העלייה השנייה, בעשור הראשון של המאה ה־20, זכתה למקום של כבוד בהיסטוריה הישראלית. ייתכן שחלק ממנו נובע מהאגפים היותר אידיאולוגיים של העולים: צעירים, אידיאולוגיים ובחלקם - חדורי להט סוציאליסטי. באופן טבעי, לא תמיד הספיקו כל אלה כדי להתמודד עם קשיי החיים בארץ ישראל. ולכן, אף שכמה מבני אנשי העלייה השנייה מצאו את עצמם בהנהגת היישוב הצעיר, רובם עזבו בסופו של דבר את הארץ ופנו לחפש מקום נוח יותר לחיות בו.
מבחינה דמוגרפית, תרומתה של העלייה השנייה לא השתוותה לזו של גלי עליות אחרים, עמידים יותר. ומבחינה אישית, נודעה העלייה השנייה בשיעור ההתאבדויות הגבוה להחריד שלה - פי שלושה מהשיעור באוכלוסייה הכללית, ורובו של חלוצים צעירים.
החיים בישראל, מאה שנה אחרי, נוחים בהרבה מכפי שהיו בימי העלייה השנייה (וגם השלישית, הרביעית והחמישית), ובכל זאת הם לא נועדו לכולם. וממילא בכל דור ודור יימצא מי שיעדיף לחיות במקום אחר, ופעם יכנו את המהלך בשם "ירידה" ולעיתים "רילוקיישן". הכל בסדר, אף אחד לא מחזיק פה אף אחד בכוח. ואכן, מאז קום המדינה ירדו כחצי מיליון ישראלים, כ־70 אחוזים מהם יהודים. אל דאגה: מספר העולים גבוה יותר. בהרבה.
בשנת 2012 מצא מחקר שערכה חברת המחקר מידע שיווקי סי. איי עבור "הארץ", הבדל משמעותי בין מי ששוקל ירידה - גם בלי רפורמה משפטית - לבין מי שמגדיר את עצמו ימני, דתי ומסורתי: אלה ששוקלים ירידה הם שמאלנים וחילונים יותר, ואילו האחרונים רואים בישראל את מרכז הקיום היהודי. כיוון שהם מחוברים ליהדות באופן יומיומי, הם נוטים פחות לרדת מהארץ. נתונים אלה מתאימים גם לנתונים על היורדים בפועל מאז קום המדינה. לא חלוצים שנואשו מהתנאים הקשים בחוות כנרת, אלא שכבת משכילים ניידת, משוחררת מכובד המשקולת היהודית, ולכן פנויה מבחינה רגשית למצוא נישה אקולוגית שתתאים יותר לצרכיה, אשר אינם כוללים חיים במדינה מוקפת אויבים שקמה על בסיס הבטחה אלוהית ותקווה בת שנות אלפיים.
על הרקע הזה, תופעות כמו רופאים שמאיימים ברילוקיישן בגלל הרפורמה, או תנועה חדשה וראשונית שקוראת להפרדת מדינת ישראל לשתי ישויות - ישראל ויהודה - הן לא בדיוק חידוש היסטורי. הגירה המונית של רופאים היא בינתיים בגדר חלק מקמפיין נחוש להרתיע את ממשלת ישראל, ועל הדרך גם את האזרחים הלא־נכונים, מלערוך שינויים נחוצים במערכת המשפט. היקפה לא ידוע וממילא לא ברור אם תתממש.
לתוכנית ההיפרדות יש בינתיים 35 אלף חברים בפייסבוק (בערך כמספר המהגרים במסגרת העלייה השנייה. מקריות?) ואתר ראשוני מאוד. עם זאת, תמוהה העובדה שהקברניטים העלומים של "תוכנית ההיפרדות" בכל זאת משוכנעים שהמדינה המוצלחת יותר תהיה ישראל החילונית, המתקדמת והעשירה. מדינת יהודה תסתפק בירושלים, בנגב ובמדבר יהודה. שם יוכלו הקנאים הדתיים וחסידי הדיקטטורה המשיחית לעשות מה שבא להם, בלי להטריד את אזרחי ישראל החדשה.
