מדוע במרכז-שמאל חוששים ממנהיגי המחאה?

למרות מאמציו של ראש הממשלה להסית את הדיון הציבורי מהרפורמה המשפטית לנושאים אחרים כמו שיקום הכלכלה, בינה מלאכותית ורכבות מהירות - הכותרות ממשיכות לעסוק בעיקר במתח הצפוי בין הממשלה לבית המשפט בחודש הבא, במשבר החוקתי שנתניהו מסרב להתחייב שלא יבוא, ובהרכב חסר התקדים של שופטי בג"ץ שידון בעילת הסבירות. אבל נראה כי הדרמה הגדולה באמת מתרחשת בימים אלה דווקא בשורות האופוזיציה.

בשבועות האחרונים, במפלגות השונות החלו לדגום בסקרים את כוחה של מפלגה חדשה המורכבת מראשי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, אם תקום כזאת. התוצאות היו מטרידות מבחינתם. למפלגה כזאת, נכון להיום, יש פוטנציאל של 12-10 מנדטים (במגמת עלייה), והיא עתידה לנגוס משמעותית במפלגות גוש השמאל: מיש עתיד, דרך המחנה הממלכתי ועד לעבודה ולמרצ. גנץ עדיין מוביל את המחנה בבטחה, אך מפלגתם האפשרית של שקמה ברסלר, משה רדמן וחבריהם כבר מתחילה להתקרב לנתונים של יש עתיד, באופן שמדאיג מאוד את ראשי המפלגה.

עד כדי כך, שיש כאלה המשוכנעים שמה שהביא לשינוי הכיוון מצד לפיד - שברגע האחרון סביב החקיקה על עילת הסבירות הסכים לשאת ולתת עם הליכוד - קשור ישירות לנתוני הסקרים שעינו שזפה. פתאום היעד של הפלת הממשלה הוא לא הדבר הכי בוער כשאתה עשוי לסיים שלישי או רביעי במרוץ.

באופוזיציה מעריכים כי לפיד קשוב ורגיש יותר לאנשי ההייטק ולבעלי העסקים מאשר לגנץ, למשל. מי שהובילו ביד רמה את המחאה סגרו עסקים, איימו בבריחת כספים ועשו כל שביכולתם בחודשים האחרונים כדי לצבוע בצבעים שחורים את הכלכלה הישראלית, וכעת הם מתחילים להרגיש בכיסם את תוצאות מעשי ידיהם. כולל ההפנמה שזו בכלל לא הרפורמה - אלא הם עצמם.

מי שמדבר עם אותם הגורמים שומע מהם הערכות ברורות שגם הם נכונים כעת להרגעת השטח. לגרום ללפיד ללחוץ על הברקס, לנסות לראות אם יש דרך לא להחריף את הסיטואציה - לא רק עכשיו, בפגרה, כשהחקיקה נעצרה ממילא, אלא גם אחרי כן, כשבקואליציה ינסו לחדש אותה לגבי הרכב הוועדה לבחירת שופטים.

התנהלות האופוזיציה בראשות גנץ ולפיד באשר להובלת ההתנגדות לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים תוכתב על ידי שני פרמטרים: יכולתם להשתחרר מלפיתת תנועת המחאה, ולנהל מאבק עצמאי שלא נגרר בחוסר אונים כפי שהיה עד כה; וכמובן - מצבם בסקרים.

כמו אחרי מחאת בלפור, והמחאה ברוטשילד לפניה, גם כעת יעדיפו במפלגות השמאל לקלוט כמה דמויות בולטות מהמחאה, ולמנוע בכך צמיחתה של מפלגה חדשה יש מאין שתבוא ישירות על חשבונם.

תהיה זו משימה לא פשוטה. המפגינים ייזהרו כעת מכל שיוך פוליטי, שימוטט את הקרקע תחת זעקותיהם כי באו לשמור על הדמוקרטיה ולא לקצור דיבידנדים. מה גם שאין לאיש מהם אמון מיוחד בשחקנים המרכזיים בגוש השמאל. לא בלפיד, שבשבועות הראשונים למחאה בכלל לא טרח להשתתף בה והעדיף לנסוע לחופשות בחו"ל; ולא בגנץ, שכבר ישב עם נתניהו ושהרכב הסיעה שלו כולל אנשים שהם לא ממש היו שמחים להתחבר אליהם - כמו גדעון סער, זאב אלקין ומתן כהנא, שאמנם כרגע הם חלק בלתי נפרד מהאופוזיציה והם התנגדו לחוקי הרפורמה, אך עמדתם הבסיסית היא לגמרי בעד.

משבר בעיני המתבונן

רה"מ נתניהו לא מסתיר את כוונותיו מאחורי הראיונות הרבים שהוא מעניק בתקשורת בחו"ל. הוא רואה בכלכלנים, בראשי הממשלה וברמטכ"לים לשעבר ככאלה הפועלים במכוון כדי לחבל בכלכלה הישראלית, כחלק מהתנגדותם לממשלה, באמצעות ראיונות והופעות בלתי פוסקות בתקשורת הזרה. זו לא הרפורמה עצמה, אלא רק הם. בלי מאמציהם הבלתי נלאים, איש מהגורמים הבכירים בכלכלה העולמית לא היה חושב אפילו שיש בעיה כלשהי, כך הוא משוכנע.

