סוף עידן המרנים: מי ינהיג את הציבור החרדי עכשיו?

הציבור החרדי נפרד השבוע מעוד אחד מגדולי המרנים, ההלוויה הרביעית בתוך קצת יותר מעשור: המנהיג הליטאי, מרן הרב גרשון אדלשטיין, שממש לפני חודשיים ציין 100 (למה "ציין" ולא "חגג"? כי זה מרגיש לא נכון - ספאסט נישט - להגיד על מנהיג ליטאי "חגג" יום הולדת. הוא יכול "לחגוג" סיום לימוד מסכת בגמרא).

אבל הפרידה מהרב אדלשטיין היא אפילו יותר מאשר פרידה ממרן. זו פרידה מאחד מהסמלים הגדולים של תקומת היהדות החרדית מאפר השואה בארץ ישראל, אחד מהסמלים החיים של עיצוב החברה החרדית הישראלית כחברה שסובבת סביב עולם הישיבות, כ"חברת לומדים". תחנוני התפילה לשלומו של הרב אדלשטיין ערב פטירתו הופיעו תחת האותיות הגדולות, עם הציטוט "ורוח קדשך אל תקח ממנו". לא בכדי.

הוא נולד ב־1923 ברוסיה ועולה לארץ כילד ב־1934. בחורף 1944 הוא מגיע לישיבת פוניבז' שבבני ברק, שמוקמת כמו חלום רומנטי אגדי על הגבעה הכי גבוהה בעיר, ושאותיות הענק המוטבעות עליה מעידות על התפקיד ההיסטורי שיועד לה: "ובהר ציון תהיה פליטה". כלומר - להציל את שארית הפליטה של העם היהודי אחרי השואה. זוהי אותה "גבעת הישיבה" המפורסמת שממנה יצאה ההלוויה השבוע.

מפוניבז' צומח אחרי השואה כל עולם התורה החרדי, רבבות על רבבות של תלמידים. הכל מתחיל משם. היא נס ההצלה של היהדות החרדית. במחזור הראשון בפוניבז' למדו שישה תלמידים - שישה בלבד - שמהם צמחו הרבבות. שניים מהם היו גרשון אדלשטיין ואחיו יעקב, לימים הרבנים החשובים. מאז הקמת פוניבז', בשנות ה־40, לא עוזב הרב אדלשטיין את אם הישיבות במשך 80 שנה. בעצם מדובר באדם היחיד בעולם שמלווה את פוניבז' מיום הקמתה ועד השבוע ממש. 80 שנה הוא לומד ומלמד בישיבה, ועוד לפני פטירת הרב שך ב־2001 הוא נתפס כראש הישיבה. ראש ישיבת העילית של הציבור החרדי. או הליטאי, ליתר דיוק.

למה הדיוק? כדי שנבין את החלוקה הבסיסית של הציבור החרדי. חלוקה ששורשיה במזרח אירופה של המאה ה־18, בין חסידים לבין ליטאים ("מתנגדים"), וכך עד היום בפוליטיקה החרדית. סיעת הגג החרדית, יהדות התורה, מחולקת לשתי מפלגות: הראשונה - אגודת ישראל החסידית, שנציגיה המוכרים לכם הם חברי הכנסת פרוש, גולדקנופף, אייכלר ועוד; השנייה - דגל התורה הליטאית, שנציגיה המוכרים לכם הם גפני ומקלב, ואולי גם יעקב אשר. הרב אדלשטיין הוא מנהיגה של דגל התורה הליטאית.

מנהיגים מאריכי ימים

המרנים הגדולים, מנהיגי העולם החרדי, הם ליטאים. הרב אדלשטיין הוא החמישי בשרשרת הפלאית: מרן הרב שך שנפטר ב־2001 בגיל 102; מרן הרב אלישיב שנפטר ב־2012 בגיל 102; מרן הרב שטיינמן שנפטר ב־2017 בגיל 103; מרן הרב קנייבסקי שנפטר ב־2022 בגיל 94; ומרן הרב אדלשטיין שנפטר השבוע בגיל מאה, אחרי שנה וחודשיים בלבד בכיסא המטאפורי של המרן. 
שני מודלים מרכזיים של מרנים אנחנו מכירים: ראשית - "מרן ראש הישיבה", זה שיוקרתו בנויה על תפקידו בראש המוסד האינטלקטואלי. כאלה היו מרן הרב שך, מרן הרב שטיינמן ומרן הרב אדלשטיין. שנית - "מרן פוסק הדור", זה שיוקרתו בנויה על תפקידו כפוסק ההלכות הבכיר של הדור.

כזה היה מרן הרב אלישיב, ובציבור הספרדי מרן הרב עובדיה יוסף. הרב קנייבסקי ביטא אירוע יוצא דופן של "מרן מיסטיקן" - מרן שעיקר הכריזמה שלו נובעת מתפיסת הציבור אותו כ"צדיק הדור" (הגם שהרב קנייבסקי, "צדיק הדור", יכול היה להיחשב גם גדול התורה שבדור וגם פוסק הדור). 
נדמה שחרדים רבים הבינו שהם נפרדו השבוע לא רק ממרן הרב אדלשטיין, אלא בכלל משיטת הממשל הגאונית והייחודית "שלטון המרנים". רבים מאלה שעד השבוע סירבו לקבל את תהליכי התפרקות שלטון המרנים, הודו בעצב: "תם עידן".

שיטת "שלטון המרנים" היא התשובה החרדית הגאונית להתפרקות המבנה הקהילה היהודית בעת החדשה. בעצם, החרדים יצרו לעצמם שלטון ריכוזי פלאי, וולונטרי. החברה החרדית כולה מצייתת למרן בפועל בעניינים הגדולים. הציבור החרדי מחונך על אידיאת הציות לדעת הרבנים הגדולים שדעתם "דעת תורה" - עוד מושג מפתח, שמשמעותו היא שהוראות הרבנים הן דעת תורה גם בשאלות שאינן הלכתיות, כלומר אפילו בשאלה למי צריך להצביע בבחירות.

הציות למרן הוא חלק מקסם החברה החרדית, ואפשר לראות לעיתים אפילו חרדים לשעבר, במידה כזו או אחרת, שמתייצבים בקלפי, שמים את הפתק "ג" ומתמלאים גאוות יחידה ונאמנות לבית החם שבו גדלו ולציווי לציית למרן, "אפילו אם יורה לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין". לכן, בשאלות הגדולות החברה החרדית קיבלה במידה רבה את הוראות המרן - והמרן הזה הוא ליטאי. כך נבנתה ההגמוניה הליטאית על החברה החרדית. בימי השיא, לא רק החסידים מאגודת ישראל קיבלו במידה עצומה את מנהיגותו של המרן הליטאי - אלא גם הספרדים מש"ס.

מהי המשמעות של התפרקות שלטון המרנים? שכבר אין לחרדים מרן אחד שכולם מצייתים לו. אם בעבר אפשר היה לסגור מול מנהיג חרדי אחד, המרן הליטאי, את עניין חוק הגיוס - תהליכי ההתפרקות גרמו לכך שאם נתניהו רוצה להוביל סיכום בנושא, הוא צריך לעשות זאת גם מול דגל התורה הליטאית וגם מול אגודת ישראל החסידית.

וזה לא נגמר בזה. אגודת ישראל החסידית עצמה אינה ריכוזית, אלא כל ח"כ מייצג חסידות אחרת ואדמו"ר אחר, ולכן צריך לסגור עם פרוש ועם גולדקנופף ועם אייכלר ולוודא שכל אחד ואחד מהם נמצא איתך. התופעה הזו מקשה כבר כיום את ההתנהלות הפוליטית של החרדים ומולם.

מערכת בחירות 2019 א', שפתחה את רצף חמש מערכות הבחירות האחרונות, התחילה מהתפרקות שלטון המרן היחיד. על השולחן הונח חוק גיוס מעולה לחרדים. המרן הליטאי הסכים, אך דעתו לא התקבלה, והאדמו"רים החסידים פוצצו את העסק.
 

לא לחדש - למנוע חידושים

"אז מה חידש הרב אדלשטיין?", שאלו אותי השבוע באולפן ערוץ 13. זו שאלה לא נכונה קטגורית, והיא לא מבינה את תפקידו ההיסטורי של המרן הליטאי. תפקידו אינו לחדש - תפקידו הוא לשמר. לא להביא חידושים - אלא למנוע חידושים. "חדש אסור מן התורה" הוא אחד מעיקרי החרדיות.
בימים כאלה הלבבות פתוחים, ורבים דיברו על פעולתו של הרב אדלשטיין, המנהיג המתון והמרגיע, לטובת השתלבות החרדים בישראליות. אך הרב אדלשטיין לא פעל להרבות השתלבות, אלא למנעה. אמנם הוא בלט בתקופת הקורונה במדיניותו האחראית והרציונלית שמסרבת לעימות עם המדינה, אך זה לא אומר שהוא שכח את תפקידו המרכזי של המרן - להיות שומר הסף של חומות ההתבדלות של החברה החרדית.

זהו אולי המתח הכי גדול בהנהגת המרנים - בין השאיפה לדאוג לכלל ישראל לשאיפה לשמור על הציבור החרדי, על פך השמן הקטן והטהור. המודרנה והחילון נתפסו כסכנה לעצם קיום הדת, ולכן התפיסה החרדית גורסת התבדלות מהם. לא מחוסר אכפתיות כלפי עם ישראל - נהפוך הוא, מתוך תחושת אחריות להישרדותו של עם ישראל ומתוך אהבת ישראל.

התגובה החרדית ההרואית לסכנות המודרנה והחילון היא שמדובר בסכנה לעצם קיומה של הדהת היהודית, ולכן הם מסתגרים, כדי להציל את עם ישראל ולהבטיח את המשך קיומו. לכן, גם הרב אדלשטיין היה אידיאולוג של תורה מעוני, והפגין עוני זה באורח חייו הצנוע. פעם ראיתי באחד מהספרים שלו את הקביעה מרחיקת הלכת: "מי שיש לו יותר כסף הוא לא יותר מאושר - הוא פחות מאושר". זהו מהלך של רומנטיזציה לעוני החרדי, ולבחירה להקדיש את החיים ללימוד תורה - גם במחיר של חיי דלות חומריים אך מאושרים.

אז הרב אדלשטיין לא פעל למען שילוב, אלא כדי למנוע שילוב. לא פחות משלוש פעמים בתקופת מנהיגותו הקצרה, הוא התייצב כשומר סף כדי למנוע שינויים היסטוריים ביחסי החרדים עם המדינה ובהשתלבותם בה.

החרדים הם חלק מהקואליציה רק מאז מהפך 77', אך בלי לכהן בתפקידי שר. לאחר הקמת ש"ס, רק היא היתה שותפה בממשלה, כולל תפקידי שרים. כדי לשמור על התבדלות סמלית, החרדים לכל היותר "הסכימו" לכהן בתפקיד סגן שר שאין שר מעליו.

בשנים האחרונות, אגודת ישראל החסידית התחילה לקבל תפקידי שר. בממשלה הזו גם פרוש וגם גולדקנופף מכהנים במשרדי הממשלה, אך הרב אדלשטיין מנע זאת מחברי הכנסת שלו. גם כשהאדמו"ר מבעלז ניסה להכניס לימודי ליבה תמורת תקציבים גבוהים למוסדות החינוך שלו - הרב אדלשטיין בלם את המהלך. אפילו כשגולדקנופף רק הרהר להצטרף לקבינט המדיני־ביטחוני - הרב אדלשטיין התייצב למנוע את המהלך.

המתח ביחסי החרדים עם הישראליות מגיע לשיא ביחסם אל חיילי צה''ל. בהיסטוריה החרדית רשום טקסט אחד שבלעדיו אי אפשר ללמוד את הנושא הזה, ועל הטקסט האוהב ללא גבול הזה חתום לא אחר מאשר הרב אדלשטיין. הוא עוסק בהשוואה אוהבת של חיילי צה"ל לגיבורים המיתולוגיים מהגמרא, האחים הנערצים פפוס ולוליאנוס, המכונים "הרוגי לוד", שחז"ל מספרים כי הקריבו עצמם ומסרו נפשם כדי להציל יהודים אחרים.

"חילונים בצבא מוסרים נפשם על הצלת אחרים", אמר אז הרב אדלשטיין. "מוסרים נפשם ממש מתוך רצון, אהבת העם. מה זה - לא הרוגי לוד?".

אחר כך המשיך הרב אדלשטיין, גדול הדור החרדי, ואמר על החיילים החילונים המסכנים חייהם בצה"ל: "אם החילוני יש לו דרגות במידות יותר ממני, מוכן למסור נפשו יותר ממני... אז הוא יותר גדול ממני". 

ד"ר אבישי בן חיים הוא פרשן חדשות 13