נשף מסיכות: כשפרצופם של משתיקי הקול יוצא אל האור

הראשון שחקר בארץ את הנושא של פעולה מתמשכת עקרונית של דה־לגיטימציה למשטר, לחברה, למדינה, היה פרופ' אהוד שפרינצק. בשנת 73' הוציא את מחקרו "ניצני פוליטיקה של דה־לגיטימיות בישראל 1973-1967". שם הוא מצטט את ראובן קמינר המנוח, קומוניסט שהיה ממייסדי שי"ח (שמאל ישראלי חדש), שהסביר לחבריו את השיטה: "על פי הניסיון, תהליך הרדיקליזציה של שכבות אלה (צעירים ואינטליגנציה) בחברות מודרניות כרוך בצירוף של סיסמאות כלליות, דמוקרטיות וליברליות, עם טקטיקה של עימות, פעולה ישירה, תוך טיפוח הוויה מהפכנית לוחמת".

שאיפות מהפכניות, שמטבען הן הרסניות ומטרתן היא לכונן על החורבות חברה חדשה ומשטר חדש, מתכסות בלבוש ליברלי. המעמד הבינוני האליטיסטי הגבוה רוצה לשמוע "דמוקרטיה", "ליברליזם", "בית המשפט העליון", לפעמים גם "שוויון", "חופש" ו"שלום". אלא שהמעשה היום בישראל חשוף מדי; יותר מדי "מערכת ביטחון" וראשי שירותים חשאיים בדימוס וגנרלים מחיל האוויר, שריון ומאיפה לא. והתופעה הבולטת לאחרונה - מאמץ גס וכוחני להשתקה. סתימת פיות של מכוני מחקר שאינם לרוחנו, ואז בשם הליברליזם והקדמה חייבים לתקוף את פורום קהלת. הכי בוטה הוא המאמץ המתמשך לאחרונה לסגור את ערוץ 14. דומה שקצת קשה היום ליישר את הפעילות האנטי־דמוקרטית, כולל הסתה ישירה לרצח של שר הביטחון גלנט, עם סיסמאות של דמוקרטיה. התארגנות דמוית־מיליציות סמי־צבאיות ומערכת צבאית שתוקפת ממשלה אזרחית נבחרת כדי להפיל אותה תוך יצירת תוהו ובוהו, זו לא דמוקרטיה.

מתברר שלבורגנות, כמו גם לרוב האוכלוסייה, יש גם ערכים שהם פחות יפים וזוהרים מליברליזם ודמוקרטיה. הרצון לחיות במשטר שיש בו משילות ושמירה קפדנית על החוק ועל הסדר הציבורי, תוך ביטחון כלכלי ופיזי, גובר בדרך כלל על כל ערך אחר. ולכן הפיכות צבאיות מתרחשות כשההבטחה להשלטת הסדר גוברת על מצב כאוטי ומאיים. עיין ערך ארגנטינה ב־1976.

אבל ספק אם השמאל אי־פעם דגל בפלורליזם של חופש ביטוי וחופש עיתונות. בישראל ובארה"ב של ימינו, הגרביטציה היא לעבר תקשורת מונוליתית שמדברת בקול אחד; מדברת, במקרה הטוב. צורחת, מסלפת, עוסקת בדיסאינפורמציה שיטתית ומסיתה זה תיאור מציאותי יותר.

גילדוקרטיה

לא עוד הכרעה בקלפי ובכנסת, כי אם פורומים שונים ומשונים - כלכליים וחברתיים - הפועלים יחד להשפיע על עיצוב הזירה הפוליטית במדינה

הפסקת הפרסום של שטראוס בערוץ 14 הביאה לחשיפה של התארגנות קרטלית של חברות מסחריות גדולות, שמטרתה לרסק את הערוץ. את המידע על ההתארגנות הזאת קשה מאוד למצוא בתקשורת של הזרם המרכזי. היא פורסמה בערוצים נישתיים, שלא לומר שוליים.

