"הלהבה היא אחת מיצרני הדימויים הגדולים ביותר. הלהבה מכריחה אותנו לדמיין. מרגע שאנו חולמים אל מול הלהבה, מה שרואים הוא כאין וכאפס בהשוואה למה שמדמיינים", כך כותב הפילוסוף גסטון בשלאר באחד המשפטים הראשונים של "להבתו של נר". הוא יושב מול הנר ומניח לדמיונו ללבלב, אך אינו מרחיק הרבה מהלהבה - אין לו צורך להפליג לעלילות מומצאות. הדמיון שלו סובב את הלהבה עצמה, את שלל הדרכים שבהן אפשר לראות אותה.
בשלאר מתבונן בלהבה ורואה בה חיים. "החיים הם אש", הוא כותב, והלהבה, שנדלקת בקלות ונשיפה קלה מכלה אותה, היא "לידה קלה ומוות קל". הוא רואה בה בדידות, כמו בדידותו של החושב. "הלהבה היא בודדה, היא לבדה באופן טבעי, היא מעוניינת להישאר לבד". הוא חושב מה עשוי להיות הקול של להבת הנר, ומה תהיה המילה שתשקף במצלולה את קול הלהבה. הוא מקשיב לצליל הפצפוץ שמקים זבוב המשליך את עצמו אליה, ומנסה להבחין בינו לבין צליל נפילתו של עש אל הנר.
הלהבה נטענת דרך מבטו בערכים אסתטיים ומוסריים: הוא מוצא בה הזדככות, טוהר מוסרי, יופי עוצמתי ונטול מסה. הוא משתומם מהציר האנכי שלה, משאיפתה העיקשת כלפי מעלה. הוא רואה בה "מפל אנכי" של אור. בזקיפותה היא מזכירה לו גבעול. הוא כותב: "הלהבה היא אנכיוּת שחיים שוכנים בה... גבעול הלהבה הוא כה זקוף, כה פריך, שהלהבה היא בעצם פרח". כשמחשבתו נודדת לדימויי להבות ופרחים, הוא מביא ציטוטים יפהפיים של בלזק והוגו שמקבילים בין האור והריח: "כל צמח הוא מנורה. ריחו הוא האור" (הוגו); "כל ריח הוא שילוב של אוויר ואור" (בלזק). דימויי הלהבה, כותב בשלאר, נושאים חותם של שירה, והיא נותנת לחולם אותה "מזון אווירי", הופכת את המתבונן בה, המדבר אליה, למשורר.
הטקסט הפואטי של בשלאר הוא מסה על חלימה וגילום של חלימה. בשלאר נודד בין דימויים וציטוטים, מחשבתו משייטת בנחת ללא תכלית מלבד עצמה, כהגדרת החוויה האסתטית על פי קאנט. אפשר לדמיין אותו כותב את הספר הזה לאור הלהבה, מבטו מזדגג בה, והוא פונה ממנה אל ספרייתו, שולף ספר, ושב למקומו לקרוא ולהרהר בו לאורו הדל של הנר. המחשבה כאן היא מטאפורית, היא לא חותרת אל הבהירות המוחלטת אלא נותרת בדמדומים. עבור בשלאר החולם הוא כפיל אפל שלנו, "אותו אור־צל של האדם החושב".
אלא שהחלימה המעורפלת איננה תשליל של חשיבה. החשיבה אצל בשלאר מופיעה כמעין מדיטציה (meditation), בכפל משמעויותיה באנגלית: הן במובן המקורי של פעילות מנטאלית מרוכזת וקשובה, והן במובן העכשווי המכיל גם את פוטנציאל הריחוף וההתעלות. החשיבה אינה מופיעה כאן כפעילות שמטרתה לספק תשובות, ידע מאורגן והגדרות, אלא ככזו שבאה לפתוח את הדמיון הפואטי ולעורר אותו.
