עוד מאותו דבר: "מגן וחץ" לא שונה מכל מה שהכרנו

1.

מכת הפתיחה.

ההישג העיקרי נקבע כבר בהתחלה. כתמיד, היתרון ניתן לצד היוזם. זה היה כך גם בעבר, ממלחמת ששת הימים ובמבצעים שישראל החליטה על העיתוי שלהם, וגם כשהצד השני הפתיע: בחטיפת גלעד שליט, ואפילו בצוק איתן.

על המבצע הנוכחי הוחלט ביום שלישי שעבר. באותו יום שיגר הג'יהאד האסלאמי מטח פרוע של יותר מ־100 רקטות לעבר שדרות ויישובי העוטף. זה היה מטח חריג לא רק בגודל שלו ובעיתוי - בצהרי היום, כשהילדים חוזרים מבתי הספר - אלא בעיקר בהקשר: באותו היום מת בכלא שובת הרעב חאדר עדנאן. הג'יהאד האסלאמי החליט להעמיק באמצעותו את הלינקג' שהוא עושה בין הגדה לבין הרצועה, כלומר שכל מקרה מוות של פעיל שלו ביו"ש יוביל לירי מעזה.

בישראל החליטו לגדוע את ההקשר הזה, ולהפסיק את ההתפרעות של הארגון שהגיעה לשיא בירי לשדרות. שר הביטחון יואב גלנט, באישור ראש הממשלה בנימין נתניהו, הורה לרמטכ"ל הרצי הלוי ולראש השב"כ רונן בר להיערך לחיסול צמרת הג'יהאד האסלאמי. הלחץ הציבורי (והפוליטי) להגיב מייד היה אמנם גדול, אבל שם המשחק הפעם היה סבלנות. לצה"ל ולשב"כ ניתן כל הזמן שיידרש כדי להצמיד מודיעין מדויק ליכולת מבצעית, ולהבטיח תוצאה מוצלחת.

בפועל, זה לקח כמעט שבוע. בדרך היו כמה "כמעט". בחלקם חסר מודיעין מדויק, בחלקם לא כל שלושת בכירי הארגון היו על הכוונת באותה השעה, ובחלקם היה חשש לפגיעה במספר גדול של בלתי מעורבים. מדובר בעבודת נמלים, שנסתרת מעיני הציבור. המודיעין - בהובלת שב"כ ובהשתתפות היחידות של אמ"ן (8200, חטיבת המחקר, המודיעין של פיקוד הדרום) - נדרש להביא מיקום מדויק של הבכירים בזמן אמת, ברמת החדר הספציפי שבו הם ישנים בבית ומי ישן לצידם ובחדרים הסמוכים, וגם מי מתגורר בדירות האחרות באותו הבניין. עוברים שם־שם, בודקים הקשר משפחתי ומספר נפשות, הכל כדי לנסות ולהימנע מטעויות שעלולות להפוך הצלחה לתסבוכת - למשל פגיעה במספר גדול של חפים מפשע, או בדיפלומטים ובצוותים הומניטריים.

הימצאותם של מספר גדול מהידוע של חפים מפשע התברר רק בדיעבד. בעידן שבו הרוסים תוקפים באוקראינה ללא אבחנה, הכירורגיות שבה ישראל מנסה לפעול בעזה מרשימה כתמיד, למרות הצער על אובדן חיים

בכיר שהיה בסוד המבצע סיפר שלשום שהמודיעין הזה התחדד כל הזמן, כולל בזמן אמת, אבל לעולם הוא אינו מושלם. ניתן היה לחכות עוד יום, עוד שבוע, ולהביא עוד פרט מידע חשוב, ומנגד - לאבד הזדמנות. ההחלטה לתקוף במועד שנקבע התקבלה לאחר שהיה ברור כי ניתן להביא בו מקסימום הישג במינימום נזק. הימצאותם של מספר גדול מהידוע של חפים מפשע התבררה רק בדיעבד, ומתוחקרת כעת כדי להבין אם מדובר במודיעין חסר או בפגיעה לא מדויקת או קטלנית מהמתוכנן של הפצצות.

גם החלק הזה, של התקיפה, מחייב מקצועיות שספק אם יש גורמים רבים בעולם שיודעים לבצעה. בעידן שבו הרוסים תוקפים באוקראינה ללא אבחנה, הכירורגיות שבה ישראל מנסה לפעול בעזה מרשימה כתמיד, למרות הצער על אובדן חיים. זה מחייב עיסוק מדוקדק, טרחני לעיתים, בעניינים משמימים לכאורה: סוגי המטוסים שיתקפו, גודל הפצצות, סוגי המרעום שלהם, זווית הטלת החימוש, נקודת החדירה המדויקת ליעד כדי להבטיח פגיעה טובה אך נזק לא כבד מדי, וכמובן נקודות הציון המדויקות ושלל עניינים הגנתיים שיבטיחו ביצוע מדויק מבלי לסכן את הטייסים ואת צוותי האוויר.

כל אלה התנקזו אל שולחנו של מפקד חיל האוויר, תומר בר, שגם היה מי שהציג את המבצע לרמטכ"ל ולשר הביטחון. בר "חתם" על כל יעד בנפרד, ועל שלושתם ביחד. אחד האתגרים שלו היה להבטיח פגיעה מתוזמנת בשלושת היעדים כך שאף אחד מהם לא יוכל להימלט. בפועל זה קרה בתוך חמש שניות, שיא ישראלי שהוא כנראה גם שיא עולמי.

2.

התגובה.

הג'יהאד האסלאמי הופתע. נראה שבכיריו האמינו לתעמולה של עצמם על חולשתה של ישראל, שתוביל להתפרקותה הקרובה. הם היו שיכורי כוח, ובעיקר חסרי מודעות עצמית והיסטורית. לו טרחו ללמוד, היו יודעים שכבר בשני סבבים קודמים - מבצע "חגורה שחורה" בנובמבר 2019 ומבצע "עלות השחר" באוגוסט 2022 - עשתה ישראל בדיוק אותו הדבר: פתחה בחיסול של בכירי הארגון, בדרך למבצע מתגלגל שנמשך כמה ימים. אגב, מבין השלושה, המרשים ביותר היה "עלות השחר", משום שבו חוסלה צמרת הג'יהאד מתוך הסלמה וכשהארגון נמצא בכוננות ספיגה.

הפגיעה הפעם היתה קשה לא רק בגלל מרכזיותם של שלושת המחוסלים בעזה, אלא משום ההקשרים הרחבים שלהם. הג'יהאד האסלאמי הוא ארגון קטן וממודר, שאנשיו נבחרים בקפידה. לוקח להם זמן לגדול ולקבל ביטחון, ולוקח זמן לאחרים (בצמרת הארגון בדמשק או בחמאס) לבטוח בהם. כל עריפה כזאת של בכיר מבטיחה זמן מסוים של שקט, עד שמחליפו ילמד את העבודה. זה נכון בפיקוד השוטף - חליל אל בהטיני היה מפקד המרחב הצפוני של הארגון ברצועה, שחוסל בהמשך לשני קודמיו, בהאא אבו אלעטא ותייסיר אל ג'עברי - וזה נכון שבעתיים במערכים מקצועיים כמו מפקד הזרוע הרקטית של הג'יהאד, עלי חסן ראלי, שחוסל אתמול (חמישי) לפנות בוקר.

הפגיעה המשמעותית מכולן היתה בטארק עז א־דין, בכיר הארגון ששוחרר בעסקת שליט וגורש לעזה, ועסק מאז בגלגול טרור מיו"ש. בכל רגע נתון הוא הפעיל (וחימש ומימן) עשרות צירים, שלכל אחד מהם היה פוטנציאל להפוך לפיגוע קטלני. חיסולו פגע לא רק בפיקוד של הג'יהאד האסלאמי בעזה, אלא גם ביכולתו ביו"ש, זמנית לפחות. על הדרך, הוא העלה שוב לדיון את המחיר הכבד ששולם בעסקת שליט, ואת חלקם הפעיל של כמה מהמשוחררים שלה בטרור עכשווי.

נדמה שההלם על חיסולם של השלושה היה סיבה מרכזית לשיהוי של הארגון בתגובה. בעבר היא הגיעה אוטומטית, לעיתים בתוך דקות, והפעם חלפה כמעט יממה וחצי עד שהאש שוגרה לישראל. זה אפשר לצה"ל זמן להיערך טוב יותר בהגנה. סוללות כיפת ברזל אמנם נפרסו מראש והצירים בעוטף נסגרו, אבל בכל דקה שעברה נסכרה עוד פרצה ונסגר עוד מעגל שאפשר שליטה טובה יותר על השטח הפלשתיני ועל מרחב הגדר והעוטף.

אחרי שהתאוששו מההלם הראשוני, קיוו בג'יהאד לפתוח בהישג משלהם. הם חיפשו במשך שעות פגיעה מדויקת - באמצעות טיל נ"ט או צליפה - שתבטיח הרוגים בצד הישראלי. במקביל הם ניסו לרתום את חמאס למערכה, תוך שביקשו לנגן על מצפונו כמגן הרצועה לאור הפגיעה בבלתי מעורבים, לרבות ילדים, במהלך חיסולם של השלושה. חמאס אמנם הבטיח להגיב (כולל פומבית), אבל בפועל נרתע מכך, כפי שעשה בשני המבצעים הקודמים. אז כהיום, הבהיר במעשיו שיסכים לשחוק את יכולותיו (ואת עזה) ממניעיו שלו (כפי שעשה ב"שומר החומות"), ולא על פי גחמותיו הרגעיות של הג'יהאד האסלאמי.

ביום רביעי בצהריים הגיעו הלחץ הפנימי והתסכול בג'יהאד לשיא, שחייב תגובה כלשהי. הארגון פנה לדרך המוכרת והנוחה לישראל של שיגור מסיבי של רקטות. כמו במבצעים קודמים, ההגנה האווירית היתה בשיאה, עם אחוזי יירוט שהתקרבו ל־96%, כולל יירוט מבצעי ראשון של מערכת קלע דוד ("שרביט קסמים") של רקטה שכוונה לגוש דן. זה אמנם היה אחד היירוטים היקרים בהיסטוריה - כל מיירט עולה מיליון דולר, מול עלות שולית של הרקטה - אבל הכסף הוא לא פקטור באירוע הזה, ולא רק משום שנמנעה פגיעה אפשרית בחיי אדם וברכוש.

היירוט הזה הטביע חותמת מבצעית על המערכת וחסך ניסויים יקרים פי כמה, ובעיקר נתן ביטחון למפתחים ולמפעילים שלה והגדיל את הדילמה בצד השני - מאיראן ועד עזה - באשר ליכולתו לחדור בהצלחה את המערך ההגנתי הצפוף של ישראל.

כתמיד, גם להתגוננות האזרחית היה משקל בתוצאה. בעבר היה הציבור שאנן בחלקו, וסמך על ההגנה האווירית. זה עלה לא פעם בהרוגים מקרב אלה שלא נשמעו להנחיות. במבצעים האחרונים המשמעת גדולה בהרבה, והתוצאות בהתאם. זה גם הלקח לעתיד: אם האזרחים יקשיבו, יפנימו ויישמו - ההישגים של האויב יצטמצמו משמעותית.

3.

פוליטיקה בימי מבצע.

מקבלי ההחלטות הם אישים פוליטיים. הם נותרים כאלה גם כאשר התותחים רועמים. "שקט יורים" הוא סלוגן נחמד, שלא ממש רלוונטי בעידן הרשתות החברתיות והתקשורת המהירה. ספק אם גם היה לו מקום בעבר. הגיבוי לצה"ל מתבקש, אבל לצידו מתחייבת גם מידה בריאה של ביקורת על ההחלטות והמהלכים שהתקבלו ובוצעו, כדי למזער טעויות ונזקים.

נתניהו מנוסה מאוד בכל אלה, ולמד לסמוך על גורמי המקצוע ולא על אסופת החנפים שלצידו. גם בעבר הוא מידר את הקבינט, והעדיף פורומים מצומצמים ודיסקרטיים של התייעצות (השמינייה, השביעייה, המטבחון, ועוד). בחודשים הראשונים לכהונת ממשלתו הנוכחית הוא נמנע מכינוס הקבינט כדי לא להעביר לשרים מידע על ההשלכות המסוכנות של החקיקה המשפטית על הביטחון, אבל מאז הקבינט כבר התכנס כמה פעמים לדיונים שחשיבותם היחידה היתה בעצם קיומם (נתניהו עד כדי כך מזלזל בפורום הזה, שהזמין אליו השבוע כמשקיף את דודי אמסלם). את קבלת ההחלטות השבוע הותיר נתניהו למחומש שחברים בו גלנט, הלוי, בר וראש המל"ל צחי הנגבי, כשלעיתים מצטרף אליהם השר רון דרמר.

שרת ההסברה הצליחה שוב לטפטף רעל מיותר ומזיק. דווקא כשהמחאה הושמה בצד לטובת המערכה, וכל אנשי המילואים התנדבו, היה לה חשוב לסכסך בין צוותי האוויר לצוותי הקרקע, שאותם שיבחה במיוחד על פועלם

זה הותיר לשרים המתוסכלים אופציה אחת: להתראיין. השר ישראל כץ רץ מאולפן לאולפן, חמוש בחשיבות עצמית ונטול מידע, וכמעט סיבך את העניינים כשאיים לחסל את יחיא סינוואר ומוחמד דף - בשעה שישראל עושה כל מאמץ להשאיר את חמאס מחוץ למערכה. דינם של השניים הוא כמובן מוות, אבל לא כץ יחליט על כך, ולא בראיון מקרי בערוץ מקרי. זה לימד שוב על הוואקום ההסברתי, ועל הסנכרון הנדרש - שאינו מתבצע - על ידי מערך ההסברה הלאומי, שראשותו אינה מאוישת כבר כמה חודשים.

מי שכן מאויש הוא משרד ההסברה, שהעומדת בראשו, גלית דיסטל־אטבריאן, הצליחה שוב השבוע לטפטף רעל מיותר ומזיק. דווקא כאשר המחאה הושמה בצד לטובת המערכה, וכל אנשי המילואים התנדבו, היה לה חשוב לסכסך בין צוותי האוויר לצוותי הקרקע, שאותם בחרה לשבח במיוחד על פועלם.

למען הסר ספק: לצוותי הקרקע מגיע כל הכבוד והיקר, אבל בינם לבין צוותי האוויר ישנו הבדל אחד דרמטי - סיכון חיים. העניין הפעוט הזה, שמתעדף את לוחמי גולני וגבעתי על פני אנשי המודיעין והמבצעים והלוגיסטיקה שמסייעים להם מאחור, הוא שמחייב את היחס המחבק לטייסים. אם שרת ההסברה זקוקה להבהרות, היא מוזמנת לצלצל לתמי ארד, שציינה השבוע מן הסתם את יום הולדתו ה־65 של האיש שלה, הנווט שלא חזר מהמשימה שנשלח אליה לפני 37 שנים.

4.

לקחים ראשונים.

ישראל רוויית מבצעים בעזה. מפתה היה לכתוב כאן את שמות המבצעים ("מגן וחץ" הוא אחד השמות החלשים וחסרי ההשראה) - מאז "גשמי קיץ" שלאחר חטיפת גלעד שליט, ואולי עוד קודם לכן, בתקופה שבה צה"ל עדיין שלט ברצועה, ועד למבצע הנוכחי.

הרצף הזה מלמד ששום מבצע לא משנה שום דבר יסודי בעזה. לעיתים ההרתעה שמושגת בו חזקה יותר ומייצרת תקופות ממושכות יותר של שקט, ולעיתים היא חלשה יותר וההפוגות בין סבב לסבב מתקצרות. בגדול, זה גם מה שהדרג המדיני מבקש מצה"ל: להשיג אפקט מקסימלי, שיאפשר תקופה ארוכה ככל הניתן של שקט עד שיושג פתרון אחר.

אלא שעל הפתרון האחר הזה איש אינו מדבר. לא על פתרון צבאי של כיבוש הרצועה על כל משמעויותיו (זה אולי לא פתרון מומלץ, אבל זה פתרון), ולא על הגעה להסדרים ארוכי טווח מול הנהגה פלשתינית כזאת או אחרת. הדבר היחיד שישראל עושה הוא ניסיון לאחזקה מונעת, כשעל הדרך היא בעיקר מחזקת את חמאס על פני הרשות הפלשתינית. זאת כמובן איוולת שבמסגרתה ישראל מתעדפת את הרעים על פני הטובים (יחסית). אבל אסטרטגיה מעולם לא היתה הצד הדומיננטי בקבלת ההחלטות של ההנהגה הישראלית, שכתמיד פועלת ממניעים פוליטיים צרים ומיידיים ולא מאינטרסים לאומיים ארוכי טווח.

לכן גם כדאי לקחת בעירבון מוגבל מאוד את ההצהרות על שינוי משוואה מול עזה, או על הרתעה שמהדהדת עד טהרן. חמאס אמנם לא נכנס למערכה, אבל עשוי לעשות זאת כבר בקרוב (למשל, סביב יום ירושלים או במועד אחר שיבחר), והגזרה הצפונית מבעבעת בשני הקודקודים שלה - סוריה ולבנון - כשברקע איראן נושפת ודוחפת כל הזמן לפעילות צבאית וטרוריסטית נגד ישראל בכל מקום בעולם.

לפיכך, זה לא יהיה הימור גדול מדי להעריך שכבר בימים הקרובים נשמע שוב על תקיפות של חיל האוויר בסוריה, ולא יחלפו יותר מכמה שבועות עד שמישהו בעזה ינסה שוב לערער את השקט באמצעות רקטות, מרגמות, בלוני תבערה או הטרדות ליליות. כדי שזה ישתנה זקוקה ישראל ליותר מחיסול של כמה מחבלים תורנים בארגון קטן ורעשני; היא נדרשת לפעול מגופו של התמנון אל זרועותיו - מאיראן עצמה למטה, אל הארגונים שפועלים בחסותה ובמימונה, אבל תוך מתן תשומת לב נפרדת ומיוחדת לסוגיה הפלשתינית שמשפיעה באופן יומיומי על חיינו כאן.

שלושה לקחים מתבקשים נוספים הם ההכרח לשקם ולהדק את הציר מול וושינגטון שנסדק, לטובת תקשורת רציפה בשגרה, בניית לגיטימציה לחירום והכנות לפעולה אפשרית באיראן (שממשיכה כל העת להתקדם בעקביות לפצצה); פתיחת הסתימות בתקשורת וביחסים עם מדינות האזור, שהם קריטיים להעצמת ההרתעה ובמשתמע להקטנת פוטנציאל ההסלמה; ומעל הכל - בלימת המגמה המסוכנת של העמקת הקרעים בחברה, שהם המתנה הגדולה ביותר שישראל מעניקה בחודשים האחרונים לאויביה.

כל אלה חייבים להופיע בתחקירים ובסיכומים של המבצע, לצד ההצלחות המבצעיות והבירורים המתחייבים. רק כך תדע ישראל להרחיק באמת את הסבב הבא, או להגיע אליו מוכנה יותר. ספק גדול אם זה יקרה, מה שמבטיח שמרגע שתישמע שריקת הסיום למבצע הנוכחי תתחיל בהכרח הספירה לאחור אל שריקת הפתיחה של המבצע הבא.