בדרך, בשיירה המאובטחת, בדרכם של בני הזוג נתניהו מאתר הנופש במושב רמות בגולן למסעדה החביבה עליהם באזור הצפון (ה"דקס" שעל חוף הכנרת), החלו לזרום הנתונים הכלכליים החדשים, שהסבו לא מעט נחת לראש הממשלה. מדד המחירים יורד. האינפלציה יורדת. האבטלה יורדת. ובעיקר - אחרי נבואות הזעם וההערכות המניפולטיביות השקריות - חברת דירוג האשראי פיץ' הותירה את דירוג האשראי של ישראל על כנו. נתניהו החליט כי עוד בטרם יסעד את ליבו, יצלם סרטון שבו יציג את הנתונים המעודדים.
אם הדבר היה תלוי בו, היה עוסק נתניהו מבוקר עד ליל - לא רק בשבועות הקרובים, אלא בחודשים הבאים - בנושא הזה. אבל לצערו, זה לא מה שיקרה. סדר היום של ארגוני המחאה עדיין תופס גם את סדר יומו של נתניהו - מגינויים לחברי קואליציה שמותחים ביקורת על בכירי צה"ל, דרך לחץ החרדים להעביר מיידית את חוק הגיוס, ועד לשלמה קרעי שדורש להניח על שולחן הכנסת את הרפורמה שלו בתקשורת עם חידוש עבודתה של הכנסת.
הביטוי "אחרי החגים" מעולם לא סבל מחוסר פופולריות כפי שהוא מתבטא בסביבתו של נתניהו באחרונה. מבחינתם, שהחגים יישארו לנצח. ככה זה כשחידוש מושב הכנסת נראה מאיים מתמיד, אפילו הרסני. הדילמה שעומדת בפני ראש הממשלה כמעט אכזרית.
שלושה כוחות מרכזיים נושפים בעורפו של נתניהו כבר מעכשיו, ולא מחכים לרגע האחרון כשהכנסת תחזור: ציר הסיעות החרדיות, ציר לוין־רוטמן שאליהם אפשר לצרף את אמסלם ובן גביר, וציר שלמה קרעי שהמתין מושב שלם לקדם את הרפורמה בתקשורת, אולם בכל פעם שהתקדם צעד, נבלם.
החרדים לא מוכנים לשמוע עוד על דחייה בחוק הגיוס. לדידם המתינו מספיק. לא רק מאז כינון הממשלה, אלא הרבה קודם לכן, כבר כשהלכו עם נתניהו למדבר הפוליטי של מערכות בחירות חוזרות ונשנות ללא הכרעה, ולאחר מכן כשהושלכו לאופוזיציה. הרי אם היו מפרקים את גוש הימין והולכים עם גנץ, או עם לפיד ובנט, היו מקבלים חוק גיוס על מגש של כסף.
מבחינתם של החרדים, המטרה העיקרית שלשמה הלכו עם נתניהו לממשלת ימין, אף שזו בוששה לבוא, היתה בראש ובראשונה כדי להעביר את חוק הגיוס, עם פסקת התגברות או כל מנגנון אבטחתי אחר שיחסן את החוק מפני בג"ץ.
בקואליציה בטוחים כי ההבהרה שיצאה כביכול מהסיעות החרדיות כאילו הרפורמה מתה, יצאה מפתחו של דרעי. בעקבותיה יצאה הודעה משותפת של נתניהו וראשי המפלגות החרדיות, כי הרפורמה חיה
גם ראשי הסיעות החרדיות מבינים שאם יש עיתוי גרוע מבין כל העיתויים הגרועים שהחוק הזה יכול היה לעלות, בעבר או בהווה, הרי זה כעת. כשהאדמה רועדת והמחאה בוערת. כשצה"ל עמוק בתוך הקמפיין, והחשש מפני כל מה שמריח דת (ו"הדתה") ומסורת יהודית מרקיע שחקים ופותח את מהדורות החדשות. מצד שני, בדברים האלה אף פעם אין עיתוי טוב, ואם לא עכשיו אימתי?
גם הרבנים והאדמו"רים לוחצים. ראשי המפלגות מכים על חטא על כך שלא התעקשו להעביר את חוק הגיוס עוד לפני השבעת הממשלה, כמו שבן גביר התעקש על העברת חוקי המשילות שלו, או לכל הפחות לפני תקציב המדינה, כשכולם היו מבינים שיש להם מה להפסיד. בלי תקציב הרי הממשלה נופלת. כעת נותר רק לאיים בפרישה, אולם לא בטוח כלל עד כמה ניתן יהיה לממש את האיום ולהפיל את הממשלה.