"להבתו של נר" הוא הספר האחרון שפרסם בשלאר בימי חייו: הוא ראה אור ב־1961, שנה לפני מותו. בשלאר, יליד 1884, הגיע אל לימודי הפילוסופיה הפורמליים רק בגיל 36, אבל עשור אחרי שסיים לכתוב את הדוקטורט שלו כבר זכה בעיטור אביר לגיון הכבוד בצרפת ומאוחר יותר גם נבחר לאקדמיה הצרפתית למדעים. לצד עבודתו המחקרית שעסקה במחסומים הכרתיים בהתפתחות המדעית, הוא חקר בסדרה של פרסומים את הדמיון הפואטי דרך ארבעת היסודות - מים, אדמה, אוויר ואש - מתוך תפיסה שהמחשבה הפואטית על היסודות הללו עשויה ללמד אותנו משהו על הדמיון האנושי הקולקטיבי. מבין ארבעת היסודות, האש היא היסוד היחיד שבשלאר חזר וכתב עליו: לפני "להבתו של נר" בא "הפסיכואנליזה של האש" (1938), שלא תורגם לעברית, וכמה עשורים אחרי מותו פרסמה בתו אוסף של פרגמנטים על האש שכתב בשנותיו האחרונות.
בשלאר מגדיר את "להבתו של נר" כ"ספרון שכולו חלימה פשוטה, בלא כובד משקלו של שום גוף ידע". הוא רואה בספר המשך, ואולי דימוי, של ספרו הקודם, "הפואטיקה של החלימה" (1960), שלא תורגם לעברית. אבל למעשה הספר הזה נכתב מתוך גוף ידע פילוסופי ותרבותי עצום.
גם אם לכאורה בשלאר לא מעמיד כאן מודל שיטתי לחיים או לחשיבה, בפועל מובלעת בין השורות הצעה כזאת. הוא כותב על להבת הנר בתחילת שנות ה־60 כשהוא יודע היטב שזמנו של הנר כמכשיר תאורה חלף מזמן. הוא כותב כנגד ההווה של זמנו, כשהוא מחזיק נגד הרוח בחוויה שאינה יכולה להמשיך להתקיים בעולם שנשלט כבר על ידי האור החשמלי הבוהק. הוא כותב: "להבת הנר היא מודל לחיים שלווים ועדינים. ללא ספק, הנשיפה הקלה ביותר תפריע לה".
הלהבה מצטיירת כאן לא רק כדימוי פואטי עוצמתי, ואולי דימוי לשירה עצמה, אלא כצורת חיים - רגישה, שברירית, נאבקת, זוהרת. זו לא קינה. הטקסט חדור באופטימיות, גם אם זו לא האופטימיות של איש המעשה, הפורש מתווה עתידי של פסיכולוגיה אלטרנטיבית, אלא האופטימיות שבכוחות דמיונו של אדם שכפסע לפני מותו פורש במחשבתו, בעזרת הידע הפואטי העצום שלו, את מרחבי החוויה של הישארות במקום, לאורו של נר שהשימושיות שלו חלפה מהעולם אך הוא עדיין עוגן אינסופי של דמיון חי.
במובן הזה, אחרית הדבר של המתרגמת מור קדישזון, העוסקת בזיהום האור, ממשיכה את הטקסט של בשלאר אל מעבר לאופק שלו ו"מהוונת" אותו, כשהיא כותבת על האור שמציף אותנו ומשבש את חיינו ואת חייהם של בעלי חיים אחרים (למשל, צבי הים שנמשכים אל אור המכוניות ואל מותם, והגחליליות שהפנסים משבשים את טקסי החיזור שלהן). זוהי ביקורת משכנעת ומרחיבת אופקים, אבל לא בטוח שמיקומה בספר הזה עושה חסד עם שני הטקסטים: המסה של בשלאר רלוונטית גם בלי ההקשרים הקונקרטיים של נזקי זיהום האור. מחאתה היא בראש ובראשונה ברביצה הבלתי תכליתית, השופעת מחשבות מרהיבות, לאור הדמדומים של נר.
"להבתו של נר", גסטון בשלאר, תרגמה מצרפתית והוסיפה הערות ואחרית דבר מור קדישזון, הוצאת בבל, 141 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו