"קשה ליישב בין אהבתי למדינה לבין הכאב על אחיותיי"

"הפחד הכי גדול שלי זה שהיא לא תזכה לראות את הנכדות שלה. אני כבר לא יכולה לשמוע אותה בוכה כל היום. זה אוכל אותי". אסרס דמלש נסערת כשהיא מדברת על האמא־סבתא שלה, האישה שלה היא חבה את חייה. כשהיתה בת שנה, באתיופיה, נפטרה אמה של דמלש (30), וסבתה גידלה אותה כבת. בגיל שלוש עלתה ארצה עם הסבתא והדודים, אבל רק בגיל 18, דרך מסמך מהביטוח הלאומי, היא גילתה שמי שהיא קראה לה "אמא" כל השנים היא בעצם אם אמה. אז גם שמעה לראשונה שיש לה אב ושתי אחיות מבוגרות ממנה, שנותרו באתיופיה.

"סבתא שלי, שעד היום אני קוראת לה אמא, רצתה לתת לי תחושת שייכות למשפחה, לגדל אותי כבת שלה. עבורה, הייתי כל מה שנשאר לה מבתה הבכורה, שנפטרה משחפת. הגילוי היה מורכב, ואני עדיין מחברת את חלקי הפאזל של חיי, אבל אין לי שום ביקורת עליה. היא רצתה לגונן עלי ונתנה לי חום, אהבה ואמון אינסופיים. החלטתי שהמשימה של חיי היא לגמול לה טובה, ולהגשים את משאלת חייה - לפגוש את האחיות שלי, נכדותיה".

ב־2015 טסה אסרס עם דודתה לאתיופיה והן פגשו את האב ואת האחיות בכפר נידח. בהמשך עזבו האחיות את הכפר והגיעו למחנה בגונדר. "הן מכרו את הרכוש בכפר ושכרו דירות בסמוך לבית הכנסת. הן חלק מהקהילה וחיות את ההווי היהודי. הילדים בדיוק היו אמורים להשתתף בקייטנה של הסוכנות היהודית. אנחנו בקשר יומיומי איתן, אבל בשבוע האחרון הקשר נותק לגמרי, כי הרשת נפלה. בשיחה האחרונה הן סיפרו שיש יריות בחוץ ושאנשים מתים ברחובות, שכולם מסתגרים בבית".

במשך השנים השקיעו אסרס ומשפחתה מאמצים אדירים ומשאבים כלכליים כדי לתמוך באחיות ולהשיג להן אישורי עלייה. "השנים עברו, ובינתיים שוב דבר לא קרה, אז השנה החלטתי לקחת את אמא לשם. היא בת 70, וכבר לא בקו הבריאות. יש לה גלאוקומה, ועין אחת שלה כבר לא מתפקדת. אם נחכה עוד - היא עלולה להתעוור ולעולם לא לראות את נכדותיה. כבר הוצאתי לה דרכון והתחלתי לחפש כרטיסי טיסה, ואז הגיעה לגונדר המלחמה של המיליציות המקומיות, והכל נעצר".

כמו אחיותיה של אסרס, כיום על פי הערכות שוהים במחנה גונדר כ־9,000 איש מזרע ישראל, בני קהילת הפלשמורה הממתינים לעלייה, ועוד כ־3,000 באדיס אבבה. מדובר בצאצאים של יהודים שהתנצרו, חלקם בכפייה וחלקם ברצון, במחצית השנייה של המאה ה־19, ולכן חוק השבות לא חל עליהם. במהלך מבצע "צור ישראל", שהחל בדצמבר 2020 ושנמשך עד החודש שעבר, עלו ארצה כ־5,000 איש מאתיופיה, שעמדו בקריטריונים שקבעה הממשלה (בהחלטה 716 מתאריך 15.11.2015): הגעה למחנות בגונדר או באדיס אבבה לפני 2010, הופעה ברשימות השונות שנוצרו החל מ־1999 ואילך, רצון להתגייר בישראל ובני משפחה מדרגה ראשונה בארץ.

בהחלטת ממשלה אחרת (713 מתאריך 28.11.2021) נקבע כי בחלק השני של מבצע "צור ישראל" יעלו 3,000 איש, ו"ככל שלאחר בחינת הזכאים על פי הקריטריונים כמפורט בהחלטה זו יתברר כי מספרם עולה על 3,000 - תידרש הממשלה לאשר זאת בהחלטת ממשלה ייעודית למציאת מקור תקציבי להמשך העלאת הזכאים, במטרה שלא יהיה עיכוב".

