הממשלה ורשות מקרקעי ישראל ראש בראש: מי יציל את הגליל?

שני בעלי דין נכנסו אל הרב. שמע הרב את טענות הראשון ופסק: "צודק". הקשיב לדברי השני, ושוב קבע: "צודק". שמעה הרבנית ואמרה לבעלה: "הייתכן? והרי הם סותרים זה את זה?". ענה הרב: "גם את צודקת".

הבדיחה היהודית הנושנה הזו מסכמת את אחת הבעיות הבלתי מצחיקות שמדינת ישראל מתמודדת איתן זה כמה עשורים - אובדן האחיזה היהודית בגליל. כ־70 אלף יהודים, לעומת 420 אלף ערבים, כלומר כ־15%, הוא הנתון המשוער. לכל הדעות, מדובר במצב חירום.

ביום פקודה ביטחוני, שכבר התרחש במהלך מבצע "שומר החומות", היישובים הערביים עלולים להפוך לאתגר ביטחוני פנימי לישראל. ביום פקודה מדיני הם עשויים לדרוש עצמאות או לפחות אוטונומיה. ממילא רוב ערביי ישראל מגדירים את עצמם כפלשתינים וכמובן לא מזדהים עם ערכיה של המדינה היהודית. תמצת את המצב יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ, כשאמר כי "מדינת ישראל עלולה למצוא את עצמה בין גדרה לחדרה".

החשש מאובדן הגליל עמד ברקע שני דיונים סוערים שערכה הממשלה בשבועות האחרונים. הראשון עסק ב"אזורי עדיפות לאומית". השני, ביוזמת "חוק הציונות" של בן גביר. בשתי הישיבות השמיעו ראש הממשלה והשרים ביקורת חריפה מאוד על רשות מקרקעי ישראל (רמ"י).

"נמק מתקדם"

נתניהו הגדיר את המדיניות של רמ"י כ"נתונים מטורפים עם השלכות לאומיות קטסטרופליות. אני לא מוכן לסבול זאת. לא הגיוני שחלקת קרקע תימכר ב־100 אלף שקל ביישוב ערבי, ובמיליון שקלים ביישוב יהודי צמוד. הם (רמ"י) מחזיקים ב־90% מהקרקע ומהווים חסם כלכלי וחסם נדל"ני".

שר הביטחון יואב גלנט היה בוטה יותר ואמר כי "מוסדות התכנון פועלים משיקולים אנטי־ציוניים". שרת ההתיישבות אורית סטרוק אמרה אז כי "באזור לב הגליל אנחנו בשלב של נמק מתקדם. זו שאלה לאומית. אנחנו מאבדים שטח בלב הגליל שפשוט יימחק, כי אנשים לא יחיו לנצח, ולזוגות צעירים, גם אם הם הכי אידיאליסטים, אין שום אפשרות לבנות את ביתם במקום כל כך יקר. איבדנו את הצפון היהודי במובן הזה שאנחנו חושבים במושגים סוציו־אקונומיים על מפת עדיפות לאומית. מפת עדיפות לאומית צריכה להגיד איפה למדינת ישראל חשוב לקדם את ההתיישבות".

האמירות החריפות האלה הולידו החלטה ממשלתית להקים צוות בין־משרדי שיגבש יחדיו, בתוך חודש, את מפת אזורי העדיפות הלאומית לתחום השיכון. על פי המפה הזו אמורים לפעול מינהל התכנון ורשות מקרקעי ישראל. הצוות, שבראשו עומד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יוסי שלי, כנציגו של נתניהו, יקיים בשבוע הבא את ישיבתו השנייה.

מאחורי דלתות סגורות, ראשי ההתיישבות בצפון מכנים את מנהל רמ"י "נחש" ו"לא ציוני". הוא סבור מצידו ש"המלחמה הציונית" של יריביו מזויפת, ושכל דאגתם היא לקבל מגרשים מוזלים לילדיהם

אולם ברמ"י, וליתר דיוק בלשכת השר האחראי עליה, יצחק גולדקנופף, לא מחכים לממשלה. גולדקנופף יצא לקרב הגנה על שמה הטוב של הרשות הכפופה לו, כולל על החלטות שהתקבלו בממשלות קודמות. במכתב לנתניהו ולשרים כתב כי הטענות שלהם נגד רמ"י הן "ביקורת סרק והאשמות חסרות שחר". את סמוטריץ' האשים גולדקנופף כ"חסם מרכזי" בהוצאת תוכניות לפועל.
אבל גולדקנופף לא רק מדבר אלא גם עושה. ביום שני הקרוב, הרבה לפני שהצוות הבין־משרדי יסיים את עבודתו, תתכנס מועצת מקרקעי ישראל כדי לעצב את מדיניותה באופן שסותר למעשה את החלטת הממשלה.

מדוע גולדקנופף עובד באופן חד־צדדי ולא מחכה לממשלה? "יש החלטות שצריכות להתקבל בדחיפות, ואם יהיה בכך צורך הן יתוקנו לאחר סיום עבודת השרים", השיבו בלשכתו. אשרי המאמין.

רמ"י עצמה מנועה כמובן מלתקוף את הממשלה או את העומד בראשה. לכן בתגובתה נכתב: "הרשות כפופה למרות הממשלה ומיישמת את מדיניותה והחלטותיה של מועצת מקרקעי ישראל. רמ"י היא רשות ממלכתית ומנועה מלהשיב ולהתנצח עם אמירות כאלו. רמ"י בוחנת מעת לעת את מדיניות השיווק כדי להתאים את עצמה למציאות המשתנה".

משבר אמון

הצרה היא שהוויכוח על הפרוצדורה הוא רק הקדימון, שכן המריבה הפכה אישית ומכוערת. מצד אחד, רשות מקרקעי ישראל והעומד בראשה, ינקי קווינט. מהצד השני, ראשי ההתיישבות בצפון והשרים שמגבים אותם. מאחורי דלתות סגורות האחרונים מכנים את קווינט "נחש", "לא ציוני", ועוד ברכות בסגנון. קווינט סבור מצידו ש"המלחמה הציונית" של יריביו מזויפת, ושכל דאגתם היא לקבל מגרשים מוזלים לילדיהם.

כך שאמון בין הצדדים איִן. גם לא שיח, או אפילו תיווך של גורם מקובל. ראשי ההתיישבות דווקא רוצים להידבר. גולדקנופף וקווינט לא בעניין. כך שמועצת רמ"י תקבל את החלטותיה בלי לשמוע אותם. וכשאין מדיניות, לא פלא שגם אין תוצאות. כבר כמה שנים שההשמצות עפות מצד לצד, ללא קשר לממשלה המכהנת.

התקינות הפוליטית לא מאפשרת לצדדים לדבר בגילוי לב על המצב, שכן במצב המשפטי הקיים כיום במדינה היהודית גורם רשמי שידבר על "ייהוד הגליל" יעמוד לדין באשמת גזענות. לכן כולם משחקים עם המילים ועם הקריטריונים.

בניגוד להאשמות נגדו, קווינט, יהודי דתי, בוגר ישיבת הסדר ויוצא שירות קרבי בצה"ל, דווקא מבין היטב את הבהילות. אכפת לו מאוד מהיחס הדמוגרפי בין יהודים לערבים. בראש סדר העדיפויות שלו נמצאות דווקא הערים בצפון, שגם בהן משתנה לרעה היחס בין האוכלוסיות. לשיטתו, בראש ובראשונה המספרים מדברים. ארבע משפחות בבניין אחד בצפת חשובות לא פחות מבחינת האינטרס הלאומי מארבע משפחות באחד המצפים בגליל. מושגים התיישבותיים כמו 'אחיזה בשטח' לא מדברים אליו. גם כאן וגם כאן צריך להביא אוכלוסיות טובות וחזקות. זו הגישה שלו.

הנקודה השנייה היא אופן הרחבת ההתיישבות הלא עירונית. הכנסת אישרה השבוע בקריאה ראשונה את הצעת הממשלה להגדיל עד 1,000 את מספר המשפחות שיחיו ביישובים קהילתיים. לכאורה ניצחון להתיישבות. אלא שהשאלה היא כמה זמן ייקח למלא את המכסות. ראשי המועצות, והשרים התומכים בהם, סבורים שיש לאפשר ליישובים להתרחב לפי הקצב והכללים שלהם. כלומר, משפחות ספורות מדי שנה וועדות קבלה שיוודאו כי השכנים החדשים יתאימו לתושבים הוותיקים וכך תישמר הקהילתיות. לשיטתם, יש ערך התיישבותי להומוגניות של הקהילה.

קווינט מתקומם נגד התפיסה הזו. לדעתו, הקרקע היא של המדינה ולא של התושבים, ולכן הסינון אינו הוגן ואינו ראוי. מה שבטוח, נציגי ההתיישבות אכן מחזיקים את המקל בשני קצותיו. גם מסרבים להצעות של רמ"י להתרחב בהיקפים גדולים ובמהירות - קוויינט הציע להם לשווק את המגרשים במסות דרך רמ"י - אבל גם טוענים שהמדינה מפקירה את ההתיישבות.

וזה רק קצה המזלג. כל צד מציג את הנתונים והמדדים שלו. המתיישבים משתגעים מהמחירים המופקעים של המגרשים החדשים, בשעה ששכניהם הערבים מקבלים הנחות ענק. קווינט משיב כי בכל הארץ המחירים גבוהים ושאת גוש משגב יש להשוות ללוד או לרחובות, לא למג'דל כרום. כך נמשכת זריקת הבוץ ההדדית בעימות שלפחות חלק מהטיעונים של כל צד בו צודקים. נתניהו, שאובדן הגליל קורה במשמרת הארוכה שלו, משום מה לא קורא את גולדקנופף וקווינט לסדר. בינתיים לא נמצא מבוגר אחראי שיציל את הגליל.