פיצול בישראל לא יקרה, והירידה מהארץ - נו, שמענו עליכם. יהיו לכם חיים טובים ונכדים שלא יודעים מילה בעברית
ייתכן שגם תומכי ההיפרדות, כמו משתתפי הסקר של "הארץ", לא הצליחו לטפח זהות לאומית שמתבססת על משהו עמוק יותר מ"כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, וכל זה יכול היה לקרות גם בשווייץ". הציונות שלהם, ככל שהיא קיימת, קשורה פחות לסיפור היהודי ולהיסטוריה היהודית ויותר לחזון אוטופי שעולה בקנה אחד עם ערכים "טובים" מנותקים מהקשר לאומי, מוטיב חזק של נוחות אישית ואולי גם בדל זנבה של סלידה כלפי העם שבקרבתו הם אנוסים לחיות מכורח איזו בחירה גיאוגרפית של אבותיהם או סביהם, שהיתה טובה לשעתה אבל עכשיו - פחות.
ואולי עומק האוטופיה של המאיימים בנטישה או בהיפרדות הוא בסך הכל ביטוי לגועל שבו הם רואים לא רק את ישראל הדיסטופית של סיוטיהם, אלא את ישראל הממשית. שלא לדבר על האופן הממשי שבו הם מגיבים על משאת נפשם המוצהרת: חברה רב־תרבותית. כל כך הרבה תרבויות יש בישראל. שכבות העילית המשכילות, העשירות, השמאלניות, היו אמורות לשמוח בהן. במקום זה הן מאיימות במרד, או בגירושים, כשהתרבויות האחרות מבקשות להיות שותפות שוות בשלטון, בבית המשפט, באקדמיה, בצמרת הצבא. זה כבר מוגזם. יש אנשים שמבחינתם "רב־תרבותיות" היא מגוון רחב של חיות בגן החיות, שיהיה לשומרי הגן מעניין בעיניים. ושלא יחלמו אפילו לצאת מהכלובים.
אלה שכבות שמתהדרות בציונות, מבקשות להעניק מעמד של חוקה למגילת העצמאות, מדגישות חזור והדגש שתרומתן למדינה עולה בהרבה על זו של אזרחים אחרים. כן, אנחנו בעד רב־תרבותיות, אבל רק כל עוד אנחנו התרבות עצמה. ואת כל התרומה הזו הן מוכנות להשליך מאחוריהן, ולהמר על הגלות. ועל מה? לא בגלל המלריה בביצות חדרה, אלא כי המוצגים במוזיאון הרב־תרבותיות שבנו התעוררו לחיים. זו לא ציונות. זו מקריות גיאוגרפית, על תנאי, שבנתה סביבה אידיאולוגיה מנותקת ממחויבות.
הירידה והפיצול יפתרו אולי את תחושת המיאוס המיידית מ"נורא מה שקורה במדינה הזאת". אבל פיצול לא יקרה, והירידה - נו, שמענו עליכם. יהיו לכם חיים טובים ונכדים שלא יודעים מילה בעברית. שבטי גד, ראובן וחצי המנשה נתקלו במהלך נדודיהם בחתיכת קרקע משובחת בעבר הירדן המזרחי, והחליטו להישאר שם. הם נטמעו בתרבות המקומית, ומי יודע מה עושים צאצאיהם היום. יהודים הם לא. ממש כמו רוב צאצאיהם של היהודים שבחרו להגר למדינות שאינן ישראל, ממש כמו צאצאי ממלכת ישראל מספר מלכים. ממש כמו שיקרה למי שיבחר להתנתק גם מהמדינה, וגם מהסיפור היהודי.
ומה עם ההמון שקשר את גורלו בגורל המדינה היהודית, על כל פגמיה ומשוגעיה? ובכן, סיפור לא קל: שרידי ממלכת יהודה ראו את בית מקדשם חרב פעמיים, יצאו לגלות ממושכת ובעידן המודרני מחציתם נספתה בשואה, אבל הם עדיין כאן, יהודים במדינת ישראל. את השבטים שהקימו את ממלכת ישראל עדיין מחפשים מעבר לסמבטיון. מתברר שהסתדרנו בלעדיהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו