אם גפני לא ייתן משהו, הוא ימצא את עצמו בלי כלום

מצב רוח של פיוס פקד את רוב חברי הקואליציה אחרי ההצבעה הגורלית ביום שני. "הוו מתונים בדין", ציטט ח"כ עמית הלוי את פרקי אבות מעל דוכן הכנסת. "אתם אחים שלי", הכריזה השרה אורית סטרוק על אותה בימה כמה שעות קודם לכן.

בשיחות סגורות השרים נשמעו מבינים עוד יותר. "במצב שנוצר לא היתה לנו ברירה אלא להעביר את עילת הסבירות", מסביר אחד משרי הממשלה. "העניין לא היה משפטי אלא לאומי־חברתי. אי אפשר היה לאפשר לחבורת קצינים להכתיב החלטות לממשלה דמוקרטית. כמעט לא חשוב היה תוכן החוק. אם היינו נכנעים, המשמעות היתה שאין פה דמוקרטיה".

אבל אותו שר יודע היטב לראות מה עובר על מתנגדי הממשלה. "הבעיה שלנו שכל צד סגור בבועה שלו, משולהב על ידי הקיצונים במחנה, מוזן מפייק ניוז ולא מאמין לצד השני. שני הצדדים, גם אנחנו כממשלה, חייבים לנקוט צעדים בוני אמון כדי להחזיר את השפיות", מוסיף השר.

שמן למדורה

מי שלא הפנימו בזמן את חובת המתינות הם הנציגים החרדים, או לפחות אלה של אגודת ישראל. דווקא הם שכחו פתגם אחר מפרקי אבות: "איזהו חכם? הרואה את הנולד".

ביום שלישי בבוקר, שעות ספורות אחרי שהסתיימו מהומות "עילת הסבירות", הזדרזה אגודת ישראל להניח על שולחן הכנסת את "חוק יסוד לימוד תורה". התזמון, וגם התוכן, היו בומרנג מפואר. היה ברור שזה לא הזמן לזרוק על הציבור הישראלי עוד פצצת מימן. ראש הממשלה הזדרז להבהיר ש"החוק לא תואם ולא יקודם". לפיד תהה בצדק "איך מי שאתמול יצאו נגד סרבנות מקדמים אותה היום בחוק יסוד?".

בכירים בליכוד, שברור כי לא יוכלו להשלים עם חוק כזה, מיהרו לצאת נגד תוכנו. "השוואה לשירות בצבא לא שייכת, לא ראויה ולא תהיה - לא בקולי", כתב השר עמיחי שיקלי. הוא אמנם לא חבר כנסת, אבל אפשר להיות בטוחים שיהיו לפחות חמישה ליכודניקים אמיצים שלא יישרו קו עם המשמעת הקואליציונית אם חוק כזה יונח אי־פעם מטעם הקואליציה. שכן מהותו סותרת מן היסוד את עמדות הליכוד, ואישורו ינחית על המפלגה מכה פוליטית איומה.

כך שהגשת "חוק יסוד: לימוד התורה" במועד הנוכחי היתה מעשה אווילי לא רק בגלל התזמון והתוכן אלא גם בגלל הפוליטיקה. בניתוק שלה מהרחוב הישראלי, בבהילות לנצל כל רגע בעמדת הכוח הממשלתית כדי לקדם אינטרסים מגזריים כביכול, אגודת ישראל איבדה את המנוף החוקתי־פוליטי החזק ביותר שהיה לה. כמו מדינות חבר העמים שהחזירו מרצון לרוסיה את הנשק הגרעיני בשנות ה־90, כך אגודה לא תוכל יותר להעלות את "חוק יסוד: לימוד התורה". העברתו בכנסת פירושה הבערת הרחובות.

כי מי שמדבר עם המפגינים ועם תומכיהם בכל הארץ מבין שהבעיה העיקרית היא חוסר אמון. כלומר, זו גם הרפורמה של לוין, וגם ניצחון נתניהו, וגם שליטת החרדים, וגם כוחו של בן גביר, וגם כל אלו יחד שמתדלקים את המחאה. אבל יותר מכל דבר אחר, זהו חוסר האמון של רבים וטובים מבני הארץ הזו בממשלה שלא מסוגלת להרגיע את עצמה ואת הרוחות.

אותם אזרחים פשוט לא מאמינים להבטחות ולהסברים שישראל תישאר דמוקרטיה, ושבית המשפט העליון יישאר חזק, ושהמדינה תחזור אי־פעם למה שלדידם הוא שפיות. אין להם אמון בכל אותם מסרי הרגעה.

האם הם חוזים שחורות לשווא? שבויים בבועה של עצמם? נעים במסלול נבואה שמגשימה את עצמה בראייתם? התשובה היא בהחלט כן. מי שמרכיב משקפיים שחורות רואה הכל שחור.

הצרה היא שהממשלה, שאמנם שיפרה את התנהלותה מאז החורף, יותר מדי פעמים טורחת לזרוק להם בוץ על הזגוגיות. כי כל הנאומים המתונים בכנסת והראיונות המפייסים בטלוויזיה לא יוכלו לתקן את נזקיו של מעשה אחד שכזה שמוכיח כי הקואליציה עדיין לא למדה איך לנהל את המדינה באחריות.

זמן לריאל פוליטיק

במבוי הסתום הזה, שבו "חוק יסוד: לימוד התורה" מת, רק הפה שאסר הוא הפה שיתיר. עם הורדתו מסדר היום, לממשלה לא נותרו כלים להמשיך את הפטור לתלמידי הישיבות. באווירה הציבורית הקיימת לא ניתן לאשר את פסקת ההתגברות - למרות שכמו החוק הנ"ל היא הובטחה בכתב על ידי בנימין נתניהו - שכן נתניהו התחייב לביידן ולַעולם שפסקת ההתגברות ירדה מסדר היום. אם יפר את הבטחתו זו לנשיא האמריקני, באמת יפרוץ משבר מדיני.

הבג"ץ במצב רוח אקטיביסטי במיוחד ורק מחפש סיבות לריב עם הממשלה, כך שבמוקדם או במאוחר לא יסכים עוד לדחות את החלטתו בנושא הפטור מגיוס. לכן, כדי למנוע משבר חוקתי וכדי למנוע מראש מצב שבו בג"ץ מורה לרמטכ"ל לשלוח משטרה צבאית לבני ברק, החרדים חייבים להציע פתרון יצירתי.

זה לא עניין של אידיאולוגיה אלא של ריאל פוליטיק. במקום להתנגש בבסטיליה של בג"ץ, הנכון מבחינתם להתחכם איתה. כי אם יתנגשו - יפסידו. הממשלה חלשה יותר מבג"ץ וחלשה יותר מהמחאה, ובוודאי משניהם יחד. לא ממנה תבוא הישועה.

מה זה אומר להתחכם? לתת לבג"ץ, וגם לציבוריות הישראלית, מַשהו לרוץ איתו: שירות לאומי, שירות במערכי החירום, שירות צבאי מקוצר או שלב ב', שירות צבאי במסגרות ייעודיות כגון הסדר חרדי, שירות למי שבפועל איננו לומד. או משהו מכל אלה.

פעם הבעיה של החרדים עם הצבא היתה ההתנגדות לציונות. השאלה הזו דה־פקטו כבר לא קיימת. היום זו רק שאלת החיכוך עם החילוניות שמטרידה אותם.

אם רוצים, אפשר למצוא לה פתרונות ראשוניים. ואם להיות מציאותיים, אין מנוס מאשר רעיונות חרדיים כיצד להתמודד איתה, שכן הליכוד לא יכול לפתור את הבעיה.

יתרה מכך, אם גפני ופורוש לא "ייתנו משהו", הם ימצאו את עצמם בלי כלום. כפי שקרה בעבר, סוגיית גיוס תלמידי הישיבות כבר הפילה ממשלות. כך יקרה גם הפעם אם לא יוצג מענה יצירתי. והממשלה הבאה, לא מופרך להעריך, כבר תהיה הרבה פחות נוחה לחרדים.