ההחלטה יושמה עד יולי 2023, כך שבחלק השני של מבצע "צור ישראל" עלו ארצה 3,000 עולים מאתיופיה, נוסף על ה־2,000 שעלו בחלק הראשון של המבצע.

בדיון בוועדת הכנסת ביוני האחרון, נציגת מרשם האוכלוסין מיכל יוספוף הבהירה כי מעבר ל־3,000 שעלו, נמצאו עוד כ־1,200 איש שעמדו בקריטריונים ושהם זכאי עלייה. אותם 1,200 נותרו כרגע באתיופיה רק כי בתקציב המדינה לא הוגדר מקור להבאתם ארצה, בניגוד להחלטת ממשלה קודמת. אליהם יש להוסיף עוד אלפים כמו אחיותיה של אסרס, שהגיעו למחנות אחרי 2010 או שנפלו בין הרשימות השונות, ושמראש זכאותם כלל לא נבדקה.

ביום ראשון השבוע הגיעו אלפי בני הקהילה להפגין בירושלים, כשבידיהם תמונות בני משפחתם הלכודים באתיופיה. "דין גונדר כדין אוקראינה", הם זעקו, אבל קולות המחאה שלהם נבלעו בתוך קולות המחאה המתמשכת נגד הרפורמה המשפטית. גם אסרס הפגינה עם תמונות אחיותיה בידיה. ביום שני היא גם הגיעה לפגישה של נציגי הקהילה עם שר הקליטה, אופיר סופר, ובין לבין היא מנסה לסיים את המיזם שלה במסגרת תוכנית leaders באוניברסיטת בן־גוריון שבנגב.

לתוכנית מתקבלים בכל שנה 35 סטודנטים מצטיינים, ואסרס, שסיימה לאחרונה לימודי הנדסת בניין, הצליחה להתקבל כשהיא מפלסת את דרכה, כמו בכל שלב אחר בחייה, בנחישות, בצניעות ובהתמדה. אחרי שסיימה תיכון היא החליטה לצאת לשנת שירות ברמלה והדריכה ברשת של מועדוניות, שבה היא עצמה היתה חניכה כילדה. "היה לי חשוב לסגור את המעגל הזה. זו היתה שנה מדהימה ומשמעותית", היא אומרת.

אחר כך היא התגייסה לצה"ל ושירתה בקרבי חמש שנים, כלוחמת וכקצינה בקרקל. גם כיום, לצד הלימודים והעבודה, היא ממשיכה לשרת במילואים. "הקצינה הקרבית הראשונה מקרב יוצאי אתיופיה", כך הכתירו אותה בעבר באחד מאתרי החדשות, אך היא לא אוהבת לנופף בזה ("מעליב אותי שאני צריכה להוכיח שתרמתי למדינה"), ועוד יותר נרתעת מלהתראיין ולחשוף את חייה האישים המורכבים.

חמלה לזרים ולא לאחים

אבל בשבועות האחרונים, בעקבות ההתנגשויות האלימות שפרצו בין קבוצות מקומיות חמושות לבין כוחות השלטון הפדרליים באתיופיה, הדאגה לאחיותיה מדירה שינה מעיניה והיא לא יכולה לשתוק עוד. אנחנו נפגשות בבאר שבע במתחם החדשני של תוכנית המנהיגות באוניברסיטת בן־גוריון. את השיחה אנחנו מתחילות כשאסרס מדברת בקול בוטח, בשפה עשירה, כמעט מליצית, ובחיוך תמידי על פניה - אבל אז מגיעים הדמעות, הסדקים, הכאב, העלבון והשאלות הנוקבות שלא נותנות לה מנוח.

"כל החלטות הממשלה הקודמות מדברות על זה שצריכה להיות 'שרשרת' לאימהות יהודיות. האחיות שלי עומדות בזה. הסבתא שלהן עלתה, והסבתא־רבתא שלהן עלתה. אבל בגלל שהן יתומות ושאמא שלהן נפטרה עוד באתיופיה, הן לא עומדות בקריטריונים. הכל ביורוקרטיה. מדברים על מספרים ועל רשימות, וזה מרתיח אותנו. אנחנו לא צאן, אנחנו בני אדם, תבדקו כל מקרה לגופו. לא מדובר פה באנשים שאין להם קשר ליהדות. המדינה מגדירה אותם כזרע ישראל. 'ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא'. אז למה זה לא תקף ביחס ליהודי אתיופיה? איך יכול להיות - ואין שום עוררין על זה שהן אחיות שלי, מאותו האב ומאותה האם - שלא נותנים להן לעלות ולשאר בני המשפחה כן? למה לקרוע משפחות?

"אני לא יכולה עוד לראות את חוסר האנושיות שהמדינה מגלה פה כלפי הקהילה האתיופית, בייחוד כעת, כשהיא לכודה בלב הלחימה. ישראל היא הראשונה לשלוח כוחות חילוץ לאזורי אסון ולהגיש עזרה, גם ללא־יהודים, אם זה ברעידת האדמה בטורקיה או בכל מקום אחר. טוב שכך. אני גאה בזה. אבל גם פה יש אזור מוכה אסון. ולא מדובר בזרים, אלה אנשים שיש להם כתובת בישראל, אחים, דודים, סבתות. בסוף המדינה תחליט להעלות אותם, והם ישתלבו ויהיו חלק מהעם הזה, אז למה כרגע מפנים להם את הגב? ואת זה אני אומרת אחרי שנפגשנו השבוע עם שר הקליטה, שהסתכל לנו בעיניים ואמר שהוא לא מתכוון לעשות כרגע שום צעד בזק להציל את הקהילה. זה אמיתי?

"מדינת ישראל מתגאה בכך שב־2022 עלו יותר מ־30 אלף עולים מאוקראינה. נוסף על זה, נכנסו לישראל עוד 15 אלף פליטים שאינם זכאי עלייה. אז למה לא עושים את אותו הדבר כלפי הקהילה היהודית האתיופית? איך אפשר לגלות חמלה כלפי זרים, אבל לא כלפי אחים? התחננו שהמדינה לפחות תסייע להעביר אותם מגונדר למקום בטוח יותר בתוך אתיופיה, אבל השר אמר שמדינת ישראל לא יכולה לקבל אחריות על זה. המדינה קיבלה אחריות וחילצה השבוע רק 204 איש, רובם אזרחי ישראל וכמה עשרות מתוכם זכאי חוק השבות, וכל השאר - היא מתנערת מהם ומפקירה אותם?".

אסרס מעידה על עצמה שבכל תחנה בחייה היא תמיד הרגישה שותפה ומובילה. "אני ישראלית לכל דבר ועניין. אני חלק מהבית הזה, וגם מסייעת לבנות אותו", היא אומרת, ומבהירה שבמקרה שלה לא מדובר רק במטאפורה. "כמי שבחרה ללמוד הנדסת בניין, התחלתי לעבוד בחברת תשתיות, שבונה את המדינה ושמשפצת תשתיות ישנות. בשנת השירות, בצבא, בלימודים ובכל מקום הרגשתי חלק מהכל, וגם מובילה - אבל דווקא השבוע פתאום הרגשתי שונה. אתמול, בתוכנית היזמות, כל אחד כתב מה החלומות שלו. הקשבתי לחלומות של החברים שלי, של אנשים שרוצים להוביל מיזמים, אנשים שרוצים לעשות טוב, ואמרתי לעצמי שגם אני רוצה להיות עסוקה בחלומות כאלה, לרקום את העתיד שלי ולהתפתח, אבל אני לא יכולה כי יש לי משהו לטפל בו, משהו שהוא כמו עננה מעלי.

סורפל עמלו: "אין דרך לתאר את החיים פה - שירות צבאי, לימודים, עבודה - כשאתה יודע שאחיך, בשר מבשרך, חיים הרחק מכאן בתנאי מצוקה. יצאתי למאבק הזה למענם ולמען אבא שלי ז"ל"

"איך אני יכולה להמשיך בחיים שלי כאילו כלום לא קרה, כשיש לי אחיות בסכנת חיים? ביום־יום אני לא מרגישה אפליה, אבל למה לחברים שלי אין את הבעיה הזו ולי כן? איך זה יכול להיות? זה רק מדרבן אותי יותר. אני מבינה שזה הפרויקט של החיים שלי, לפתור את הבעיה הזו. לסיפור האישי שלי יש ודאי פתרון, אבל גם לכל הקהילה צריך למצוא מענה, ולצערי מדינת ישראל גוררת את הסיפור הזה כבר שנים".

תחושת השייכות נפגעת

אסרס מספרת שבפגישה של נציגי המשפחות עם שר הקליטה השבוע, חברה שלה סיפרה שלקחה את בנותיה לבקר את האחים שלה באתיופיה, והן פגשו לראשונה את בני הדודים שלהם. כשהבנות שאלו אותה למה היא לא מביאה את בני משפחתה לגור איתם בישראל, ורק בוכה בשיחות איתם בטלפון, היא לא ידעה מה לענות להן. "ואז היא אמרה לשר משפט שקרע אותי: 'מה אתם רוצים - שאגדל כאן דור של ילדים שישנאו את המדינה כי קורעים כאן משפחות? גם אני רוצה לגדל פה ילדים, ואני כל כך אוהבת את המדינה הזו, ואני כל כך רוצה לחנך גם את הילדים שלי לאהבת הארץ'".

בשנה האחרונה עברה אסרס לגור עם בן זוגה בעשור האחרון, כיום סטודנט לרפואה. הקשר בין השניים נוצר כשהדריכו יחד ברחובות. הוא מה שמוכנה "פראנג'י", כלומר לבן. המשפחות משני הצדדים תמכו בקשר, אבל "זה בכל זאת מורכב, כי יש הבדלי תרבות. אמא שלי הודיעה לי כבר מהפעם הראשונה שהבאתי אותו הביתה שהיא לא מתכוונת לשנות שום דבר בבישולים שלה. זה לקח זמן, אבל היום הוא כבר יודע לאכול חריף.

"אני כל הזמן חושבת איפה האחיות שלי ואיפה אני", ממשיכה אסרס. "אחת מהן בת 32 והשנייה בת 35. אם היו נותנים להן לעלות לפני עשר שנים, הן היו משתלבות ועוזרות לבנות את המדינה הזו. אבל עכשיו זה כבר הרבה יותר קשה. בסופו של דבר, כל היהודים שעולים מאתיופיה הם ציונים, משרתים בצבא ומשתלבים בשוק העבודה. הם לא עזובים. הם לא באים בשביל לנצל את המדינה, להוציא דרכון, לקבל סל קליטה ואז לעוף מפה. הם רואים את המדינה הזו כבית שלהם, שעליו הם יילחמו".

אסרס מרגישה שהיא לא צריכה להילחם על שלום המדינה רק מפני אויבים מבחוץ, אלא שהיא נאלצת להילחם גם בתוך הבית פנימה. "לא הכרתי את אמא שלי, וגם האחיות שלי לא הכירו אותה. היינו קטנות כשהיא נפטרה. אנחנו אפילו לא יודעות איך היא נראית, כי לא נותרה ממנה תמונה". דמעות ממלאות את עיניה והיא משתנקת. "מה נפל בגורל שלי שלא זכיתי לראות את אמא שלי, ועכשיו אני גם לא זוכה לגדול עם האחיות שלי? כולם נושאים אלי עיניים, מבקשים שאעשה משהו. אני מנסה להיפגש עם מי שאפשר, הלכתי לדיון בכנסת, אבל אף אחד לא מקשיב. לא רואים אותך.

אברהם נגוסה: "איננו יכולים להרשות לעצמנו לדעת שיהודים, אחים ואחיות, נמצאים בלב התופת באתיופיה - ולא לעשות דבר. נתניהו ושר העלייה והקליטה מחויבים להחלטות ממשלת ישראל - להעלות את כל זכאי העלייה"

"אבל אני לא מרימה ידיים. אני מפחדת לקבל טלפון עם בשורות רעות. אני לא רוצה לשבת שבעה ולכעוס על עצמי למה לא עשיתי יותר. בהפגנה ביום ראשון ראיתי אישה בת 80 עומדת ובוכה. איך יכול להיות שאישה בת 80 צריכה לצאת בחום של 42 מעלות ולחסום איתנו את הכביש? איך המדינה לא רואה אותה ואת הבכי שלה? אפילו השוטרים לא נותרו אדישים. ראו את הדילמה שהם נמצאים בה - מצד אחד החובה לשמור על הסדר, ומנגד ההבנה שיש פה מלחמה אמיתית על החיים".

יש מחאות אחרות שמתנהלות כיום ושמשתמשות בסרבנות, זה משהו שעלה לך בראש?
"לא. בסוף זו המדינה שלי ואני מתה עליה. כאזרחית, יש לי פה חובות וזכויות. חלק מהחובות זה להתגייס לצבא, ואם המדינה תהיה במצב חירום - זה גם להתנדב למילואים ולהיכנס תחת האלונקה. אגב, אני מאמינה שגם אלה שעכשיו אומרים שלא יתנדבו למילואים בגלל הרפורמה המשפטית, כן יתייצבו להגן על המדינה אם תהיה שעת חירום. גם בבית וגם בצבא פגשתי אנשים מדהימים, פסיפס של החברה הישראלית מכל הגוונים, המון אהבה למדינה. אבל קשה לי היום ליישב בין האהבה הזו לבין הכאב על האחיות שלי.

