זו הטעות הקלאסית שמשטרים דיקטטוריים שוגים בה. הם נוטים לפרש עימותים פנימיים בדמוקרטיות כחולשה המזמינה תוקפנות. אלא שדווקא במצבים כאלה מתגלה חוסנן של הדמוקרטיות וההיסטוריה מלאה בדוגמאות. מהיטלר וצ'רצ'יל, ועד פוטין וזלנסקי - הנשיא הרוסי לא שיער לפני שנה את עוצמת ההתגייסות המערבית נגדו.
כך כבר קורה לנוכח מתקפת פסח של ארגוני האסלאם הקיצוני על ישראל בעיצומו של החג. ראש הממשלה לשעבר, יאיר לפיד מיהר לומר "אויבינו טועים בהערכת החוסן הפנימי שלנו. כשמדובר בביטחון אין במדינת ישראל אופוזיציה וקואליציה. האופוזיציה תיתן לממשלה גיבוי מלא לתגובה קשה של צה"ל". כך צריך לנהוג יו"ר אופוזיציה בשעת מלחמה.
אלא שלצד המסר המאחד והנכון, באופוזיציה האשימו את נתניהו, ב"התנהלות קיצונית וחסרת אחריות של הממשלה הנוכחית הובילה לפגיעה חמורה בהרתעה", כדברי לפיד.
בעת הזו לא אמורים כלל להיערך חשבונות פוליטיים. ואולם, אם לפיד, מיכאלי כבר מנסים לתלות בצד שלנו את אשמת ההתקפה, מוטב שהם ותומכיהם יתבוננו במראה. שכן אויבינו, הבלתי דמוקרטיים, הם האחרונים שאכפת להם אם בישראל מתחוללת "הפיכה משטרית" או רפורמה משפטית.
ריח החולשה הישראלית עלה באפם בגלל מי שהרימו יד על צה"ל, שהעזו להשתמש בנשק הסרבנות, שמינפו את עמדות ההשפעה שלהם כדי לכפות מהלכים, ושפגעו במודע בכלכלת מדינתם כדי להשיג מטרות פוליטיות. זה הרקע שגם מתוּקף מודיעינית. יש לקוות שבוויכוח הבא הכל יזכרו עד כמה גבוהים המחירים של שבירת כללי המשחק הישראלי.
המפתחות (שוב) אצל גנץ
בסרט הזה כבר היינו. עם אותם שחקנים ואותה דינמיקה. ולכן, כנראה, עם אותה תוצאה.
בינואר 2020 השיק הנשיא האמריקני דאז דונלד טראמפ את "תוכנית המאה". כחלק ממנה הבטיחו אנשיו לנתניהו כי ארה"ב תכיר בריבונות ישראל על חלקים ביהודה ושומרון. בעקבות ההתחייבות יצא נתניהו, כשלצדדיו יריב לוין ורון דרמר, בהכרזה על כך שבישיבת הממשלה הקרובה יביא את הצעת "הסיפוח".
אלא שהאמריקנים התהפכו. בני גנץ, אז יו"ר כחול לבן וכמו היום מנהיג האופוזיציה דה־פקטו, התנגד למתכונת הריבונות שאליה חתר נתניהו. אנשיו אמרו מפורשות לבכירי הממשל כי לשיטתם לא זה המקום ולא זה הזמן. גם מערכת הביטחון, שלא שותפה ברעיון הריבונות, הסתייגה. הקהילה הבינלאומית, שבתחילה לקתה בהלם, עלתה להתקפה ככל שחלף הזמן.
בחורף 2020 אמנם לא התפרצו הפגנות המוניות או מרי אזרחי. אבל ג'ארד קושנר, חתנו של הנשיא טראמפ והאיש החזק בממשל, לא היה זקוק להן. ממש כמו במילותיו של הנשיא ביידן בימים האלה, קושנר התעקש שהריבונות תתקיים רק מתוך קונצנזוס ישראלי.
אך כזה לא הושג משום שגנץ הטיל וטו. זו היתה הסיבה לכך שקושנר חזר בו ובלם את נתניהו. ראש הממשלה, לוין ודרמר המשיכו להיאבק ככל יכולתם. חצי שנה הלכו נגד הזרם כדי לחולל בכל זאת את התפנית ההיסטורית המוצדקת, אך בינתיים גם פרצה הקורונה והמהלך איבד את המומנטום. איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים.