עם המסר הזה הוא רץ מאולפן לאולפן, תוך שהוא מדלג באלגנטיות על התקשורת הישראלית ומנסה לתקן את הנזקים. אין לו תנאים מוקדמים לראיונות, מלבד שיאפשרו לו לדבר ולא יקטעו את דבריו, כפי שמקובל בראיונות עימו בתקשורת הישראלית. נתניהו מאפשר למראייניו לשאול אותו כל שאלה, כולל על הנעשה במשפט הפלילי המתנהל נגדו, ואחדים מהם אכן עשו זאת. את אהוד ברק, למשל, אסור לשאול על החמצוואר ושאלות הקשורות לקשריו עם אפשטיין - תנאי מוקדם שמציבים סוכניו לרשתות התקשורת לפני כל ראיון.

לפי שעה, הישגיהם של אנשי המחאה בתחום הכלכלי מסתכמים בכמה הערות אזהרה שצורפו לדו"חות של כמה מהסוכנויות ומהבנקים הגדולים. במדדי האמת - הכישלון הוא מוחלט. חודש יולי, שאותו הגדירו "יולי של התנגדות", הסתיים במסכים ירוקים בבורסה ובתנודות רגילות לגמרי בשער המטבע המקומי לעומת הדולר והמטבעות המובילים האחרים, מה שהופך את הפער בין הקמפיין לבין המציאות בפועל לבלתי נתפס.

יועצת מסוג אחר

היועצת המשפטית של הכנסת, עו"ד שגית אפיק, נדהמה כשראתה את חוות דעתה של היועמ"שית גלי בהרב־מיארה, שלפיה יש לפסול את חוק הנבצרות. כבר מהרגע הראשון הבינה מה שמבין כל בר־דעת - שמאחורי עמדתה שרופדה יפה במילות הרגעה, שלפיה היא מתנגדת כעת להוצאת ראש הממשלה לנבצרות, עומדת מטרה אחת: להחזיק בידה חרב מול צווארו, שאותה תוכל להניף בכל עת שתרצה.

בהרב־מיארה לא המציאה את השיטה. הותרת תיקים פתוחים וחקירות שנפתחות ולא מטופלות גם אחרי שנים הפכו לשיטת עבודה פופלרית בקרב בכירי הפרקליטות: ממסמך יצחקי, שפירט תלונות ועבירות לכאורה של חברי כנסת ושרי ממשלה; ועד להקלטה המפורסמת של אביחי מנדלבליט שקובל על שי ניצן, שאוחז אותו בגרונו כבר שנים מבלי להכריע בעניינו.

אפיק - עורכת דין כבר עשרות שנים, יועמ"שית ועדת הכספים של הכנסת ומ"מ יועמ"שית הכנסת בטרם קיבלה את מינוי הקבע - הרגישה שהיא לא יכולה לשתוק. בחוות דעת שהגישה לבית המשפט תקפה את בהרב־מיארה בנקודת התורפה הכי רכה שלה: מקצועיותה השנויה במחלוקת. היא הצביעה על כך שהיועמ"שית הפכה את עורה 180 מעלות בתוך חודשים ספורים - מהעמדה שהציגה לבג"ץ בעניין חוק דרעי, שעליו אמרה כי אין לפסול אותו אף על פי שמדובר בחוק פרסונלי; לעמדתה לגבי חוק הנבצרות, שאותו היא מבקשת לפסול בשל היותו פרסונלי.

לא פעם הפכה אפיק ליעד למתקפות מצד ח"כים שלא קיבלו את חוות דעתה. מנגד, לא פעם אימצו חברי הכנסת את חוות דעתה, גם כשלא היתה נוחה להם, לאחר שהשתכנעו שלא באה להכשיל

זו לא הפעם הראשונה שעמדתה של אפיק מתנגשת עם זו של בהרב־מיארה. לפני חודשיים הגנה על החוק שאמור היה להעניק סמכויות לשר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. בניגוד לדעתה של בהרב־מיארה כי החוק יפגע בסמכויות המשטרה, אפיק סברה כי החוק לא יפגע בשום סמכות של אף שוטר. לא פעם הפכה אפיק יעד למתקפות מצד חברי כנסת, שלא קיבלו את חוות דעתה ואת התערבותה. והרשימה ארוכה וחוצת מפלגות. מנגד, לא פעם אימצו חברי הכנסת את חוות דעתה גם כשלא היתה נוחה להם, לאחר שהשתכנעו שהיא לא באה להכשיל אותם או להצר את צעדיהם, אלא להפך - לסייע להם במלאכת החקיקה שעליה הם מופקדים.

עמדתה של אפיק והתנהלותה מחזירות מעט שפיות למערכת, שלדעת רבים נרקבה והסתאבה עם השנים. אפיק מתייחסת לתפקידה כיועצת משפטית ככזה שמטרתו היא בראש ובראשונה - לייעץ. לא להחליט לנבחרי הציבור מה טוב ומה לא, מה סביר ומה בלתי סביר, אלא לשקף להם את המצב החוקי, את הקשיים החוקיים האפשריים העומדים בפניהם, ולאפשר להם להחליט בעצמם באיזה נתיב ללכת.

לא תמיד עמדתה מתקבלת. רק השבוע, כשעמדה הכנסת כמשיבה ב"חוק טבריה", התקבלה ההוכחה הניצחת שאפשר גם אחרת. במהלך הליך החקיקה היא הביעה התנגדות לחוק, הצביעה על ליקויים קשים בחקיקתו ולא הסתירה את התנגדותה לחוק כולו. בסופו של דבר, כידוע, החוק אושר בקריאה סופית. השבוע היא נעמדה על הרגליים האחוריות כדי להגן על החוק מול שופטי בג"ץ, והציגה את עמדתה כי על אף התנגדותה במהלך הליך החקיקה - לאחר שאושר, אין לבג"ץ להתערב ולפוסלו. היא הסכימה כי הרע במיעוטו יהיה להחיל את החוק רק ממערכת הבחירות הבאה, החלטה שאומצה לבסוף בידי בג"ץ.

מוסד הייעוץ המשפטי במשרדי הממשלה, הייעוץ המשפטי לממשלה והרוח המנשבת מבתי המשפט, הופכים משפטנים מסוגה של אפיק לזן הולך ונכחד.

האתגר: להסביר את בג"ץ

לא כולם בקואליציה מייחלים לדחיית העתירה נגד צמצום עילת הסבירות. יש כאלה שסוברים כי לצד היתרון שבאימוץ החוק - שאחריו תוכל הממשלה לטעון שבג"ץ אישר אותו בהרכב מלא, בניגוד לצעקות על קץ הדמוקרטיה - יש חיסרון אחד בולט: בג"ץ יוכיח באמצעות החלטה כזו שיש לו שיקולים ענייניים ואחראיים, מה שעשוי להקשות מאוד את המשך חקיקת הרפורמה.

בליכוד נערכים לתרחיש כזה במתקפת הסברה נגד מתנגדי הרפורמה, ובהצגת חוק צמצום עילת הסבירות כחוק דמוקרטי שאושר אפילו על ידי בית המשפט העליון, שדן בסוגיה בהרכב חסר תקדים של 15 שופטים.

בתרחיש השני - שההערכה במערכת הפוליטית היא כי יש סבירות נמוכה בהרבה שהוא יקרה - בג"ץ יפסול את החוק, מה שייתן רוח גבית להמשך החקיקה. בליכוד כבר מכינים את הקרקע לשיח של משבר חוקתי אם כך יקרה, והאצבע המאשימה תופנה לבג"ץ, כמובן, שפירק במו ידיו את המסגרות המסורתיות ולקח סמכויות שמעולם לא היו לו.

באותם הראיונות בתקשורת האמריקנית והאנגלית, נתניהו מסרב שוב ושוב להשיב לשאלות מה יקרה אם בג"ץ יפסול את החוק, ואם הממשלה תקיים את החלטות בג"ץ. לא רק נתניהו הוא הכתובת. למעשה, מרגע שהחוק ייפסל, אם וכאשר, כל שר בכל משרד ממשלתי יוכל לקבוע שהחלטת בג"ץ אינה חוקית, ואם החלטה שלו תיפסל בשל עילת הסבירות - פשוט להתעלם ממנה. למשל: למנות אדם לתפקיד במשרדו אף שבג"ץ קבע כי המינוי לא סביר, או להורות לצוות המקצועי במשרד להוביל מהלך אף שבג"ץ קבע כי אינו סביר.

ההערכה היא כי יהיו משרדי ממשלה שבהם הפקידות תציית לבג"ץ, וכאלה שיעדיפו לציית לשר. הכל תלוי בסוג האנשים, בעמדותיהם ובאג'נדה המובילה אותם. במילים אחרות - מדובר בפירוק מוחלט של כל המסגרות במדינה. כאוס טוטאלי.

עד כמה זה מופרך? ממש לא. לפני לא הרבה זמן היה יו"ר כנסת שסירב לציית להחלטת בג"ץ. יולי אדלשטיין שמו. היתה זו הסרבנות הראשונה של אישיות רמת־דרג, סמל שלטוני, שלא מציית להחלטת בית המשפט העליון, בעתירה שביקשה לאלץ אותו לכנס את הכנסת על מנת לבחור יו"ר חדש. אדלשטיין לא כינס את המליאה, טען שמדובר בהתערבות החורגת באופן קיצוני מסמכויות בית המשפט - והתפטר. השר הבא שיסרב כנראה לא יתפטר.