"בסוף־בסוף זה פוגע בתחושת השייכות. נותנים לך את התחושה שאת לא מספיק יהודייה, שאם נגמר הכסף אז לא מביאים את האחים שלך. קשה לי לדבר במונחים של מה המדינה חייבת לי, כי אני מרגישה שקיבלתי המון מהמדינה ושאני רוצה לתת לה המון. אבל כרגע אני בתחושה שאין למי לפנות, שאין עם מי לדבר. אני רגילה בחיים שלי לעמוד באתגרים קשים, לבחור מסלולים ייחודיים שפחות נפוצים לנשים, תמיד עבדתי קשה ולא נשברתי. ועכשיו את רואה אותי שבורה ובוכה. זה מאוד־מאוד לא קל לי".

מה נותן לך כוח?
"המשפחה שלי. כשאני מסתכלת על הסטודנטים האחרים כאן, אני יודעת שיש להם גב כלכלי ומשפחתי חזק. אצלי בחיים שום דבר לא בא בקלות, אבל המקום שממנו הגעתי רק גורם לי להציב יעדים גבוהים יותר. וגם לי יש גב משפחתי. אמא שלי, למרות שלא הצליחה לקלוט את השפה, להשתלב ולעבוד, נתנה לי אהבה וסמכה עלי תמיד שאני בוחרת נכון. בכל פעם שאני חוזרת הביתה אני יודעת שפה יאהבו אותי בלי קשר להצלחות שלי. בבית אני לא צריכה להוכיח את עצמי, אני לא צריכה להיות הקצינה הכי טובה או הסטודנטית המצטיינת. אני יכולה להיות רק אסרס הפשוטה, ושיאהבו אותי איך שאני".

"סטירת לחי מהשר"

סורפל עלמו (27) מכיר מקרוב, קרוב מדי, את הכאב של אסרס. לפני שבע שנים ראיינתי אותו ל"ידיעות אחרונות", כשהיה לוחם צנחנים שפתח במאבק למען העלאתם של שלושת אחיו ארצה. כיום הוא סטודנט לתואר שני באוניברסיטת חיפה ופעיל חברתי. אחרי שהצליח להעלות את אחיו לפני כשנה, הוא ממשיך להיאבק למען חבריו שנתונים באותו המצב, וכיום הוא מנהל מטה המאבק להעלאת יהודי אתיופיה.

• כ־12 אלף בני פלשמורה ממתינים באתיופיה כדי לעלות לישראל
• במבצע "צור ישראל" עלו מאתיופיה בשנים האחרונות כ־5,000 איש
• עוד כ־1,200 איש שעמדו בקריטריונים ממתינים להעלאתם ארצה
• זכאותם של אלפים שהגיעו למחנות אחרי שנת 2010 כלל לא נבדקה

"אין דרך לתאר את החיים פה - שירות צבאי, לימודים, עבודה - כשאתה יודע שאחיך, בשר מבשרך, חיים הרחק מכאן בתנאי מצוקה", אומר סורפל. "יצאתי למאבק הזה למענם ולמען אבא שלי ז"ל, והחלטתי להמשיך במאבק הנחוש עד שיעלו לכאן יתר העולים, קרוביהם של חברותיי וחבריי, שחיים פה בינינו עם חלל עמוק בליבם וכאב שמלווה אותם יום־יום. פנינו במכתב זעקה לרה"מ נתניהו, בדרישה להצלתם של כ־1,000 זכאי עלייה הנמצאים כעת באזורי הקרבות בגונדר. יותר מ־1,600 ישראלים יוצאי אתיופיה חתמו על המכתב, לכל אחת ואחד מהם יש בני משפחה שנמצאים שם. לצערי, התשובה היחידה שקיבלנו מראש הממשלה היתה במטוס החילוץ, שהביא לפה 40 זכאי עלייה בלבד. זו היתה סטירת לחי מצלצלת ושתיקה רועמת.