אבי ברקוביץ', עוזרו של קושנר, העלה את הרעיון להמיר את ההבטחה האמריקנית לריבונות בהסכם שלום בין ישראל והאמירויות. במקום נוכחות בבקעה קיבלנו חברים במפרץ הערבי, ותפנית היסטורית במעמד ישראל באזור ובעולם. במקרה זה היה שווה.
ההיסטוריה לא חוזרת, אומר הפתגם, ואירועי הימים האלה אינם שחזור אחד לאחד של הדרמה בת שלוש השנים. אבל רוב הדמויות, הכוחות והתהליכים שפעלו אז - נתניהו, גנץ, דרמר, לוין, מערכת הביטחון וכמובן האמריקנים, שבלעדיהם איש לא ירים את ידו בארץ ישראל - לוקחים חלק מרכזי במאמצים לגבש רפורמה משפטית מוסכמת כיום.
אבל יש מה ללמוד מהימים ההם לזמן הזה. ראשית, נתניהו ולוין מתקשים להעביר לבדם מהלך שאולי נכון מהותית אך שאר העולם מתנגד לו. שנית, ממש כפי שגנץ לא יכול היה אז מסיבות פוליטיות להסכים לריבונות כלשהי ביו"ש, כדי לא לתת הישג לנתניהו, כך כיום בנוגע לרפורמה.
המשחק מבחינת גנץ הוא על סכום אפס. אם יגיע לרפורמה מוסכמת עם הימין, יותקף על ידי לפיד והאחרים כמי ש"נכנע לנתניהו", כפי שכבר קרה בערב החג. לשר הביטחון לשעבר אין שום רצון לספק ללפיד את התענוג הזה. בפעם הראשונה מזה שלוש שנים הוא חזר על פי הסקרים להיות מועמד רלוונטי לראשות הממשלה. למעשה, באופן חסר תקדים הוא עוקף את נתניהו (אזעקה עולה ויורדת מבחינת נתניהו, אך זה עניין אחר).
גנץ צריך להיות אידיוט גמור כדי לשמוט את ההישג הזה ולאפשר שוב ללפיד להוקיע אותו במחנה המרכז־שמאל, כפי שקרה בעת הקמת ממשלת האחדות עם נתניהו, באביב 2020.
מה גם שלגנץ יש אמון אפסי בנתניהו, אבל שלא כמו לפיד הוא לא רוצה להצטייר כלעומתי אלא כממלכתי. זה אופיו וזו גם הגישה שמביאה להתחזקותו בדעת הקהל. כדי ליישב בין הניגודים הוא נכנס לשיחות בבית הנשיא בגישת "הכל או לא כלום". כלומר, "הוא מוכן לשלם מחיר פוליטי אם באמת יתגלה רצון טוב מצד הליכוד, אבל הוא יודע שלפיד מחכה לו בקצה הדרך. לכן אין לו כוונה להיות פראייר", אומר גורם מקורב למשא ומתן המעורה במהלכי המחנה הממלכתי.
לכן, גישת גנץ היא או להגיע להסכמות על כלל רכיבי הרפורמה, או שאין הסכמות על כלום. וכדי להקשות עוד יותר על נתניהו, גנץ דורש להתחיל דווקא מהאגוז הקשה ביותר: הוועדה לבחירת שופטים.
נקודת השפל של נתניהו
בינתיים יש אווירה טובה בשיחות. הסיבה לכך היא שרשרת הכישלונות של נתניהו. ראש הממשלה נמצא בנקודת שפל שלא היתה כמותה מאז תבוסת הליכוד בבחירות 2006.
100 ימי החסד של ממשלתו השישית הניבו הישגים כמו דיבורים על מלחמת אזרחים, ניצני התפרקות בצבא ונסיגה של הכלכלה. הוא לא רצוי בבית הלבן ועדיין לא ביקר באיחוד האמירויות, אף שהוא זה שכרת עימה הסכם שלום.
שריו ממשיכים לייצר שערוריות כל שני וחמישי, והוא הפסיד בעימות מול שר הביטחון שלו, יואב גלנט. כבר שבועות ארוכים שלשכתו איננה מעדכנת על לוח הזמנים העתידי שלו. בין אם הסיבה היא ביטחונו האישי ובין אם מניעת מבוכות, זו אינדיקציה גרועה מאוד.
באשר לרפורמה - נתניהו מסונדל. אם יתפרק לחלוטין מעמדותיו, כפי שלמעשה כבר קרה, הדבר ייחשב לכישלון. הוא יוקע על ידי המצביעים וייחשב על ידי שותפיו למי שהפר את ההסכם הקואליציוני.
מנגד, נתניהו אמנם לא אומר זאת למצביעיו, אך הוא התחייב לאמריקנים שרפורמה תושג בהסכמה בלבד. אלא שההסכמה תלויה בגנץ. כל עוד הרמטכ"ל בדימוס יגיד "לא", כפי שעשה לפני שלוש שנים בנוגע לריבונות, וושינגטון תגיד "לא" לנתניהו. אלה לא חדשות טובות מבחינת ראש הממשלה.
אכזבה במפרץ
וכשאמריקה אומרת "לא", ברור למה היא מתכוונת. הראשונים להבין זאת הם מנהיגי נסיכויות המפרץ הערבי. לאחרונה נועד עם בכירים במדינות אלו מרטין אולינר, נשיא ארגון הציונים הדתיים באמריקה, המשמש בין היתר כחבר בוועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים.
את רשמיו העלה על הכתב ושיגר אלי. בתמצית, אומר אולינר, "לא מעשיה של ישראל הם אלה שפוגעים בהרחבת הסכמי אברהם, אלא חוסר המעש של ארה"ב. נאמר לי על ידם שאיחוד האמירויות מרגישה, ובצדק, נבגדת על ידי אמריקה. היא קיוותה שתהיה בעלת בריתה האסטרטגית החשובה ביותר".
ואולינר מנמק: "תפקידה של ארה"ב בהסכמי אברהם היה לחזק את ביטחונם של שותפיה ושל ישראל. המחויבות האמריקנית הזו עמדה בפני מבחן כשהמורדים החות'ים בתימן, הנתמכים על ידי איראן, ירו מספר פעמים לעבר אבו דאבי בינואר ובפברואר 2022. איחוד האמירויות סייעה לאמריקנים במלחמות באפגניסטן, בעיראק ובכוויית. עד לרגע הנסיגה אפילו לא נאמר לאמירותים מתי ארה"ב החליטה לצאת משם. בהמשך ארה"ב ביקשה מהאמירויות לקלוט את המתורגמנים האפגניים של צבא ארה"ב, והם שוהים בבטחה באיחוד האמירויות עד עצם היום הזה.
"ובכל זאת, תגובתה של ארה"ב להתקפות על אבו דאבי היתה מעט מדי ומאוחר מדי. ארה"ב גם העלימה עין ממחויבותה לספק לאמירויות את מטוסי הקרב המתקדמים מסוג F35. אמריקה גם אכזבה את איחוד האמירויות ואת האזור בכך שלא עשתה מספיק כדי למנוע מאיראן לפתח את תוכנית הגרעין שלה, ואף חסמה ניסיונות אירופיים להטיל סנקציות חדשות על איראן. המדיניות של אמריקה לגבי איראן נותרה לא ברורה לאיחוד האמירויות ולאזור.
"איחוד האמירויות אינה זקוקה לכסף של אמריקה", מוסיף אולינר, "היא צריכה רק את ההגנה והבטיחות שיכולים להבטיח את יציבותה, ולאפשר לאמירותים להעביר את ההישגים שלהם לדור הבא. אך לאחר שאמריקה לא עמדה בהבטחותיה לאיחוד האמירויות, מדוע שסעודיה, או כל שותף פוטנציאלי אחר בהסכמי אברהם, יסמוך על ממשל ביידן?"
החולשה שמקרינה ארה"ב, הוא מאבחן בצדק, היא שפתחה את הדלת לכניסת סין לאזור. באשר לישראל, לעומת זאת, ידידינו במפרץ אינם באים בטענות. הם דואגים ליציבות הפנימית בארץ, אך בעיניהם ישראל מילאה את חלקה בהסכמי אברהם.
