רכבת לילה לדובאי: מתי נשתחרר מתודעת המצור?

מהו היעד הכי רחוק שאליו הגעתם עם הרכב הפרטי שלכם? שאלתי פעם חברים מוורשה. פראג, היתה התשובה. לפי גוגל מפות, זה עניין של שבע שעות בערך. עוברים את צ'סטוחובה, עוקפים את קטוביץ', חוצים את הגבול - בשבילם זה חו"ל! - לצ'כיה ומשם ממשיכים דרך העיר ברנו, עד לפראג. אבל אפשר להתחרט בברנו, ולהמשיך ממנה דרומה - ישירות לווינה. זה לא יאריך את זמן הנסיעה. תוסיפו עוד שעתיים וקצת - ואתם בבודפשט. אם יש לכם טיפה יותר זמן, ואין לכם תוכניות לאחה"צ, אתם יכולים כבר למלא דלק ולגלוש עד טרייסטה. בבוקר "ג'ין דוברה" ופירוגי, בערב "בואונסרה" ורביולי. 10 שעות.

בכל סוף שבוע מדינה אחרת. איך זה נשמע? אינספור מסלולים ויעדים ל־road trip. למשל מחוף לחוף. נגיד מהמספנות בגדנסק שלחופי הים הבלטי ועד נמל רוטרדם, השער הגדול לים הצפוני. זה עניין של 12 שעות, אבל אפשר להוסיף עצירה להתרעננות באלכסנדרפלאץ. מתחשק קצת שמש? רדו לניס. 17 שעות.

הנקודה ברורה, וכמובן מעוררת קנאה גדולה. העולם הוא כדור, זה ברור זה ברור. אבל אצלנו הריצ'רץ' סגור על מנעולים ותלתלית ומחסומים לרוב. ישראל היא מרחב מגודר, ולא רק מבחוץ. גם בתוך גבולותיה. אין מבנה ציבור בישראל שכל מפתחיו בשימוש. תמיד "הכניסה מסביב".

גדרות רשת חוצצות בין הנוסעים בכבישים לבין היערות והחורשים והדיונות. אולי שדות מוקשים. אולי שטחי אימון. אולי חלקות מרעה. בכל מקרה, "אין מעבר". את הכפרים והקיבוצים והיישובים הקהילתיים אוטמים גדרות וכבישים היקפיים, והכניסה אליהם חסומה בוועדת קבלה ובשערי מתכת צהובים שהפכו לחלק מהפסטורליה הארצישראלית.

ולא רחוק משם - הגבול. גדר־קו צבר רשע, תיל אצל תיל. סוף המדינה. לא תמיד ברור אם הגבולות שומרים עלינו או אנחנו עליהם. והמעברים היבשתיים לשכנותינו אומללים כל אחד בדרכו. בחלקם אפשר להשתמש, אבל חלקית. סחורות. תנועת כוחות ביטחון. כוהני דת. אולי דיפלומטים. או"ם. בחגים עוברים ישראלים לסיני או לעקבה, וגם זה בהתרסה של גונבי גבול, עם צמרמורת חטא בעורף. ייתכן שאוטובוס חוצה מדי פעם את הגבול לירדן במעבר הסמוך לבית שאן, ועל סיפונו סטודנטים ישראלים הלומדים בעמאן. אומרים שמספרם מתמעט.

אבל על פי רוב, ועבור רובנו, קצה הארץ הוא קצה הארץ, ואחריו - הררי החושך. לא הושט היד ולא גע בם. פנטזיה שמקננת בי, ואני בוודאי לא מקורי מאוד: להיכנס לאוטו בת"א ולצאת בטורקיה. לעבור יבשתית ברכב הפרטי את לבנון וסוריה, ולהגיח כמו חדש אצל ארדואן. משם הדרך כל כך פתוחה - בולגריה או יוון.

אומרים שהאמירותים מגשימים חלומות במיליארדים. מה דעתם להשקיע למעני ב"אוטוסטרדת השלום"? מיזם תחבורתי מזרח־תיכוני בפיקוח ביטחוני בינלאומי. היא תתחיל באלכסנדריה שבמצרים ותסתיים באדנה שבטורקיה. אפשר יהיה לעלות עליה בעזה, בתל אביב, ואז בראש הנקרה, ביירות ולטקייה. היא תיחשב לטריטוריה בינלאומית. הכניסה אליה תהיה כרוכה בהחתמת דרכון. הירידה ממנה תצריך ויזה למדינת היעד. בלי הסכם שלום, ישראלים לא יורשו לרדת מהכביש בשטחי סוריה, אבל הם יהיו רשאים להשתמש בשירותי הדרך עד טורקיה. כל מדינה תהיה אחראית לשירותי חירום בתחומה במקרה של תאונה. זה יהיה מעבר בינלאומי בטוח. כביש אגרה.

"היו כאלה דיבורים בשנות ה־90", אומר לי יוסי ביילין, כשאני מגיע לשעשע אותו ברעיון, "לוקחים את המכונית ונוסעים. זו היתה מחשבה ריאלית לשעתה. אם הגבולות ייפתחו ויהיו יחסים דיפלומטיים והסכם עם סוריה, אפשר יהיה לקחת את האוטו ולנסוע עד פאתי אירופה עם כמה הפסקות".

חומוס בדמשק היתה הקלישאה.

"זה באמת היה כך, אגב, לפני קום המדינה. נסעו למצרים, נסעו לביירות, נסעו לקנות סבון בשכם".
אני הכרתי פעם בעל בית מרקחת ידוע בתל אביב שלמד באוניברסיטה האמריקנית בביירות.
"כל המרחב היה אחר לגמרי. פתוח. אבא שלי היה מספר על נסיעות למצרים. הוא סיים גימנסיה גאולה, בית ספר למסחר, והתחיל לעבוד ב'מלחת צ'ילי', חברה למסחר במוצרי מלח, והיה נוסע בקביעות למטה הפירמה במצרים. קהיר ואלכסנדריה היו על הרדאר".

נולדתי כמעט 30 שנה לאחר מכן, ואני מתגעגע לזה בדיוק.

"הדבר הפיזי שאתה מדמיין לעצמך, המעבר החופשי, ה'אין גבול' - זה היה. ולא רק אתה מתגעגע. אמא שלי כל חייה זכרה את טיול הנעורים שלה בירדן, בשנות ה־30. היא עלתה ארצה עם המשפחה שלה ב־1923, אחרי שהפסידה הרבה שנות בית ספר כי המשפחה היתה בנדודים בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה.

"נקלעו לסיטואציה בין הלבנים לאדומים. אבא שלה היה אמור להקים סניף של בנק ציוני ביקטרינוסלב. עד שהם הגיעו לעיר הזו, הבולשביקים כבר שינו את שם העיר לדניפרופטרובסק. אז היא הגיעה לארץ ובגיל 13 נאלצה לחזור כמה כיתות אחורה ליסודי, בבית ספר לבנות ביפו. ולקראת השביעית או השמינית הם יצאו לטיול לסלע האדום בפטרה. כל החיים היא דיבר על הנסיעה הזו לפטרה. זה היה כל החוץ־לארץ שלה. והיא גם לא מי־יודע־מה רצתה לנסוע לחוץ לארץ אחרי זה. אבל לפטרה היא חלמה לחזור. לכן אני מבין גם את הקסם של לקחת את האוטו ולהגיע מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת. זה משנה את כל התמונה".

ומאז 48' אנחנו מדינת אי. אפשר לצאת ולהיכנס רק באוניות ובמטוסים.

"עד 67' כן, אחר כך זה מתחיל להשתנות. אבל פריצת הדרך היא 78'. שאלתי את סאדאת פעם מי תהיה הבאה בתור - והוא אמר ללא כל היסוס: סעודיה. כל כך טעה. אבל בשנות ה־80 התחלתי להיחשף לכמה המרחב הרבה יותר פתוח. נוצרו קשרים, נבנתה לגיטימציה לישראל. מה שמוכיח שאין שום סיבה לחשוב שזה לא יכול לקרות שוב. למצרים וירדן אפשר לנסוע. אנחנו נוסעים לעומאן ולאמירויות ובמונדיאל לקטאר. מרוקו. זה עולם אחר ממה שהיה לפני 78'".

אליטות בערפל

כמה זה עולם אחר? הסלע האדום שאליו התגעגעה אמא של יוסי הפך למחוז חפץ שכולו סמל ל"לא שלנו". תרבות שלמה עיצבה בהשראתו את הסגת הגבול בפעולה אסורה, מסתורית, אפופת מיתוס - אבל מפתה. הרואית - אבל קטלנית. זו לא פטרה עצמה, זה המסע לסלע האדום וגניבת הגבול שהסעירו את הדמיון הישראלי. "מעבר להרים ולמדבר, אומרות האגדות ישנו מקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר".

אני מנסה לחשוב על התרבות הפופולרית. איפה ראינו את הקולנוע הישראלי, למשל, פורץ מגבולות המדינה ומבקר במדינות שכנות, בלי שגיבוריו יהיו חיילים, לוחמי קומנדו או מרגלים. עולים לי בראש שני סרטים: "אזור חופשי" של עמוס גיתאי מ־2005 שלוקח את נטלי פורטמן, היאם עבאס וחנה לסלאו למסע בירדן.

לסלאו זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל קאן על התפקיד הבלתי נשכח שלה בסרט זה. אבל אני זוכר ממנו בעיקר את נופי ירדן משתקפים ונשקפים מבעד לחלונות הרכב, שהם כמו מסך בעצמם. ולא היה הרבה חופש באזור הזה. קצת כמו המסע של מרלו לאורך נהר קונגו. שלוש נשים זרות שנכנסות עמוק אל לב המאפליה. וזכורות לי גם סצנות איקוניות, חמימות, מתוך "קוני למל בקהיר", מז'אנר הקומדיה העממית. וגם כאן הזרות היא המנוע העלילתי ובעיקר הקומי. יהודים באור הצורב הזה. מה אתם עושים פה, ילדים טובים ירושלים. גו הום נייס ג'ואיש בוי.

ביילין מספר לי על אחת מנסיעותיו עם פרס במרחב הזה. ב־78' הם הגיעו למרוקו, ושם קיבל אותם נציג המוסד. "מבחינת הממסד המקומי האיש הזה לא היה אלי כהן. עבדנו יחד עם הממסד שם. פרס אפילו לא הכין אותי לכך שנפגוש את הבחור של המוסד. עד כדי כך זה היה מובן מאליו. זו לא היתה פעם ראשונה שלו במרוקו והוא ידע שיש שם מערכת ישראלית משומנת הרבה שנים. ואז ניגש אלי מישהו ופשוט מתחיל לדבר עברית. לא הבנתי מה זה הדבר הזה.

"ולא רק מרוקו", הוא ממשיך. למשל, גם בעומאן "שר החוץ אמר לי שהוא עובד כבר הרבה שנים עם הישראלים. בשנות ה־90 החלו להיחשף עוד ועוד מגעים כאלה. התחילו להבין שיש מזרח תיכון שבו לישראל יש הרבה מה להציע ושהיא נוכחת בו".

ישראלים מורגלים לפחד במקומות כאלה. לא היה חשש אף פעם?

"מעולם לא היה פחד. אולי רק במקרה אחד, שבו הרגשתי שהתחושה הזאת שאנחנו נמצאים למעשה בכל מקום היא גם קצת שקר. ב־94' הייתי סגן שר חוץ ממונה על הוועדות הרב־לאומיות מטעם ישראל. בוועידת מדריד הוחלט שהתפקיד הזה יישאר בדרג תת־שר, ולכן פרס לא יכול היה למלא את התפקיד הזה. זו היתה הפעם השנייה שלי שם, והרגשתי כבר בנוח. היינו 12 איש. נסענו מנתב"ג לקהיר, מקהיר לדוחא שבקטאר ומדוחא למסקט. והיתה תחושה באמת שלא תיאמן, כמו התחושה של להגיע לקהיר. הגענו בלילה והיה לנו בוקר פנוי למחרת. אז זכרתי את שוק הדגים המרשים והחלטתי לקחת את המשלחת לביקור שם, ולהשוויץ שאני כבר מכיר את המקום. קמנו בבוקר, לבשנו חליפות והסתובבנו בשוק. פתאום מגיע מולנו מישהו, מסתכל ושואל 'מאיפה אתם?'.

לא היה לנו פרוטוקול מה להגיד. לא הופענו בתקשורת. היססנו בהתחלה. הוא מנסה לנחש: 'צרפתים?' - לא; 'איטלקים?' - לא. אני אומר לעצמי - מה יש להתבייש. 'אנחנו מישראל'. הוא נעשה אפור. לקח לו איזה שבריר שנייה והוא נתן לנו נאום כאילו שהוא כתב אותו מראש. 'אתם זרים לאזור הזה! אתם סבלתם באירופה, אבל הערבים לא צריכים להיות הקורבנות שלכם!'. היו לנו אנשי ביטחון מקומיים איתנו, והם כמובן לקחו אותו הצידה. זה היה שיעור בשבילי, והשיעור הוא שאנחנו עוד לא שם. אם הוא מרגיש מספיק בנוח להתבטא ככה, זה אומר שגם אם חותמים על הסכמי שלום - זה לא אומר שנגמרת העוינות".

זו תובנה אחת שאפשר לגזור מהאנקדוטה הזו. לי היא רק ממחישה עד כמה הוחזקנו קצר, תודעתית. הרי עבורנו, עמך ישראל, כל המרחב הזה הוא ערפל מסתורי של עוינות וזעם וסכנת נפשות, ובזמן הזה בחורינו הטובים פרוסים לאורכו ולרוחבו, שליחינו הסמויים עורכים ביקורים בבירותיו, חומדים את נופיו ומטעמיו, מתנועעים בחופשיות באזור שבשבילנו הוא מחוץ לתחום.

בדיוק כשהתחלנו לגלות את הצ'רטרים לפריז ולרומא, האליטות - הו, גם אז הן היו, אליטות! - הדיפלומטיות, הצבאיות, בטח גם העסקיות, גילו את המזה"ת וסידרו לעצמן דרכון ליקום המקביל. תפיסת המרחב, המפה הקוגניטיבית בראש, תמיד פתוחה ורחבה יותר אצל האליטות. חוק הסילון. הן תמיד מגיעות רחוק יותר, עמוק יותר, אקזוטי יותר.

והנה נתקעת מאחור

אבל לא רק הן. גם ערביי ישראל חיים בתוך תפיסת מרחב אחרת לגמרי. אין חג מולד שחברתי הלן מחיפה לא מבקרת בבית לחם. חברי ג'לאל הביא רכב אספנות מרמאללה (מהלשכה של ערפאת!), והוא מספר על הרבה מאוד מחבריו שנוסעים בקביעות לקניות, לסידורים ולימי כיף בשכם, בג'נין, ביריחו. רבים מהם נוסעים לסעודיה, למכה ולמדינה. צעירים לומדים באוניברסיטאות ברשות הפלשתינית ובירדן. אנשי עסקים ערבים על הקו בין קהיר ללוד. הגבולות קיימים - אבל הם הרבה יותר עבירים עבורם. פסיכולוגית, תודעתית, הכל הרבה יותר דיפוזי. נגיש. אני מקנא בהורים של ביילין, ויותר מזה בחבריי הערבים.

"סחר לא פורמלי בין ישראל לגדה הוא תופעה רחבת היקף בחברה הערבית", אומר לי הכלכלן יצחק גל, מומחה בכלכלת המזרח התיכון ושותף מייסד בחברה Yokwe. "זה אפילו יותר גדול מהיקף הסחר הפורמלי".

זה אומר שלא רק כמה חלוצים מתוך האליטות מקדימים אותנו, אלא גם ערביי ישראל, שהלכה למעשה חיים במזרח תיכון שהאופי שלו הרבה יותר פתוח ונגיש ברוחו.

"לפני 50 שנה", מדגיש גל, "אותה תחושה של מצור, או לפחות של גבולות סגורים, היתה נכונה כמעט לכל אזרחי העולם הערבי. אם אתה ירדני או מצרי או סעודי או לבנוני, בדרך כלל היית תקוע בתוך הגבולות של המדינה שלך, והיה לך קושי גדול לעבור למדינה שכנה. לא בהכרח בגלל מצב מלחמה, אלא מגבלות פוליטיות ומנהלתיות וחשש של המשטרים שאזרחים שלהם ייצאו ושאזרחים זרים ייכנסו.

"המצב הזה השתנה באופן קיצוני בעשורים האחרונים, משנות ה־80 וה־90 של המאה הקודמת. הגבולות הרבה יותר פתוחים לתנועה של נוסעים ושל סחורות - שזה חשוב כלכלית ותרבותית. נבנתה מערכת הסכמית שמאפשרת, בהגבלות קלות יחסית, להגיע למדינה ערבית אחרת, פטור מוויזות או הפקה פשוטה של אשרת ביקור. ובצד הכלכלי בעצם העולם הערבי חי בחלקים גדולים שלו במשטר של הסכמי סחר בדומה למה שיש בשוק האירופי. תנועת משאיות, מטוסים, תובלה.

"גם בתחום התקשורת: אם לפני 50 שנה היה לך רק רדיו מצרי כשאתה בקהיר, היום לכולם יש צלחת לוויין עם כמעט 1,000 ערוצים זמינים. אינטרנט חופשי. חופש של תעבורת מידע ששינה את תפיסת המרחב באופן רדיקלי. אנשים נעים פיזית ופסיכולוגית בחופשיות גדולה יותר".

זה נראה שערביי ישראל הצטרפו לדבר הזה - ורק אנחנו, היהודים, עוד לא.

"לגמרי. בשבילנו זה עוד חור שחור. אבל זה מתחיל להשתנות, בלי שאנחנו תמיד שמים לב. מבחינת עובדות, יש לך כבר לא מעט פריצה של המרחב, אבל זה עדיין לא נקלט כך בתפיסה של הישראלים. זה מתבטא למשל בתיירות: היום בתיירות הישראלית למזרח התיכון - טורקיה, אמירויות - כמעט רבע מכלל הטיסות שיוצאות מישראל הן ליעדים מזרח־תיכוניים כאלה ואחרים. אם אתה מחבר את התנועה של פלשתינים לתוך ישראל, אתה רואה שיש בפועל התניידות עצומה. הדברים האלה לא חודרים את המנטליות. אנחנו כבר פתוחים במידה מסוימת".

אני מרותק לאפשרות של נסיעה ברכב. להתניע בתל אביב ולדומם מנוע בטורקיה. יודע מה? מחוף לחוף - תל אביב עד דובאי. זה יכול להיות ריאלי יום אחד?

"כיוון שהעולם הערבי מאוד גדול, אז העניין של לעלות לאוטו ולנסוע בחופשיות אכן קיים בחלק מהמקומות, למרות שיש מקומות שלא בא לך לנסוע אליהם. אבל תיאורטית אתה נוסע בחופשיות לתוך סעודיה, ואם אין לך בעיה לנסוע 24 שעות - אפשר להגיע גם לאמירויות. אנשים לא בהכרח לא עושים את זה. כבישי המדבר משמשים בעיקר בשביל סחורות".

החלום של ישראל (כ"ץ)

אבל אני מבין שתחבורתית העולם הערבי היום מרושת הרבה יותר מבעבר.

"כן. למשל, יש היום פרויקט גדול בעולם הערבי, שהתחיל לפני כ־20 שנה, של מערכת רכבות אזורית מתואמת. מערכת שמתחילה מהמפרץ ומכסה כבר את כל חצי האי ערב, וחלק עוד בבנייה. היא מאפשרת תנועת מטענים ונוסעים לכל אורך ורוחב חצי האי ערב, עד הגבול הירדני, שזה משנה את התמונה של הלוגיסטיקה האזורית. אם אתה מחבר לנושא את הנמלים הימיים - שכמה מהגדולים שבהם נמצאים באזור שלנו - יש כיוון חדש במזרח התיכון שישראל אינה שותפה לו, אבל שאר העולם הערבי הולך בכיוון הזה של בניית תשתית חזקה ומסועפת של רכבות ושל תעבורה ימית".

זה מזכיר לי משהו שראיתי פעם בנמל חיפה - אונייה טורקית שפורקת משאיות טורקיות שנוסעות מחיפה למעבר הגבול בירדן, מעמיסות סחורות וחוזרות לנמל חיפה, ומשם הביתה לטורקיה.

"זה ממחיש לך את הפוטנציאל ואת החידלון. במעבר גבול נהר הירדן בבית שאן, שאליו מגיעות המשאיות, הקיבולת היא 200 משאיות ביום. בעקבות הסכמי אברהם הביקוש לתנועת סחורות מישראל מזרחה ולהפך הוא עצום. אבל לישראל יש שני שערים - מעבר הירדן ליד בית שאן, והמעבר בגשר אלנבי. הביקוש מוערך בכ־2,000-1,500 משאיות ביום. בפועל, המקסימום האפשרי הוא כ־600-500 משאיות ביממה. ברגע שאתה מגיע לסדרי גודל של תנועת סחורות יבשתית של יותר מ־1,000 משאיות ביום, המגבלה שלך היא כבר לא של מעברי הגבול אלא של מערכת הכבישים, שלא מסוגלת לשאת תנועת משאיות מאסיבית. ובמפרץ הבינו שאי אפשר לבנות יותר על משאיות, שצריך לעבור לרכבות".

הפרויקט הגדול של ישראל כ"ץ.

"נכון, מסילות השלום. יצא לי לעשות בדיקות היתכנות עבור המהלך הזה, שגורמים ישראלים, ביניהם ישראל כ"ץ, זיהו את הפוטנציאל שלו. ברור שהמכשול הגדול הוא הצורך להתחבר למערכת הרכבות הזו דרך ירדן. אבל המערך הזה מגיע, כמו שאמרתי קודם, רק עד הגבול בין סעודיה לירדן. מה שחסר הוא סדר גודל של 500 ק"מ רכבות בתוך ירדן, כדי שאפשר יהיה לחבר את תחנת בית שאן לעולם הערבי. זה לא הרבה ביחס להיקפי המסילות בחצי האי ערב, שמגיעים לאלפי קילומטרים של קווים. וברור שגם בארץ צריך להכין את תשתית הרכבות - מסילות כפולות וכאלה שיכולות לשאת רכבות מטען כבדות, אבל זה יחסוך תנועת משאיות וגם תעבורה ימית מיותרת".

גם נוסעים.

"גם נוסעים, תיאורטית. למה לא לעלות על רכבת בעכו או בחיפה או ברמלה - ולהמשיך איתה דרך ירדן לסעודיה, למכה או למדינה? זה עניין של 7-6 שעות. תיאורטית אפשר גם לחשוב על רכבת לילה לדובאי, אם התשתית כבר קיימת. תחשוב על פוטנציאל התעבורה של עולי רגל מוסלמים ותיירים מישראל, תחשוב על תיירות נכנסת לישראל של מוסלמים".

בוקר טוב אליהו

"הכל פנטזיות?" אני שואל את ביילין, שמוריד מהמדף כמה כרכים שבהם מפורטים פרויקטים כלכליים מהסוג שיצחק גל מצליח להציג כלא רק מעשיים אלא הכרחיים.

"כשעבדתי בעיתון 'דבר'", הוא עונה לי, "הייתי נוסע בשביל כתבות צבע ברחבי ישראל עם בוריס כרמי. הוא היה צלם ותיק מאוד. מבוגר ממני באיזה 20 שנה, אולי יותר. כל שבוע היינו נוסעים ברכב שלו לאן ששלחו אותנו, ובדרכים היינו מתווכחים. הוא היה נץ ואני יונה. פעם דיברנו על שלום עם מצרים, והוא אמר שהוא לא מאמין שזה אפשרי. זה היה אחרי יום כיפור. אז אמרתי לו מה שאמרתי לך בתחילת השיחה: 'למה אתה חושב שזה בלתי אפשרי? היינו נוסעים לפני קום המדינה לקהיר, זה לא היה ביג דיל'.

"ענה לי בוריס: 'לפני 48' שתיתי קפה בבית קפה מפורסם במצרים, 'קפה גרופי'. זה היה בזמן מלחמת העולם השנייה. אם אני אוכל אי־פעם לנסוע לבית הקפה הזה שבו הייתי, אני אאמין שיכול להיות שלום בינינו לבין המצרים'. אחרי כמה שנים טובות, כבר לא הייתי בעיתון 'דבר', פגשתי את כרמי באיזו הזדמנות. 'יש שלום עם מצרים', הוא אמר לי. 'בוקר טוב אליהו', עניתי לו, 'מה עוד חדש?'. 'הייתי בגרופי', הוא ענה".

אם תקום פעם האוטוסטרדה שלנו, אמרתי לביילין, למרות שהיא תתחיל באלכסנדריה נדאג ש"גרופי" יקבלו את הזיכיון להפעיל את תחנות הרענון לאורך המקטע שלה במצרים. בשביל כרמי. בשביל אבא ואמא שלך, שהכירו ישראל בלי גבולות. בשביל הילדים שלנו, שיידעו גם הם. אינשאללה. √