"למחרת ההפגנה השבוע ביקש שר הקליטה לפגוש כמה מאיתנו. נדהמנו לשמוע ממנו שהוא מסרב לקלוט. בניגוד להחלטות הממשלה, למרות מצב החירום בגונדר, אף על פי שמדובר ביהודים שזכאותם לעלייה אושרה - השר הביט לנו בעיניים, צעירים שהשתחררו משירות צבאי, שבונים פה חיים ושתורמים למדינה, ואמר שהוא לא מתכוון להעלות אותם כעת לארץ. זו לא חוצפה, אלא עזות מצח ואטימות לב. קשה להבין איך יהודי, שר בממשלת ישראל, במדינת היהודים, יכול לנהוג כך כלפינו וכלפי אחינו שם, הנתונים בסכנת חיים מיידית. עוד לא מאוחר מכדי להתעשת ולהציל אותם, לפני שחלילה ניאלץ כולנו להכות על חטא".

"'לא תעמוד על דם רעך' הוא ציווי כל כך חשוב מתרי"ג המצוות, עד שנכנס כפי שהוא גם לספר החוקים של מדינת ישראל", אומר ח"כ לשעבר ד"ר אברהם נגוסה. "איננו יכולים להרשות לעצמנו לדעת שיהודים, אחים ואחיות, נמצאים בלב התופת באתיופיה - ולא לעשות דבר. רה"מ נתניהו ושר העלייה והקליטה סופר מחויבים להחלטות ממשלת ישראל להעלות את כל זכאי העלייה שעומדים בקריטריונים, על אחת כמה וכמה כשהם נתונים במצב חירום המסכן את חייהם. אם חלילה מי מהם ייפגע - דמם יהיה על ידינו".

"במקום למהר - מושכים זמן"

כאמור, אחת מהטענות לקושי לקלוט כרגע עוד עולים מאתיופיה, לפחות את 1,200 האנשים שרשות האוכלוסין אישרה ושעמדו בקריטריונים, היא העובדה שאין לכך מקור תקציבי. אלא שגם לכך יש פתרון. "פדרציית ניו יורק מחויבת בכל מאודה להעלאתם ולקליטתם המיטבית של אחינו ואחיותינו מאתיופיה, וגאה להמשיך לתמוך בכך גם היום, מתוך אמונה שאסור להפקיר אותם מאחור", מבהיר איציק שמולי, מנכ"ל פדרציית ניו יורק בישראל.

"קיבוץ גלויות ושילוב חברתי הם ערכים מובילים המכוונים את הפדרציה בפעילותה הנרחבת בארץ, ואנו רואים חשיבות עצומה בסיוע לאלה שמבקשים לממש את זכותם לעלות ארצה, במיוחד בנסיבות של מצוקה קשה ותנאי לחימה. מצב החירום באתיופיה והתפרצות הלחימה שוב מבהירים את הדחיפות הרבה שבחילוץ אחינו ואחיותינו משם. הפדרציה תסייע בכך לממשלה, שנדרשת לקבל החלטה מהירה בעניין".

במענה לטענות, בלשכת שר העלייה והקליטה הסבירו: "כל זכאי חוק השבות ואזרחי ישראל ששהו בגונדר חולצו בהצלחה במבצע מורכב, וכל טענה נוספת לזכאות עלייה לפי חוק השבות תיבדק ותטופל בכובד ראש, בשיתוף עם הסוכנות היהודית ורשות האוכלוסין וההגירה". בלשכה הוסיפו כי בפגישה עם ראשי המאבק, השר השיב להם שהנושא נבדק בכובד ראש ויטופל בצורה סדורה.
כמו כן, הוחלט למנות את תא"ל (מיל') הראל כנפו לראש צוות שיבחן את המשך העלייה מאתיופיה. "כנפו יקים צוות שילמד את נושא המשך העלייה וסוגיית מתחמי ההמתנה באדיס אבבה ובגונדר, ויציג את המסקנות לשר העלייה והקליטה כך שניתן יהיה לגבש מדיניות אחידה וברורה", נמסר מהלשכה.

גבי וורקו, יו"ר "שאר ישוב" - הוועד הארצי להעלאת יהודי אתיופיה - לא מתרשם משלל ההבטחות. "שר הקליטה לא קולט את המצב", הוא אומר. "מינוי פרויקטור זה ניסיון למשוך זמן, במקום שבו צריך דווקא למהר. אחינו ממתינים בן הפטיש לסדן, בין הפגזות, ללא מחסה, חשופים למוות. המאבק שלנו רק החל, ולא נעצור עד לחילוצם של קרובינו הנתונים בסכנה - בדיוק כמו שישראל יודעת לעשות כשמדובר ביהודים בכל מדינה אחרת בעולם".