כמו רוב האינפורמציה החשובה ביותר לגבי פעולות ההמרדה והמחאה בחצי השנה האחרונה, הגעתי למידע הרלוונטי בערוצי תקשורת זרים, או שלא מופיעים בעברית; למשל - בלומברג, JNS (שירות החדשות היהודי), "ג'רוזלם פוסט" וה"וול־סטריט ג'ורנל". על הלוגיסטיקה, מערכת המימון, האישים המובילים במהומות ועל חלקה של הקרן לישראל חדשה ושל "דרכנו" בהצתת התבערה לא ניתן לקבל מידע בכלי התקשורת של הזרם המרכזי, אלא רק בדיווחים זרים. בתכתובת ווטסאפ של כמה מראשי החברות התומכים במהומות "המחאה", שפורסמה בערוץ 14 לפני כשבועיים, אומר מנכ"ל ביג חי גאליס: "כל מי שבפורום, כדאי שיביע עמדה דומה. נרסק אותם (את ערוץ 14) מהצד של הכלכלה, או שהאוליגרך של ביבי יממן את הרעל הזה בעצמו".

בין המשתתפים בפורום הזה - בעלי עסקים גדולים, ראשי חברות דלק ורכב, ועוד. הנה, אני נזהר בסביבה העסקית־בריונית הזאת, שפגיעתה רעה.

גאליס שיבח את מנכ"ל שטראוס, שי באב"ד: "כל הכבוד. חזק ואמץ. אסור לשים שקל בערוץ הנוראי הזה שמרעיל את מדינת ישראל... אסור לשים להם אגורה שחוקה".

מישהו אחר עודד את באב"ד, שהוא לא לבד. "מאמין שאיש מחברי הפורום לא ישים שקל בערוץ המזוהם", והוסיף איום: "חבורת מסיתים שיומם יגיע".

זה אחד מהגילויים על התופעה שאיש לא כתב עליה עד כה; העובדה שהחברה הישראלית הפכה ל"חברה קורפורטיבית". מדברים על אליטות, מדברים על המעמד השליט, מדברים על ה"הגמוניה". אבל החיבורים שנוצרו בשנים האחרונות בין החלקים השונים שמייצרים את המעמד השליט עונים על מושג "החברה הקורפורטיבית". לפי ההגדרה, זה מושג שמתייחס לחברה שבה ארגונים תאגידיים רחבי היקף ובעלי אינטרסים עצמיים, המושקעים עמוק וחזק, נכנסים למעורבות כלכלית וחברתית, ובעיקר מתערבים בתהליך קבלת ההחלטות הפוליטי. כלומר, לא עוד קלפי וכנסת, אלא שרשרת התאגדויות, אולי גילדות, שחוברות בדרכים שונות כדי להשיג מטרות מוסכמות ביניהן, בניגוד לרצון העם.

בישראל של מהומות המרד, הגילדות צצות מכל עבר: "פורום" בעלי העסקים (כנ"ל), איגוד הרופאים, ותיקים בטיס ובחיל האוויר, אלופים ובכירי ביטחון מהצבא ומהשירותים החשאיים מתארגנים בהתאגדות משלהם, ראשי המשטרה לשעבר, ראשי האוניברסיטאות וחברי "סגל בכיר" כזה או אחר באקדמיה, לשכת עורכי הדין, מובילי תקשורת, כלכלנים, והכי מדהים - ענף ההייטק ועסקני פיננסים למיניהם. חברה קורפורטיבית היא התשתית לארגון של פוליטיקה טוטליטרית, והאיום הטמון בפוליטיקה הזאת מתגלם בחרם הפרסום על ערוץ 14.

לארגון הקורפורטיבי, עם הרוח הגבית המסיתה של כלי תקשורת מסוימים, יש חוליות סער שמבצעות הטרדה בלתי נסבלת נקודתית. כך הוכרע אחד מהתורמים הגדולים של פורום קהלת. זה התחיל בסימון משרדי קהלת באמצעות ההסתערות הבריונית של חוליה של מה שנראה כמו מיליציות סמי־צבאיות. התקשורת מחאה כפיים, מערכת אכיפת החוק לא פעלה. אחר כך פריצה של מפגינות עם שלטים וכותרות אוהדות. כמו כן, הופיעו במשרדים שניים מבכירי הביטחון בדימוס ואיימו על ראשי פורום קהלת, בנוכחות עורך דין. התוצאה היא שלאחרונה גורש מרצה מבית הספר "אהל שם" שברמת גן, לאחר שהתגלה שהיה לו פעם קשר לקהלת.