לא מחכים עוד
נתניהו רואה את כל הכוחות המנסים למשוך את השמיכה לצד שלהם, ואם הדבר היה תלוי בו - הוא היה מעדיף, כך נראה, לזרוק את כולם מכל המדרגות ולהוביל את מושב החורף כולו בעיסוק בנושא הכלכלי ובהידוק שיתוף הפעולה עם האמריקנים בנושא הביטחוני והסעודי. בלי רפורמה, בלי גיוס ובלי הרפורמה בתקשורת, שכבר גרמה השבוע לערוצי הטלוויזיה להקים פורום פעולה משותף למלחמה במהלך. אבל הדבר, כנראה, לא ממש תלוי בו. שותפיו עקשנים.
נתניהו לא נתקל מעולם במצב שבו שר משפטים מסרב לגלות כל גמישות בנושא קידום הרפורמה ומבהיר מעל כל במה, כמו גם בשיחות הסגורות, שאין לו שום כוונה למצמץ מול בג"ץ, האופוזיציה או תנועת המחאה. עיקשותו של לוין הביאה אותו לפתחם של הח"כים החרדים, בהצעה להניח לחוק הגיוס לעת־עתה ולהתמקד בשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים עם חידוש המושב - נושא שלדעתו של שר המשפטים יהיה טעון פחות מנושא הגיוס, המושך אליו מחלוקת מהותית, כולל של חלקים בתוך הקואליציה. החרדים דחו את הצעתו בנימוס. חיכינו מספיק, אמרו לו. נתנו לך ולרוטמן לשעבד את כל לו"ז הכנסת לרפורמה, ודחקנו את כל מה שחשוב ויקר לנו עבורה. עכשיו תורנו.
הנחרץ ביותר היה אריה דרעי. בקואליציה בטוחים כי ההבהרה שיצאה כביכול מהסיעות החרדיות כאילו הרפורמה מתה, יצאה מפתחו - הבהרה שהובילה להודעה משותפת של נתניהו וראשי המפלגות החרדיות כי הרפורמה עוד חיה. דרעי, אגב, לא היה חתום על ההודעה.
ראש הממשלה מבין שטעה כאשר סבר, עם יציאת הכנסת לפגרה, שיוכל בחודשים הבאים לטפל בשקט בנושאים שבהם הוא מעוניין באמת לטפל. כעת הוא מוצא את עצמו נגרר בעקבות סדר יום שלא הוא יזם ולא הוא הוביל. מי שקובע את סדר היום באופן כמעט מוחלט הוא תנועות המחאה, בסיוע מאסיבי של כלי תקשורת. ברצותם מדברים כולם על דמוקרטיה ומשבר חוקתי, ברצותם מדברים כולם על הדרת נשים, וברצותם מדברים כולם על סרבנים, על בכירי צה"ל ועל מה שביניהם. הם אלה שנותנים את הטון. קובעים את השיח, בשעה שראש הממשלה ויתר השרים כבר תקופה ארוכה בעמדת מגננה ועסוקים בעיקר במזעור נזקים.
הדרה סלקטיבית
ראש הממשלה ושר הביטחון נאלצו השבוע להוציא הודעה משותפת המגבה את הרמטכ"ל ובכירי צה"ל, אחרי מתקפה אגרסיבית שספגו מגורמי האופוזיציה ומתנועות המחאה על כך שאינם מוחים על המתקפה מצד חברי הקואליציה על לובשי המדים. המתקפה היתה כה אגרסיבית, עד שייחסה לפוליטיקאים אמירות שכלל לא נאמרו. כך, למשל, כאשר השר דוד אמסלם תקף את הסרבנים וכינה אותם בראיון בגל"צ "מורדים שיש לטפל בהם כמו שמטפלים במורדים", הוא הואשם כמי שתקף את הרמטכ"ל.
עד כמה המתקפות על בכירי הקואליציה מועצמות ומתוזמרות כמו בקמפיין שבו שותפים כלי תקשורת, אנשי המחאה, ואפילו בכירים במערכת הביטחון לשעבר ובהווה, אפשר ללמוד מהעובדה הבאה: המתקפה הפרועה ביותר על בכירי צה"ל נשמעה השבוע לא מאמסלם, לא מאביחי בוארון, ואפילו לא מלימור סון הר־מלך. "צה"ל שותף בתהליכים שמזכירים את גרמניה הנאצית", אמר השבוע אלוף (מיל') עמירם לוין, ממתנגדי הרפורמה המשפטית והממשלה, והארץ שקטה. האחים לנשק דממו, בכירי צה"ל לא תבעו את עלבונם, כל הלשעברים שתקו כדגים. ואפילו דובר צה"ל עצמו, ששבוע קודם לכן הסתובב מאולפן לאולפן ודרש מאנשי הקואליציה לכבד את חיילי צה"ל ומפקדיו, לא מצא לנכון אפילו להוציא ציוץ קטן בנושא. גם יאיר לפיד, שרגיש בדרך כלל לענייני השואה והשוואות לנאצים, ושקרא השבוע לנתניהו לפטר שרים שתוקפים את הרמטכ"ל, עמד מנגד לנוכח דבריו הבזויים של לוין.
זו לא הצביעות היחידה שהרימה ראש השבוע. בכנס שקיימה האופוזיציה בנושא "הדרת נשים" שכחה יוזמת האירוע, ח"כ דבי ביטון מיש עתיד, לשאול את ראש מפלגתה שנכח בו מדוע אשתו ליהיא קיימה אירוע לנשים בלבד בתל אביב.
באירוע, אשר נערך באצטלה של דאגה לנשים "בעקבות התרבות מקרי הדרת נשים במרחב הציבורי", שכחו גם להזכיר את הפגיעה הקשה שדיונים מסוג זה גורמים לנשים בישראל, כמו זמרות שמעוניינות לשיר בפני נשים בלבד אולם עיריית תל אביב גוזלת מהן את פרנסתן בשעה שהיא מונעת מהן לעשות כן, או נשים אשר רוצות יומיים בשנה, אחרי שעות הפעילות הרגילות, לשכשך רגליים במעיינות הטבע הציבוריים ללא גברים באזור, והיועמ"שית מונעת זאת מהן.
אירוע כמו זה שבו נהג אוטובוס הכריח כביכול בנות צעירות להתעטף בשמיכות ולשבת בספסלים האחוריים זעזע מאוד את ביטון, ואולי בצדק, אולם מדובר באירוע נקודתי של אדם אחד (בכלל לא דתי, אגב), ולא במערכת ממוסדת ושלטונית הפוגעת בנשים כמו עיריית תל אביב או משרד המשפטים.
מי קובע מה הגבול
עוד לפני חידוש מושב הכנסת תבעבע המערכת הפוליטית והמשפטית בדיונים שנקבעו בבג"ץ בחודש הבא בצמצום עילת הסבירות, בחוק הנבצרות ובכינוס הוועדה לבחירת שופטים. היועמ"שית הודיעה ללוין בתחילת השבוע שלא תייצג אותו בעילת הסבירות, וזאת ברמיזה כי עמדתה תהיה שונה משלו, כלומר בכוונתה לתמוך בעתירה ולהצטרף לקריאה לבג"ץ לפסול את החוק.
מדובר במהלך לא פחות מדרמטי, אפילו יותר מעמדתה לגבי הנבצרות. שם היה מדובר בדחיית תחולת החוק. כלומר חוק היסוד יישאר, אלא שהוא לא יחול על נתניהו. במקרה הסבירות מדובר על פסילת החוק עצמו. מי שייצג את עמדת הממשלה יהיה עו"ד אילן בומבך. "לבג"ץ אין מקור סמכות לפסול את החוק", הוא אומר, "וגם הכללים שקבע שבהם ניתן להתערב בחקיקת חוק יסוד, לא עומדים במקרה זה. מדובר בנושא שהוא מאוד שנוי במחלוקת גם בתוך בית המשפט עצמו. לא מעט שופטים סבורים שלשופטים אסור להתערב בהחלטות ממשלה בשל עילת הסבירות, ולא מעט מהם סבורים שאי אפשר להתערב בחקיקה של הכנסת, כרשות מחוקקת וכרשות מכוננת".
לדברי בומבך, "אין בחוק שום דבר שמזעזע את יסודות השיטה שלנו. להפך. גם שופטי בית משפט עליון רבים סברו שלבג"ץ אין סמכות לדון בעניינים של סבירות, וזאת משום שאין יתרון לשופטים על פני נבחרי ציבור בכל הקשור לעילה זו. לכן גם מצערת העובדה שהיועמ"שית סירבה לייצג את המדינה, הרי היא יועצת משפטית לממשלה, לא לבג"ץ. התפקיד שלה לייעץ לממשלה, וגם לייצג את הממשלה. זה לא מקרה שמצדיק את ההתנהלות החריגה של אי־ייצוג המדינה".
בהתייחסו לשאלת ניגוד העניינים של השופטים שידונו בחוק הנוגע בסמכותם, טוען בומבך כי "לא ייתכן שרשות אחת תהיה חזקה יותר מחברותיה, ולמעשה תטיל וטו ותקבע את תוכן חוק היסוד. אפילו אהרן ברק, שנחשב להוגה הקו האקטיביסטי של בג"ץ, לא דמיין בחלומותיו הפרועים שאפשר יהיה לפסול חוק יסוד, ועוד חוק תמים ויסודי שרבים משופטי העליון תומכים בעיקרון שלו. מדובר בחוק ראשון מסוגו, שקובע מה גבולות סמכותו של בג"ץ להתערב בעילה אחת. האם ייתכן שגוף כלשהו יכתיב למחוקק במה הוא יכול לדון? האם אדם יכול להרים את עצמו בשרוכי נעליו? זה מזכיר את הברון מינכהאוזן, שחילץ את עצמו מהבוץ על ידי משיכת ציצית ראשו.
"במדינה דמוקרטית שבה יש הפרדת רשויות אי אפשר להוציא את הרשות המחוקקת למיקור חוץ, רק בגלל שמישהו לא אוהב את עבודתה. וגם לא למועצת חכמים של 15 איש, למרות שחלקם כנראה חושבים שהם באמת כאלה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו