האקדח על השולחן. חפץ חסר חיים המשתוקק לחיים. לקחת חיים. האקדח חולם על הרגע הדרמטי שבו יוכל סוף־סוף לחדול מקיום כאביזר בלבד ולהגשים את ייעודו כגואל הכאוס. הוא נמצא שם כבר מהמערכה הראשונה, ואין לדעת מתי יגיע זמנה של המערכה השלישית. אולי מחר, אולי עוד חודש, אולי רק בעוד שנה, ויש לקוות שלעולם לא.
אבל תקוות ותפילות לחוד ומציאות לחוד, כי האקדח שם, והאלימות רוחשת כמו לבה מבעבעת בתוך הר געש עצבני, רגע לפני שהוא מקיא הרס וחורבן.
תשעה ימים לפני שיריב לוין הציג את הרפורמה יצא מכתב הטייסים הראשון. זה היה בלתי נמנע מרגע שהימין ניצח בבחירות. הכל היה מוכן, מאורגן, חיכה להזדמנות. שבועות לפני שלוין הציג את הרפורמה הם התניעו מהלך.
מדינה ניכרת במונופול שלה על הפעלת הכוח, האלימות הלגאלית. אכזריות מחושבת עטופה בחוקיות. במדינה דמוקרטית המונופול הזה נמצא בידי הממשלה הנבחרת. אבל כשאחיזתה מעורערת אנחנו בעולם דמדומים של דמוקרטיה למחצה.
גם אם אנו זרים להתנהלותם הפנימית במערכת הביטחונית, המציאות, ידידיי, הדליקה נורות אזהרה מהבהבות וצפירות עולות ויורדות. לא מחאת היוגיסטים ולא רוח הרפאים המרחפת של קריסה כלכלית שברה את הממשלה. לא, מרד הטייסים שבר.
הדיפסטייט עשה לנו הפיכה צבאית שקטה, אבל עצירת הרפורמה לא מספיקה לגנרלים המשועממים, לשושואיסטים היהירים, לדגלים השחורים. המחאה ההמונית נחלשת ומנהיגי המחאה כמו משה סנה מרימים את הקול כשמגיעים לטיעון חלש.
כיצד רעיונות שנחשבו פעם למטורפים או לטאבו הופכים למיינסטרים וכיצד דברים שנחשבו פעם נורמליים ומקובלים נחשבים כיום שנויים במחלוקת?
פה נכנס דרך הדלת חלון ההזדמנויות של אוברטון, הקרוי על שמו של ג'וזף אוברטון - מהנדס, משפטן וסוציולוג אמריקני שטבע את המושג. אוברטון הסביר כי קיים טווח רעיונות מקובל בשיח הציבורי. כלומר, ספקטרום רעיונות המקובל על הציבור. מה שבפנים - הגיוני, נכון, קביל; מה שבחוץ - קיצוני. ואת החלון הזה אפשר להזיז.
באמצעות תכנון מראש ומניפולציות על התודעה הציבורית האליטה יכולה להזיז את "חלון אוברטון", מהשלב "הבלתי מתקבל על הדעת" מבחינה חברתית ועד השלב של "פוליטיקה אקטואלית". כלומר, העלאת הרעיון לדיון ציבורי פומבי, החדרתו לתודעת ההמון, ולאחר מכן הסדרת מעמדו באמצעות החוק.
השינוי מתחולל בצעדים קטנים. קשה להבחין בהם בזמן אמת. רק לקראת סוף המהפכה הרעיונית, כשכבר קשה להסיג אותה לאחור, זה עושה בום. אבל אז רעיון שהיה קיצוני בעבר הופך פתאום למקובל.
בזכות המחאה אנחנו עדים בזמן אמת לשינוי דרמטי בחלון אוברטון. אני כותב את הטור בלילה שבין רביעי לחמישי. הנה שלוש דוגמאות רק מיום רביעי: בבוקר למדנו שמותר לפגוע במשפחות שכולות. האמת שכבר הבנו זאת ביום הזיכרון, אבל תמיד אפשר לרדת עוד קומה של שפלות.
יוצאי המ"מ ערכו טקס להחלפת שמו של מחלף בן ציון נתניהו לשם חדש: אבי הדיקטטור. ביזוי האנדרטה לזכר אביו של רה"מ ושל יוני נתניהו שנהרג במבצע אנטבה? צ'ק.
בצהריים, בהפגנת שמאל מול בית ראש הממשלה ברחוב עזה, כרז מפגין: "רק מפגרים בשכלם יכולים להאמין לשטויות האלו ולעבודה בעיניים שלך. ואלו הבוחרים שלך. הם לקויים בשכל, בערכים המוסריים שלהם". הכל יוצא החוצה. כל המוגלה.
האליטה יכולה להזיז את "חלון אוברטון" מהשלב "הבלתי מתקבל על הדעת" ועד ל"פוליטיקה אקטואלית"
ולפנות ערב עלה בטוויטר סרטון שבו פרופ' עופר אשכנזי, מרצה להיסטוריה של המאה ה־20 באוניברסיטה העברית, טען בשיעור: "למה אין בגרמניה אופוזיציה רצינית למלחמה? איך היטלר עולה לשלטון? איך אוכלוסייה מוכנה לעשות פשעים רציניים מאוד. בשנים 1941-1940 כבר אין מוסדות שיכולים לפעול לאיזונים, אין מערכת משפטית עצמאית, אין עיתונים עצמאיים, הכל זה ערוץ 14". אני עובד בערוץ 14 משמע אני מה - נאצי? אני מסייע לנאצים? האם התקפות על ערוץ 14 ועל אנשיו אינן התרת דם? זה אוברטון מספר שלוש, הנאצים כמשל סתמי, יומיומי.
וחלון האוברטון מפומפם בתקשורת. קריאות לאלימות, למלחמת אחים, לא זוכות לגינוי אלא מתקבלות בהבנה. אין להתפלא על קריאתו של האלוף במילואים מלכא להציק נונסטופ לנבחרי ציבור, או לנחמיה דגן שמייחל למלחמת אזרחים קצרה ואלימה בפוסט בפייסבוק.
מי שמחזיק בידיו פטיש גדול, כל העולם בעיניו הוא מסמר. בעולם החד־ממדי, השטוח והמוגבל של הפנסיות התקציביות, מי שלא הצליח להשיג את מטרותיו בדרך דמוקרטית - הברירה היא מלחמה.
בעומק, ישנו כאן דבר אחר: תפיסה הנוגעת לפרדוקס הסובלנות של הפילוסוף קרל פופר, שהולך בערך ככה: חברה מתקדמת וסבלנית מקדשת את חופש הביטוי, את הסובלנות לדעות שונות, אך מה קורה כשהחופש הזה נותן מקום לתפיסות לא סובלניות, מסוכנות, כאלה שיכולות למוטט את החברה מבפנים?
במצב כזה התגובה חייבת להיות חוסר סובלנות. לדוגמה בישראל שמחה רוטמן לא זכאי לחופש ביטוי, לא זכאי לנהל דיון כי דעותיו מובילות לדיקטטורה, לסכנה, לפשיזם ואולי לנאציזם.
ורוטמן כמובן לא לבד, זה נכון לכל מי שבחר באופן דמוקרטי, לגיטימי וחוקי בממשלה הנוכחית ותומך בפעולות דמוקרטיות, לגיטימיות וחוקיות. וכן, זה בדיוק מה שהן - דמוקרטיות, לגיטימיות וחוקיות.
והשב"כ שותק. יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, מארגן כנס סודי בהשתתפות אהרן ברק. לאנ"ש בלבד. בכירי שב"כ לשעבר מפגינים מול ביתו של דיכטר.
זוכרים איך כמה ימים אחרי שבנט נכנס לתפקיד ראש הממשלה יצא ראש השב"כ הקודם נדב ארגמן באזהרה "השיח המסית עלול להגיע לפגיעה בנפש"? על מה - על ציוצים בטוויטר? על הלפיד היומי? שקראנו לו נוכל?
שנתיים של הפגנות אלימות בבלפור לא נכנסו לקטגוריה של "שיח אלים". השב"כ לא אמר מילה. וכעת מה? סבבה שהמוחים מכירים לפרטי פרטים לו"זים של שרים?
האם השב"כ עושה חשבון לקולגות מהעבר? לגוד אולד בויז? הרי אם נער גבעות היה מתבטא כמו אנשי המ"מ, הוא היה נקטף בפאותיו למעצר מנהלי ומדבר אל הלמפה.
משחקים פה באש. קבלו אחריות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו