החל בגרעין האיראני ועבור בכל זירה אפשרית). הכלכלה בירידה (שערי המט"ח, הגירעון שגדל, הכספים שיוצאים מהארץ), ההייטק בצניחה חופשית (ירידה חדה בהשקעות הזרות, עלייה חדה בנטישת מוחות), ומעל לכל הקרע הפנימי שזועק מכל עבר – באמירות של נבחרי ציבור חרדים ובמה שנאמר עליהם, במצב המזעזע ברחוב הערבי, ובתחושה הגוברת שאנחנו חיים באנרכיה שבה איש הישר בעיניו יעשה (ובדרך כלל מדובר במעשים מאוד לא ישרים).

יש שמאמינים כי הקב"ה יסדר הכל. כיף להם. גם אם השגחה אלוהית מסייעת לישראל להתקיים, מי שמקיזים דם כדי שזה יקרה בפועל הם המשרתים בצה"ל ובכוחות הביטחון. יום השנה ה־50 למלחמת יום כיפור הוא הזדמנות מצוינת להזכיר את המובן מאליו: שגם אם נתפלל כולנו ממש חזק, בלי צבא חזק לא תהיה לנו מדינה (אגב, גם בלי כלכלה חזקה לא, לתשומת ליבם של כל מי שמזלזלים בתרומתם של אנשי ההייטק ל"ללה־לנד", שמאפשר כעת למגזרים שונים לחטוף ככל יכולתם).

פשוט לחיות

ראש הממשלה, שיבקר בשבוע הבא בסיליקון ואלי, ידבר הרבה על בינה מלאכותית ועל סייבר. זה יישמע מצוין באנגלית, אבל בעברית יש לנו דאגות אחרות, אקוטיות בהרבה. עיקרן בשאלה מה אנחנו רוצים שיהיה כאן: מדינה קיצונית שמונהגת בידי קומץ גורמים חסרי אחריות בממשלה ובכנסת, או מדינה שפויה, הגיונית והוגנת, כפי שישראל הקפידה להיות תמיד, תחת שלטון הימין והשמאל כאחד.

אם התשובה הראשונה היא שתתקבל - נצטרך להתפלל הרבה כדי שנחזיק מעמד. אם התשובה השנייה היא שתגבר, וצריך לקוות שכך, ישראל תוכל לשוב לעצמה. לחזק את הביטחון וההרתעה, לשקם את הכלכלה ולהשיב את אמון המשקיעים, להילחם בפשיעה ובאלימות, ולעשות כל מה שמדינה שפויה אמורה לעשות כשהיא קמה בבוקר – לא להילחם בעצמה אלא לחיות. פשוט לחיות.

אוסטרליה היא דוגמה למדינה שעושה זאת. נכון, אין להם אפילו אלפית מהצרות שלנו ויש להם שלל מעלות, ובכל זאת כדאי לקחת מהם כמה מהדברים הטובים (ויש הרבה כאלה). ספק גדול אם אי־פעם נוכל להגיע לרוגע שיש להם, ובכל זאת – בפרוס השנה החדשה, הלוואי שיהיה לנו רגע אחד בלבד שבו נוכל להגיד לעצמנו no worries. שנה טובה.