1. בדצמבר 1785 קיבל ג'ורג' וושינגטון מכתב מרוברט פלזנטס, קווייקר וירג'יני, ששחרר לחופשי את 80 עבדיו. עתה דחק בוושינגטון לעשות כמוהו: "כמה מוזר אפוא ייראה הדבר בעיניהם של אנשים חושבים חסרי פניות, אם ייוודע להם, שרבים ממי שצידדו בחום במטרותינו הנאצלות בימי המלחמה חיים להם עכשיו בנחת, בפזרנות ובפאר על חשבון עבודתם של עבדים? בייחוד שאתה... מונע עכשיו מן הנתונים בשליטתך הגמורה את הברכה הזאת שאין לה שיעור, וכמוה כזכות לחירות היא נחשבת לזכותו הטבעית, שאינה ניתנת להעברה, של כל אדם" (התרגומים הם של יוסף מילוא, בספרו של ג'וזף אליס, "הוד מעלתו ג'ורג' וושינגטון").
באותה תקופה היה כבר וושינגטון הגיבור הלאומי עטור התהילה של מלחמת העצמאות האמריקנית ורבים חילו את פניו באחוזתו שבמאונט ורנון שבווירג'יניה. בעוד קצת יותר משלוש שנים, בינואר 1789, ייבחר לנשיא הראשון של ארה"ב של אמריקה. הקוויקרים היו קהילה דתית שהאמינה בקשר ישיר עם האל ללא תיווך כוהני הדת. במלחמת העצמאות לא השתתפו בקרבות. עוד בתחילת קיומם הטיפו לשוויון בין כל בני האדם ובהמשך היו פעילים בתנועות לביטול העבדות בארה"ב והברחת עבדים לחופש. אחרי תשעה באב, בלהט הדיון הציבורי החוזר על עצמו לעייפה, החלטתי לנוח רגע מהמהומה המקומית ולשתף מחשבות שדפקו על דלתי רוחי לאחרונה.
2. לנגד עיניו של פלזנטס עמדה מן הסתם נבואתו הקשה של ירמיהו, ערב חורבן ירושלים, לאחר שהמלך האחרון, צדקיהו, כרת ברית עם העם "לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר, לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם...". בתחילה שולחו העבדים לחופשי, אך זמן קצר לאחר מכן שבו וכבשו אותם בשנית לעבדים ולשפחות. בתגובה להפרת הברית הזאת התנבא ירמיהו: "הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ... וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם...". הוא הוסיף שהצבא הבבלי ישוב לירושלים "וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב". אם היתה תקווה כלשהי להצלת העיר, הרי בהפרת הברית וחידוש העבדות אבד הסיכוי לשינוי וגזר הדין נחתם. ירמיהו הדגיש שנבואתו הקשה כוונה במיוחד לעילית השלטונית והדתית, ובראשה המלך, שבהם ראה את האחראים הראשיים לחורבן.
חורבן יהודה במאה השישית לפנה"ס, בין השאר בשל אי שחרור העבדים, הקרין על החשש מחורבן המדינה הצעירה שזה עתה נולדה, בשל אותה סיבה. התשתית הדתית ליוותה את ארה"ב מערש לידתה. חשוב להכיר אותה על גווניה השונים בבואנו להעריך ולנתח את בעלת בריתנו.
3. עוד כתב פלזנטס, שוושינגטון צריך לנצל את שעת הכושר הנוכחית לקרוא דרור לעבדיו ובכך לקבוע בהיסטוריה את גולת הכותרת של מפעלו המדיני, הצבאי והחברתי, ובכך להבטיח את מקומו בהיסטוריה. אך אם יגרור רגליים ויחמיץ את השעה, יוכתם שמו לעולמים: "אף על פי שעכשיו העם אסיר התודה מרעיף עליך מתת שבח והלל, יבוא יום שבו יישקלו כל המעשים במאזני צדק וייבחנו בחינה נטולת פניות". הוא הפטיר שעצוב יהיה לקרוא שהגיבור הגדול של עצמאות אמריקה, "מחסל העריצות והדיכוי", נכשל במבחן הסופי והוסיף להחזיק "בשעבוד גמור כמה בני אדם שמטבע בריאתם היו זכאים לחירות באותה מידה כמוהו עצמו".
וושינגטון כמעט לא עסק בזה קודם לכן. עשר שנים קודם לכן ניאות לקבל שחורים בני חורין לשורות צבאו. גם אם לא התלהב מזה, פיקד שמונה שנים על כוח משולב של שני הגזעים. ב־1779 קיבל תוכנית לחמש בנשק 3,000 עבדים בקרוליינה הדרומית ולצרפם לשירות הצבאי בתמורה להוצאתם לחירות. גם ג'ון לפאייט הפציר בוושינגטון להכיר בכך שסיום העבדות הוא תוצאה הגיונית מתבקשת מהמהפכה האמריקנית, וסמוך לפני סיום המלחמה, ב־1783, דחק בו להוציא לחופשי קבוצת עבדים מווירג'יניה וליישבם כאיכרים חוכרים. וושינגטון נענה ללא הסתייגות.
4. בתום המלחמה עמד וושינגטון על כך שהעבדים הבורחים שמצאו מקלט אצל הבריטים, יוחזרו לבעליהם. לפאייט לא הרפה והפציר בו לנקוט עמדה גלויה יותר בשאלת העבדות, שהצטיירה אצלו כאנומליה אדירה. בתגובה כתב וושינגטון שהחליט לאמץ את רעיון שחרור העבדים בשלבים. הוא הודיע לחייבים לו כסף, שלא יקבל בתמורה עבדים, "שכן אחת משאיפותיי הראשונות במעלה היא לראות תuכנית כלשהי שיאמץ בית המחוקקים, ולפיה תתבטל העבדות בארצנו בשלבים איטיים, בטוחים ולא מורגשים". הוא הקפיד על העיקרון שלא למכור עבדים באופן שיפצל משפחות, והחליט להחליף את העבדים באחוזתו בעובדים שכירים.
מכל מקום, עושה רושם שהנימוקים והשיקולים שוושינגטון הזכיר במכתביו לא היו בהכרח מוסריים או אידיאולוגיים, אלא כלכליים ועסקיים. לדידו, עבודת העבדים היתה יעילה פחות ויקרה יותר מעבודתם של בני חורין. הוא גם לא שקל לשחרר את עבדיו לחופשי, אלא למכור אותם לבעלים אחרים. לאמיתו של דבר, היו בבעלותו יותר עבדים משיכול היה להעסיק ביעילות, והעודף עלה לו במחיר יקר. מהראיות הקיימות בידי ההיסטוריונים עולה שוושינגטון גמר אומר שלעולם לא יקנה לו עוד עבדים. הוא הודה שהיה לו די, ושאחוזתו נעשתה "בית זקנים ומרכז לגידול ילדים לרבים מעבדיו", כך שהרגיש חובה מוסרית לדאוג להם.
5. השאלה ההיסטורית המרתקת היא "מה היה אילו". ובכן, מה היה אילו הכריז וושינגטון על שחרור עבדיו ודחף לחקיקה דומה בבית הנבחרים, כך שכלכלתה של וירג'יניה היתה מתבססת על יבולים מגוונים ועל עבודה חופשית? האם אפשר להניח שבמצב כזה היתה מתחוללת דינמיקה חברתית ופוליטית אחרת מזו שהובילה שני דורות מאוחר יותר למלחמת האזרחים? האם המלחמה היתה פורצת גם לוּ נמנתה וירג'יניה עם מדינות הצפון? יש רגליים לסברה, שבמקרה כזה ייתכן שהיתה נמנעת.
אך מה יכול היה לדעת וושינגטון בשנות ה־80 של המאה ה־18, כשארה"ב נמצאה בתהליך ראשוני של גיבוש לאומי? לא הרבה. השיקולים העסקיים והכלכליים והאינטרסים המעמדיים גרמו לו להסס בשאלה הזאת. הוא נקט עמדה פרטית מוסרית שלא למכור את עבדיו, אלא להעדיף את פרנסת משפחותיו באחוזתו על פני הרווח הכספי. אבל החלטה פרטית אינה מניעה עמים. ברגעים היסטוריים כאלה צריך המנהיג לשקול מול צרות הרגע והשיקולים המטריאליים של זמנו, את עקרונותיו, האידיאולוגיה שלו והחזון שהועיד למדינתו גם אחרי זמנו. ממרחק הדורות, האם אפשר לשפוט אותו? ולא רק את וושינגטון; האם אפשר לשפוט אותנו החיים בדור הזה, שעה שידוע שפעולותינו תשפענה על הדורות הבאים, אך לא באיזה אופן? מה פה המשל ומה הנמשל?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו