הלילה הזה כולו תורה: מחשבות על חג השבועות

1.נדבר על לימוד תורה. לחג השבועות יש ממד חקלאי, חג קציר החיטים, שבו גם העלו את ביכורי היבול לירושלים, אך יש לו ממד רוחני: חג מתן תורה. אתם לא מתכוונים להשאיר את אוצרות הנצח האדירים הללו רק לאחרים. הקוראן מכנה אותנו "עם הספר" ("אהל אל־כיתאב"), אבל אני נהגתי לומר לאיטלקים שאנחנו "עם הספרים", משום שבאלפי שנותינו הצלחנו לבנות גורד שחקים טקסטואלי ואינטלקטואלי אדיר, ששום אומה בהיסטוריה לא העמידה לצאצאיה כמותו. ולכולנו, דוברי העברית, יש הזכות והפריבילגיה לבקר בכל קומה שנרצה בבניין הזה ולשאוב משם אוצרות ידע, חוכמה ומוסר.

לשאוב ידע זה עניין תועלתני. "אתם לא יצרנים", מוטח לא אחת כלפי לומדי התורה. אכן, לימוד התורה בעמנו הפך עם השנים מעיסוק בקודקס החוקים העתיק שלנו, ההלכה, להתמקדות בעצם הלימוד. יהודי יושב מול ספר כפי שישבו לפניו הדורות הקודמים. הוא מתעמק בו, מתקשר לרעיונות שבו, לדיונים ההגותיים וההלכתיים שבו, לסיפורים המכוננים שעיצבו אותנו. הוא עמל בלימודו. עצם הלימוד הוא ערך בפני עצמו, עוד טרם המחשבה על התועלת שתצמח מהלימוד, אפילו טרם ההבנה. כך בונים אתוס המעלה את הלימוד על ראש שמחתה של האומה. ובכל מקום שאליו גלינו דאגנו, בראש ובראשונה, למלמדי תינוקות שיעבירו לדור הבא את החוכמה העתיקה.

ערך לימוד התורה לא הסתיים עם הקמת המדינה. אנחנו זקוקים לו גם כיום כדי להתקיים. ממנו נובעת בין השאר התופעה חסרת התקדים כיצד הפכנו ל"אומת ההזנק"

2. בתקופה שבה באירופה כ־90 אחוזים מהאוכלוסייה לא ידעו קרוא וכתוב, והידע שלהם היה תלוי בתיווכם של כוהני הדת, כ־90 אחוזים בעם היהודי ידעו קרוא וכתוב. כך יצרנו אתוס של מצוינות. ועדיין, לא בזה טמון הסוד אלא בקישור הנפשי אל הספרים, בחיבור השכלי והרגשי אל הדפים המהוהים והאותיות השחורות הקטנות, שחזרו דור אחר דור על הקומות הראשונות באותו בניין אינטלקטואלי והוסיפו קומות משלהם לדורות הבאים.

וראו זה פלא, בכל פעם שמישהו חשב לסכם את התורה בספר אחד, כדי להקל על הלומדים ועל ההמונים שלא מצאו את ידיהם ורגליהם בסבך הספרות ההלכתית הענפה, התחולל פיצוץ פילוסופי וטקסטואלי אדיר בדורות שלאחר מכן. לקראת סוף המאה ה־2 בגליל אסף רבי יהודה הנשיא את המסורות והאסכולות התנאיות השונות ומיין אותן לשישה סדרי משנה, כדי שהתורה לא תשתכח.

התוצאה במאות שלאחר מכן היתה שני התלמודים, הבבלי והארצישראלי (הירושלמי), אוצרות ענק של הלכה ופילוסופיה, תיאולוגיה ומוסר, היסטוריה ומנהג, אגדה ופולקלור. במאה ה־12 חיבר הרמב"ם את ספרו "משנה תורה", שבו סיכם ב־14 ספרים את כל ההלכה והמחשבה היהודית עד לימיו, תוך שהוא מכריע במחלוקות השונות. במאות שלאחריו התוצאה היתה ספרות ענפה סביב חיבורו, כולל הוגים ופוסקים שחלקו על קביעותיו והציגו מבנים מחשבתיים משוכללים לא פחות.

במאה ה־16 בצפת, רבי יוסף קארו, שהיה בן 4 בזמן הגירוש מספרד, עשה מעשה דומה - קיבץ את כלל ההלכה היהודית עד לימיו בארבע חטיבות בספרו המונומנטלי "שולחן ערוך". הוא קיווה שהספר יסדר את ההלכות והרעיונות בצורה נגישה ובהירה, כאדם היושב לשולחן שכבר היה ערוך ולא נותר לו אלא להתחיל בארוחה. התוצאה במאות שלאחריו היתה התפוצצות ספרותית, אינטלקטואלית והלכתית רבה עוד יותר, כולל פוסקים שחלקו על קביעותיו או חלקו על הבנת דבריו. וכך נמשכת השלשלת עד לימינו, ומדורנו לדורות הבאים.

3.  בגורד השחקים הטקסטואלי האדיר הזה קיימות קומות שונות ומגוונות, וכל אחד מאיתנו יכול למצוא בו את הקומה שבה ירגיש בבית, המקום שליבו חפץ ללמוד בו: אם זו התורה, או ספרי הנביאים, ספרות החוכמה, השירה ושיבת ציון. לאחר התנ"ך מופיעים הספרים החיצוניים שלא נכנסו לקנון המקראי, אבל נמצאים לכל דורש והם חלק מרוח האומה היוצרת, במיוחד ספרי המקבים, המספרים על מרד החשמונאים ומה שאירע לאחריו. ספרות המדרש לגווניה, המשנה והתלמוד, פרשנות המקרא בימי הביניים ובעת החדשה, הפילוסופיה היהודית, ספרות הסוד (ספר הזוהר ועוד), השירה העברית בימי הביניים, ספרות החסידות והמוסר, וכן הלאה. וכך, עד לקומות שהוסיפו הדורות האחרונים ובהן התייחסות למהפכות החברתיות והרוחניות בעולם ובעמנו, כולל מהפכת החילון, הציונות, השואה והקמת מדינת ישראל בואכה לספרות ימינו.

אדם שייכנס לבית מדרש כלשהו, גם אם לא יבין את נושא הלימוד, ישמע שהפעלים שבהם משתמשים הלומדים בכל תקופה אינם פעלי עבר, אלא פעלים בהווה: דוד המלך "אומר", רבי עקיבא "סובר", רש"י "מפרש", הרמב"ם "פוסק", הזוהר "קורא" את הפסוק בצורה מקורית, השולחן ערוך "קובע", רמח"ל "מדבר" בספרו "מסילת ישרים" אלינו כיום, וכן הלאה. זאת מכיוון שהטקסטים שלנו לא נותרו על מדף במוזיאון עבר, אלא מקיפים אותנו כיום ומנהלים איתנו רב־שיח קבוע. זו אחת המשמעויות של הביטוי "תורת חיים".

4. האוצר הזה החזיק אותנו בחיים כעם, גם כשלא היתה לנו טריטוריה והגוף הלאומי היה מפוזר בארבעה קצות תבל. התורה היתה הארץ שבתוכה חיינו, ובאמצעותה גם שימרנו את הגרעין הלאומי הרדום, שהמתין לרגע הנכון. המהפכה הציונית של שיבת עמנו לציון והקמת המדינה לא היתה מתחוללת ללא האתוס של הלימוד המתמיד וההגות בתורה בתקופות הקשות ביותר.

אבל ערך לימוד התורה לא נגמר שם. אנו זקוקים לו גם כיום כדי להתקיים. אנחנו עם המחובר בעבותות גורל היסטורי משותף מפואר. אמת, אנחנו מתווכחים זה עם זה באשר לייעודנו, אבל אין בזה חידוש. כך עשינו בכל הדורות, מאז הוויכוח הראשון של מייסד אומתנו עם אלוהים באשר לגורל סדום. "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל - כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל", נאמר לאבינו השלישי כשניתן לראשונה שמנו. הנה, בתוך השם שלנו, חקוק הוויכוח הנצחי עם אלוהים, כלומר עם זהותנו.

5. הוויכוח מחובר לאתוס הלימוד ואהבת החוכמה, והוא סוד קיומנו. בזכותו הפכנו ל"אומת ההזנק" המרכזת בחבל ארץ כה קטן המצאות וחידושים יותר מכל מקום אחר בפלנטה. הוויכוח המתמיד עם אלוהים ואנשים, עם זהותנו, על כל טענה לוגית ופילוסופית שהועלתה אי־פעם, על כל קביעה הלכתית, מוסרית ותיאולוגית - קמו כנגדן חולקים עם הררי טיעונים הפוכים. הדיאלקטיקה התלמודית הזאת לא נותרה בדפים העתיקים אלא הועתקה למישורי לימוד ומחקר מודרניים, שקראו תיגר על כל הנחה או מציאות, וחיפשו פתרונות וחידושים לבעיות הזמן.

בחג השבועות נלך אל בית המדרש העתיק, נבחר ספר כלבבנו, נתחבר אל רצף הדורות ונקרא מבראשית. כי הם חיינו ואורך ימינו.