מכתב פתוח לימין והשמאל

שלום חבר. ואפילו את זה אי אפשר לומר מבלי שזה יהיה טעון. ככה זה להיות ישראלי יהודי. אתה רוצה להגיד שלום, וברוך השם כבר הכל מסובך ומהדהד מהקשרים עכשוויים והיסטוריה עתיקה. אוי ויי ברוך.

לא מזמן ראיתי מקרוב את אחד העותקים העתיקים ביותר של התנ"ך. ריגש אותי מאוד לראות ספר מלפני 1,300 שנה במוזיאון העם היהודי, "אנו". אך מה שריגש אותי היה לראות שגם הבת שלי, בגיל בית ספר יסודי, יכולה לקרוא אותו ולצחקק כשהיא נזכרת במערכונים של "היהודים באים". מצד שני יש משהו כבד מנשוא במחשבה שאתה תמיד רק עוד חוליה אחת בשרשרת הדורות. שרשרת שמרוב חוליות היושבות על כתפך כבדה מנשוא ומקשה את התנועה הרחק ממנה.

כמה וכמה פעמים מצאתי את עצמי יושב בארצות אחרות, מול נופים ירוקים מקנאה, וכל מה שרציתי היה להיות רק כך, סתם כך, בלי הגדרות וגדרות, אדם יושב מול עץ - צומח לאיטו, חי בעיתו ונפטר בשלוות מיטתו. אך בתוכי פנימה ידעתי שזה בלתי אפשרי. לא בגלל השואה והאנטישמיות, או היעדרו של דרכון ליטאי, אלא בגלל שאני תוצר של שרשרת שמזכירה לי מדי יום, מדי שבת ומדי שנה שבכל דור ודור חייב אדם, וכל שאר ההגדה שאנו מצחקקים ומקריאים לילדינו בכל שנה מחדש. ככה זה להיות אדם מודרני שגדל כבן לתרבות עתיקה מנשוא.

אני אוהב־שונא את השרשרת הכובלת אותי לעם הזה, עם כל האהבלים והנובלים שלו, עם כל התרבות העילית וטמטום התחתית שתרמנו לעולם. כי להיות ישראלי ויהודי זה להיות גם וגם וגם וגם. ואפילו אלו שעכשיו מאיימים לקום וללכת, או כבר עושים זאת בפועל, יפתחו משם את המסכים שלהם ויתהו מה קורה בארץ. איך אני יודע? כי יש לי לא מעט חברים שהעדיפו להימלט מהשרשרת הזו הרחק־הרחק. מאיסלנד ועד ניו זילנד, הם שם וכותבים על כאן. כי אולי אפשר להימלט מהשרשרת הזו פיזית, אבל לא מכיר הרבה שהצליחו לעשות ברית מילה תודעתית, ובאמת הצליחו להפסיק להיות גם וגם וגם וגם.

ואיכשהו, כשזה מגיע לימי להט אלו, קצת נשכח מאיתנו הגם וגם הזה. אלו ימים טהרניים, שכמו מכריחים אותנו להתכנס באחת משתי אפשרויות ואין בלתן, נגד או בעד. כאילו זו חזות הכל, ואין אחרת.

דווקא בימים אלו חשוב להזכיר שמי שחושב שונה ממני, בסך הכל חושב שונה ממני. כשנקלענו השבוע לפקק בעקבות הפגנה תהתה בתי הקטנה: "אבא, למה הם לא שואלים כל אחד מה הוא חושב ואז הם מסבירים לו מה הם חושבים, ואיפה הוא טועה, ושירדו כבר מהכביש ויעשו את זה על המדרכה ולא יחסמו את התנועה?!".

יש לנו ארץ בחירה 

צודקת, אבל האם יש טעם בכלל להתווכח על דעה? מעטים האנשים שמשנים את דעתם בוויכוח. ובטח לא כשהוא מנוהל בקבוצות דגלים נישאים, אגרופים קמוצים ואקדחים שלופים - ככה אף דעה לא משתנה. אז כן, אני יודע שיש הרבה צדק בטענות המחנה, ואין ספק שהצד השני טועה הרבה, אבל אלימות לא משנה דעות, היא יוצרת פחד, ואובדן תקווה שיש למקום הזה תקומה, ואם יש משהו שאנו צריכים בימים אלו זו תקווה ותקומה.

לא כי "אין לנו ארץ אחרת". יש לנו ארץ בחירה, ואפשר לבחור אחרת. אבל אם בוחרים בה צריך לבחור במשהו שיאפשר לכולנו לחיות כאן. ולא, אי אפשר באמת להיפרד לשתי ארצות במדינה שאפילו שמה גדול משטחה במפה.

רק השבוע התלבטתי אם "ואהבת" הוא ציווי או הצעה, אם משמעות ו"ו החיבור היא לאהוב בנוסף, ואם כך אז בנוסף למה, ואם זה רק ציווי לעתיד לבוא. עברית שפה מסובכת, גם וגם וגם וגם. אהבה אי אפשר לאכוף, אבל כך גם שנאה. שתי האפשרויות הן בחירה, וכרגע הבחירה בידינו. נהיה, נפגין, ננסה, נשנה. לא חייבים להסכים, לא חייבים לאהוב, אבל כדאי מאוד שלא נשנא. שבת שלום.

מכתב לחבר ערבי. כל העמדות תפוסות, אנא המתן שנגמור לטפל בעצמנו ותיענה לפי התור.