רק בשבועות האחרונים, בניגוד לדיווחים המסולפים על היחלשות בקשר, האמירויות הכניסו לתוקף את הסכם הסחר החופשי עם ישראל, הכירו ברישיונות הנהיגה מהארץ, הוסיפו שבע טיסות שבועיות מנתב"ג ונכנסו להשקעה גדולה בחברת הזנק ישראלית בתחום הרחפנים. ככה לא נראה קירור יחסים. מבחינת שכנותינו, הבעיה אינה ירושלים, הבעיה היא אמריקה.
הבעיה של דה־סנטיס
בשעה שממשל ביידן מחרים את נתניהו, מפנה עורף למדינות המפרץ ומפנה את הדרך לסין, אורח הכבוד האמריקני ביום העצמאות ה־75 של ישראל יהיה מושל פלורידה, רון דה־סנטיס.
סתם כך, ביקור של מושל בישראל אינו אירוע. אלא שדה־סנטיס הוא הרבה יותר מזה. אחרי טראמפ, שמייד נגיע אליו, דה־סנטיס הוא האישיות הפופולרית ביותר במפלגה הרפובליקנית. כבר שנתיים שהוא מנהל דה־פקטו מסע בחירות לנשיאות ארה"ב, ושובה את דמיונם של רבים כימני, חזק, אידיאולוג, ובה בעת שפוי והגיוני, ולא ססגוני ופרובוקטור כמו טראמפ.
ביקורו בארץ הוא חלק ממסורת של מועמדים לנשיאות לערוך מסעות שיעניקו ארומה בינלאומית ליכולותיהם. ישראל היא תחנת חובה, בטח במפלגה הרפובליקנית. דה־סנטיס, חשוב לומר, טוב מאוד ליהודים. הוא מכיר בזכויותיה של ישראל ביו"ש, ביקר בגוש עציון, היה בין הדוחפים להעברת השגרירות לירושלים ונקט שורה ארוכה של פעולות להדיפת אנטישמים בפלורידה.
דה־סנטיס, בן 44 בלבד, הוא פוליטיקאי כריזמטי, מתוחכם וממוקד מטרה. היכולות הרגשיות שלו אינן מן המשופרות, כך אומרים, אך לבעיה העיקרית שלו יש שם אחר לגמרי. קוראים לה דונלד טראמפ.
המשפט שנפתח השבוע נגד הנשיא לשעבר הזניק את הנשיא לשעבר בסקרים, הזרים לקמפיין שלו 5 מיליון דולר ב־48 שעות, ואילץ את יריבו, דה־סנטיס, לצאת להגנתו. ייתכן שהקפיצה הזו רגעית ושבסופו של דבר דה־סנטיס כן ינצח את טראמפ בהתמודדות על תפקיד המועמד הרפובליקני לנשיאות 2024. המרוץ הזה יתחיל רשמית רק בעוד כמה חודשים.
אבל אפילו לא זו הבעיה של המושל הצעיר. התרחיש שכל רפובליקני מנבא הוא מרוץ עצמאי של טראמפ לנשיאות. כלומר, הנחת העבודה של כל הנוגעים בדבר היא שאם טראמפ יפסיד בהתמודדות הפנים־רפובליקנית - וזה בכלל לא בטוח - הוא ירוץ בלי גג מפלגתי.
הבחירות בארה"ב מוכרעות בפער של אחוזים בודדים. לכן, די בכך ש־3% מהרפובליקנים יצביעו לטראמפ ולא לדה־סנטיס, והניצחון יוגש על מגש של כסף לדמוקרטים. על אחת כמה וכמה אם טראמפ יקבל הרבה יותר, כפי שמראים הסקרים כרגע.
"לאף אחד אין מענה לתרחיש הזה", אומרים פעילים במפלגה הרפובליקנית, מזוטרים ועד בכירים. דה־סנטיס יגיע בסיורו הקצר בארץ בין היתר לכותל. אפשר לנחש מה יהיה כתוב בפתק שיטמין בין האבנים. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו