מסתבך ועולה: המשפט של טראמפ עושה לו רק טוב

בדרך כלל ישראל היא זו שמייבאת אופנות מאמריקה. אבל לפעמים קורה ההפך. "המשפט נגד טראמפ הוא ניסיון לחיסול פוליטי". "אחרים עשו בדיוק אותו הדבר, ואותם אפילו לא חקרו". "לא פחות משטראמפ עומד לדין, יוקרתה של מערכת המשפט האמריקנית מונחת על כף המאזניים". "את הפרשיות הקשורות לטראמפ מנפחים. את השערוריות של ביידן התקשורת והתביעה מטייחות". "אנחנו ביום היסטורי ועצוב". "האם ייתכן מצב שבו אדם יתמודד לנשיאות או יכהן כנשיא כשמתנהל נגדו משפט?". "אני בעד לחון אותו מראש ולחסוך מאמריקה את המשפט הזה". "צריך ללכת לעסקה שתכלול פרישה שלו מהחיים הפוליטיים". "כל המקורבים אליו עזבו אותו. הוא נשאר לבד".

כל האמירות הללו, שמציפות את ישראל מאז החלו החקירות נגד נתניהו, שטפו השבוע את התקשורת האמריקנית. ממש אותן מילים, רק בחילופי שמות ותארים. "נשיא" במקום "ראש ממשלה", ו"טראמפ" במקום "נתניהו". באיחור של שלוש שנים אמריקה עולה שלב בתהליך שקורע אותה מבפנים. מי כמונו יודעים.

האמת היא שההאשמות נגד טראמפ בכל זאת חמורות שבעתיים מאשר אלה שנגד נתניהו. שלא כמו ראש הממשלה, אצל טראמפ לא מדובר הפעם על התנהלות פסולה במישור המוסרי, אלא על פגיעה בביטחון הלאומי של ארה"ב. טראמפ מואשם, לא פחות ולא יותר, בריגול.

מה הוא עשה? האמת שאין ממש מחלוקת על העובדות. טראמפ לקח 60 ארגזים של מסמכים מסווגים מהבית הלבן עם סיום כהונתו. הוא החזיק אותם באחוזת מאר־א־לאגו, שבה הוא מתגורר בפלורידה. באופן די מופקר הם היו מונחים, בין היתר, בשירותים נגישים לקריאה לכל אורח.

כאשר חסרונם של המסמכים התגלה בפנטגון ובארכיון הלאומי, הוא ועורכי דינו התכחשו בתחילה, ובהמשך גררו רגליים בהחזרתם. רק פשיטה של ה־FBI על האחוזה חשפה את מלוא ההברחה.
כתב האישום נגד טראמפ מתפרס על פני 49 עמודים וכולל 37 אישומים. נטען בו שטראמפ הראה את המסמכים המסווגים לפחות בשני מקרים שונים במועדון הגולף שלו בניו ג'רזי ל"סופר ומוציא לאור, ועוד שני אנשים מצוותו - ולכולם לא היו הרשאות לראות אותם". לכאורה, הוא גם שיתף אותם בתוכניות תקיפה צבאית אמריקנית נגד מדינה או גורמים כלשהם.

ההערצה הנלהבת לטראמפ כלאה את יריביו בעמדה בלתי אפשרית. בתוכנית שלהם, ההאשמות נגדו אמורות היו להוציא אותו מהמשחק. אבל ממש כמו אצלנו, גם שם, נכון לעכשיו, קורה ההפך

"המסמכים שטראמפ אחסן בקופסאות כוללים מידע על יכולות ההגנה והגרעין של ארה"ב ומדינות אחרות, נקודות תורפה של ארה"ב ובעלות בריתה בעת מתקפה צבאית, ותוכניות לתגובה על תקיפה מבחוץ", כותב התובע המיוחד, ג'ק סמית, שמונה לטפל בפרשיות טראמפ. הוא גם מאשים את טראמפ בשיבוש החקירה ובהצהרה כוזבת.

עם טראמפ עומד לדין עוזרו האישי הקרוב, וולט נאוטה, שיחד עם הנשיא לשעבר ביצע לכאורה את העבירות הנ"ל. פרשנים מעריכים שנאוטה יהפוך בהמשך לעד מדינה נגד טראמפ, בתמורה לפטור מעונש - עוד תרחיש שכאילו נלקח מבית המשפט המחוזי בירושלים.

עם נאוטה או בלעדיו, מכל הסיבות הנ"ל המשפט החדש נגד טראמפ חמור, אפוא, עשרות מונים מהפעמים הקודמות (המחרידות כשלעצמן) שבהן עמד לדין. אז מדובר היה על תשלום דמי שתיקה לפרוצות או על העלמות מסים.

מאותן סיבות, הפעם גם לא מדובר רק על האשמה בבית משפט מקומי בניו יורק, אלא על תביעה מדינתית (פדרלית) מטעם משרד המשפטים המרכזי בוושינגטון. וזה, כמו שאומרים, כבר ליגה אחרת.

טראמפ מבין את גודל האירוע. בדוא"ל שהוציא למיליוני תומכיו שעות ספורות לאחר פתיחת המשפט הוא כתב: "הדיווחים אומרים שאני עלול להישפט ל־400 שנות מאסר. אני בכנות לא מאמין שאני כותב את המילים האלה".

להגנתו טראמפ טוען בעיקר שלא נפל כל פגם בהתנהלותו, שכן כנשיא, שיש לו סמכות להסיר סיווג ממסמכים סודיים, מותר היה לו לקחת אותם ולעשות בהם כרצונו. על כך בית המשפט עוד יגיד את דברו.

סקרים מחמיאים

בכל מקרה, לא צריך לרחם על הנשיא לשעבר. ההתמסכנות שלו אינה בשל חשש מגזר הדין. האימייל נועד לגייס כספים לקמפיין הבחירות של טראמפ, אשר ההתמודדות על הנשיאות שואבת את עיקר מעייניו. ממש כמו נתניהו אצלנו, מדובר מבחינתו במלחמה אחת בשתי חזיתות - אחת משפטית ואחת פוליטית.

בשונה מאוד מישראל, הליכים משפטיים בארה"ב לא נמשכים לנצח, אלא מוכרעים בתוך כמה חודשים. גם אם יהיה ערעור, הוא לא צפוי להיגרר על פני שבע שנים, כמקובל במקומותינו. מה שכן, לטראמפ מחכות צרות משפטיות נוספות, ובראשן ההאשמה שתוטח בו, מן הסתם, על חלקו בפלישה לקונגרס ב־6 בינואר 2021. זו תהיה הסערה הבאה.

אך דבר מכל אלה לא עוצר את הנשיא לשעבר. הרכבת שלו דוהרת ודורסת כמעט כל מה שנקרה בדרכה, ובעיקר את מתחריו על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות בבחירות 2024.

טראמפ נמצא באופן קבוע במחוזות 60 האחוזים - כלומר, מקבל הרבה יותר מאשר כל מתחריו גם יחד. כך, למשל, השגרירה לשעבר באו"ם ניקי היילי לא חוצה את רף חמשת אחוזי התמיכה מקרב הרפובליקנים. כנ"ל סגן הנשיא לשעבר מייק פנס.

מאז ההודעה על כתב האישום, התמיכה הפוליטית בטראמפ בבייס הרפובליקני רק התחזקה. נכון לאמצע השבוע הזה, הוא הגדיל בשלושה אחוזים נוספים את הפער העצום ממילא שיש בינו ובין מושל פלורידה, רון דה סנטיס - היחיד שעוד איכשהו נותן פייט לטראמפ, ומקבל ביום טוב כ־30 אחוזי תמיכה.

ההערצה הנלהבת הזו לדונלד טראמפ כלאה את יריביו במפלגה בעמדה בלתי אפשרית. בתוכנית הפוליטית שלהם, ההאשמות המשפטיות נגד טראמפ אמורות היו למלא תפקיד מרכזי בהוצאתו מהמשחק, אם בדרך משפטית ואם על ידי פגיעה בפופולריות שלו. אבל ממש כמו אצלנו, גם שם, נכון לעכשיו, קורה ההפך.

השדרות הרחבות של הבוחרים הרפובליקנים דווקא מתייצבות מאחורי הנשיא לשעבר, מה שגורם ללא מעט חברי קונגרס וסנאטורים להמשיך לתמוך בו.

אל מול הנחשול הזה, סגן הנשיא לשעבר מייק פנס, דה סנטיס, היילי ורוב המתמודדים האחרים, מתפתלים. הם לא מצדדים כמובן ביריבם טראמפ, אבל גם לא יכולים להצדיק את המשפט נגדו. אם יעשו זאת, יטבעו תחת הגל.

וכך, פנס מדבר על "לעבור הלאה מעידן טראמפ ולשים מאחורינו את בחירות 2020". היילי קוראת לחון את הנשיא לשעבר, ודה סנטיס מדבר על שרשרת ההפסדים הפוליטיים של טראמפ, שלמעשה לא ניצח שום מערכה מאז בחירות 2016. אבל את המעשים שלו, שנראים על פניו חמורים מאוד, הם לא מגנים.

צריך לומר שיש בכירים רפובליקנים שכן יוצאים חזיתית נגד טראמפ. מושל ניו ג'רזי לשעבר כריס כריסטי, שמתמודד בכאילו לנשיאות רק כדי להזהיר את חבריו למפלגה מפני טראמפ. גם כריסטי, אגב, היה פעם בעל ברית של טראמפ.

שובה של משפחת קנדי

לאן כל זה לוקח אותנו? חלק מהתרחישים מופרעים לגמרי אך בהחלט סבירים. כדי להבין למה, צריך לקפוץ לרגע לצד הדמוקרטי. מטעם הדמוקרטים, המועמד לנשיאות הוא כמובן הנשיא המכהן ג'ו ביידן. רוב הסקרים מראים שהוא גובר על טראמפ, אולם לא מאהבה אליו אלא משנאה ליריבו השובב.

הפופולריות של ביידן עומדת ביחס הפוך לגילו המתקדם. רק 20 אחוזים חושבים ש"המדינה הולכת בכיוון הנכון" - נתון גרוע מאוד להתחיל בו מסע בחירות. אחת מהסיבות לשיעור הנמוך הזה היא הסרטונים החוזרים והנשנים שבהם ביידן נראה תועה בדרכו, בוהה בחלל, או למרבה הצער, משתטח אפיים ארצה.

ביידן החלש הוא מועמד של חוסר ברירה. לכן, באופן תקדימי, מועמדות שבימים רגילים היתה נחשבת לבדיחה, עשויה יום אחד להיות מאוד רלוונטית. מדובר ברוברט קנדי הבן, אחיינו של הנשיא שנרצח ב־1963

נוסף על כך, בבתיו ובמשרדיו של ביידן נמצאו גם כן עשרות מסמכים מסווגים, שכנראה נשכחו שם לאורך השנים. כך גם אצל בכירים נוספים בממשלים קודמים. זה הנימוק, לטענתו של טראמפ, כי הוא מופלה לרעה ביחס לאחרים מסיבות פוליטיות. כמו כן, מדי יום מתרבות ההוכחות על קשריו של ביידן לעסקים המפוקפקים של בנו. גם פה קובלים הרפובליקנים, "למה טראמפ נחקר וביידן לא?".

כך שביידן החלש הוא למעשה מועמד של חוסר ברירה. לכן, באופן תקדימי לחלוטין, מועמדות שבימים רגילים היתה נחשבת לבדיחה, עשויה יום אחד להיות רלוונטית מאוד. מדובר ברוברט קנדי הבן, אחיינו של הנשיא קנדי שנרצח ב־1963 ובנו של רוברט, שחוסל חמש שנים לאחר מכן.
קנדי הבן הכריז על מועמדות לפריימריז הדמוקרטיים ונהנה לפי שעה מ־15 אחוזי תמיכה. הוא אמנם מפגר בעשרות אחוזים אחרי ביידן, אבל נתון כזה מלמד עד כמה חלש הנשיא המכהן. במצב נורמלי, קנדי - שחלק מעמדותיו קרובות הרבה יותר לצד הרפובליקני - אמור היה לקבל אחוזים בודדים, אם בכלל.

למה כל זה חשוב? כי אם יקרה משהו לנשיא, ובהתחשב במצבו השברירי תרחיש כזה בהחלט אפשרי, קנדי יהיה שם כדי לקטוף את הפירות. שכן אין דמות אחרת שבכלל נמצאת על המגרש.
סגנית הנשיא קמאלה האריס אהודה ומוערכת עוד פחות מביידן. הממסד המפלגתי יעדיף להריץ מישהו אחר ולא אותה, אם ביידן יקרוס.

בשלב זה כל החישובים הללו היפותטיים, אבל הם שמלמדים עד כמה סיכוייו של דונלד טראמפ לחזור לבית הלבן אינם מופרכים. ביידן מדדה, תרתי משמע. אין ברקע כוכב אחר שייכנס לנעליו. הזירה עשויה, אפוא, להתפנות לטראמפ.

אם זה קורה, המשמעות היא שטראמפ יהיה לא רק נשיא לשעבר שמואשם בריגול, אלא אולי אפילו נשיא מכהן שמורשע בעבירה החמורה. התרחיש המוטרף הזה כל כך בלתי מופרך, עד שגדולי המומחים כבר דנים בשאלה אם טראמפ יוכל לחון את עצמו.

ומה טראמפ אומר? הוא כמובן מבטיח שלא ישתמש בסמכותו לחון את עצמו. מדוע? כמובן, כי "אני לחלוטין חף מפשע. 400 שנות מאסר נשמעות כמו משהו שסטלין או מאו עשו כדי לחסל את היריבים שלהם. אבל זה קורה כאן באמריקה.

"הקומוניזם הגיע לחופים שלנו. אנחנו כבר לא חיים בארץ של וושינגטון ולינקולן. לראשונה בהיסטוריה האמריקנית, הממשלה הפדרלית השתמשה בסמכויות התביעה שלה כדי להאשים את היריב המוביל של המשטר הנוכחי", כתב טראמפ לתומכיו. האפשרויות לתרומה, אגב, מתחילות ב־24 דולר.

בהכנת המאמר השתתף ארז לין