להתארגנויות האלה יש אפקט מצנן ומפחיד כלפי מערכות עיתונים וכלפי העורכים והכותבים. צריך לציין שהנושא של סגירת ערוץ 14 קיבל בעבר לגיטימציה מסוימת ממנגנוני הרגולציה של התקשורת, שקשה לפעמים לעקוב אחרי ההיגיון שלהם. זאת, בעצם העתירות והדיון שנערך ברשות האחראית לערוצים השונים. בכל פעם מחדש נטען שהערוץ חורג מהמנדט שלו לפי אישורי השידור שקיבל.

מי כאן הדמוקרט?

לפי השמאל יש סט של ערכים מערביים, מודרניים, מהותיים, ומי שלא עומד בהם אין לו לגיטימציה. בגישה המחמירה יותר, אין לו אפילו זכות קיום בקלפי

בישראל כבר שנים מקובל שפוליטיקאים בולטים, בעיקר מהשמאל, מדברים על סגירת כלי תקשורת או דוחפים לסגירתם. זה בדם שלהם. מנגד, צריך לציין שבשנות ה־90, כשסגירת ערוץ 7 ששידר מהים עמדה על הפרק, היו כמה אנשי רוח בולטים, שזוהו עם השמאל, שחתמו על מכתב הקורא למנוע את סגירתו. אבל מאז שעלה הנושא של סגירתו בפועל של "ישראל היום", בסוף 2014, זה מאוד במודה לטפל מלמעלה, ברמה הפוליטית, בסגירה או בפתיחה או בתיוג של כלי תקשורת.

בשנה שעברה, בזמן מערכת הבחירות, עתר יאיר לפיד לוועדת הבחירות שתמנע מערוץ 14 להופיע כערוץ רגיל, ושתכריז עליו כערוץ תעמולה של הליכוד; זה למעשה חיסול הערוץ. מרב מיכאלי אמרה: "את מכונת התעמולה, השקר וההסתה שנקראת בטעות 'ערוץ 14' פשוט צריך לסגור".

בתהליך להאצת החקירות בתיקי נתניהו, נחשף כי ראש הממשלה שוחח עם מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, על התאמות כאלה ואחרות של "ישראל היום" אל מול "ידיעות אחרונות".

המשמעות של המושג "דמוקרטיה" אצל השמאל היא שונה מהמשמעות שהאזרח הרגיל, ה"סביר", מעניק לדמוקרטיה. לפי השמאל, יש סט של ערכים מערביים, מודרניים, מהותיים, ומי שלא עומד בהם - אין לו לגיטימציה. בגישה המחמירה יותר אין לו אפילו זכות קיום. במקרה הפחות חמור - אין חשיבות לפתקים שקבוצות אוכלוסייה מסוימות שלשלו לקלפי. כך, כשהימין מנסה להפוך את ישראל ליותר דמוקרטית על ידי כך שימנה שופטים שלא יטרפדו כל חוק וכל החלטה של כנסת עם רוב ימני, זה נחשב אנטי־דמוקרטי; ואילו פובליציסט ופרשן כמו גדי טאוב מקומו לא יכירנו בעיתון הליברלי "הארץ". למה? כי נלחמים על הדמוקרטיה.

במציאות החדשה, לצנזורה המדינתית אין כמעט כוח בהשתקת קולות ומידע חריגים. הצנזורה האפקטיבית מתקיימת מכוח החבירה בין האוליגרכיה הטכנולוגית לבין תקשורת הזרם המרכזי, ולפעמים גם בסיוע של הממשל או של סוכנויות הממשלה.

הדוגמה הקלאסית המוכרת היא של פרשת "המחשב מהגיהינום" של האנטר ביידן. ל"ניו יורק פוסט" היה סקופ אדיר בנוגע לעסקי משפחת ביידן, עם חשדות לשוחד, בישורת האחרונה לפני הבחירות בנובמבר 2020. נכון, זה פורסם. אך כל זרועות המדיה החברתית הטילו איפול כבד על הפרסום; יתר על כן, עשרות מראשי ה־CIA וה־FBI וזרועות מודיעין אחרות חתמו על מכתב ש"מוכיח" כי הפרסום הוא פעולת דיסאינפורמציה של הרוסקי'ס האיומים האלה של פוטין. אבל בכל אופן, הסיפור הענק קיבל תאוצה לאורך שלוש השנים האלה, ואי אפשר להגיד שיש התעלמות ממנו בציבור האמריקני.

כך קרה גם לפני 48 שנים, ב־1975, כשמגזין אנגלי פרסם תחקיר שחשף את תוכניות הפוטש בבריטניה שתכנן הקולונל האגדי דיוויד סטרלינג. סטרלינג הקים במלחמת העולם השנייה את ה־SAS, היחידה שהעניקה השראה לסיירת מטכ"ל. "המעז מנצח" היא סיסמה שלו. הוא היה דמות נערצת על אנשי הסיירת לדורותיהם. כשקוראים את תוכנית ההפיכה שתכנן, היא דומה למדי לתוכנית שמנסה אהוד ברק, אחד ממעריציו בימים ההם, להגשים בהצלחה מוגבלת מאוד בישראל. אבל בעוד באנגליה פרצה שערורייה בעקבות החשיפה, בישראל מתקיים קשר של שתיקה סביב הגילויים בסוגיה התלמודית של "גופות צפות בירקון". גופות על התמזה זה יותר לירי, זה יותר מקי סכינאי.

יישור קו

לפעמים, הקולות שלא הולכים בתלם, ושמשמיעים קול מתנגד, משקפים אמת שמוסתרת מאחורי האיפול המערכתי - ומערערים את המונוליתיות התודעתית

לא לחינם חותר השמאל למונוליתיות הדוקה על התקשורת, על כל ערוציה. זאת, משום שחופש הביטוי וחופש העיתונות הם בסופו של חשבון היסוד החשוב ביותר בחברה הדמוקרטית החופשית. לא בית המשפט העליון. עוצמת הסופה התקשורתית כמעט בכל נושא היא מכריעה, בעיקר לגבי לגיטימציה ודה־לגיטימציה של אישים ותופעות. בעבר נכתב שלקראת הכרעות של בג"ץ, כל מה שאתה צריך לעשות זה לקרוא את מאמר המערכת של "הארץ".

כמעט בכל נושא שנמצא על הפרק נוצר קו מפלגתי בערוצים המרכזיים בתקשורת. לכן, זה הכרח מבחינת השמאל לייצר את סגירת השורות הפנימית. הביביפוביה, או התיעוב שהתפתח כלפי דמויות מסוימות במפלגת הליכוד, היא תוצר של הפמפום הבלתי פוסק נגדם בתקשורת. אגב, הליכוד וטיפוח שנאת המזרחים במקביל - גזענות טהורה - הם יעד עקבי הרבה יותר בתקשורת מאשר, למשל, הדה־לגיטימציה נגד סמוטריץ' או בן גביר. למעשה, בן גביר הוא בן טיפוחיה של התקשורת. ההתקפה הבלתי פוסקת על המערכת הפוליטית, כפי שאבחן אבישי בן חיים, נמשכת כבר שנים רבות, בהדרגה, לאורך 40 שנה. זוהי תרומתה של התנועה לאיכות השלטון, שזוכה לתמיכת הממשל האמריקני.

ערוצי התקשורת האלטרנטיביים בכל זאת שורדים. זה ההסבר לכך ששוחרי הדמוקרטיה לא הצליחו עד עכשיו לחולל את ההפיכה שתפיל את המשטר ושתאפשר לאיש חזק לעלות ולעשות סדר. אבל עצם הלגיטימציה לדיוני בג"ץ בתיקוני חוק הנבצרות ובצמצום סעיף עילת הסבירות היא תולדה של היציקה התקשורתית בישראל.

הבוחר חושב שהפתק בקלפי יכריע מי יהיה ראש הממשלה, כי זאת הדמוקרטיה; לעומת זאת, "שוחרי הדמוקרטיה" סבורים שלפקיד מדינה כמו היועץ המשפטי או לבג"ץ שמורה הסמכות להתערב ואולי לפטר ראש ממשלה. אבסורד כזה, שאותו כינה רן ברץ "אבסולוטיזם משפטי", לא היה מתקיים במצב של דעת קהל נורמלית המוצאת את ביטויה בכלי תקשורת מגוונים.

ערוץ 14, וגם כמה כלי תקשורת אחרים שלא הולכים בתלם, משמיעים את קולם המתנגד, את הקול הייחודי שבהרבה מקרים הוא האמת, ללא האיפול המערכתי. אבל האפקט המצטבר של המערכה נגד אותם כלי התקשורת הוא תיוג וסימון. אוקיי, לא סוגרים ולא מוציאים אף אחד להורג; אבל אתה מסומן כ"ימני" או "ביביסט" או "משיחי", ולכן דעתך כלל לא נחשבת.