לאחר הקפאת החקיקה: הקלפים החזקים בידיים של גנץ

בבית הנשיא התכנסו השבוע צוותי ההידברות כדי לנסות לראות תחילה אם יש בכלל מכנה משותף שאפשר להציב על השולחן. הנשיא יצחק הרצוג משוכנע שכן, הצדדים עצמם משוכנעים פחות. מכל נציגי המפלגות שהוזמנו השבוע, ההערכה היא כי בישורת האחרונה יישארו שני שחקנים - הקואליציה והמחנה הממלכתי. השאר ינשרו בדרך. ההתמסרות שלהם לתנועת המחאה ולמפגינים טוטאלית מדי.

איך שהדברים נראים עכשיו, למרות הרוב הקואליציוני, הקלפים החזקים נמצאים דווקא בידיו של בני גנץ. נראה כי בלעדיו לא תוכל הקואליציה לממש את הרפורמה, אפילו לא סעיפים ממנה, וזאת למרות ההבטחות וההצהרות שאם לא יהיו הסכמות תמשיך הממשלה בחקיקה.

זה מזכיר את ההצהרות שלפני נסיגות של ישראל בעבר, כאשר ראשי המדינה הכריזו כי אם הפלשתינים לא יכבדו את הסכמי הנסיגה - צה"ל יכבוש מייד מחדש את עזה/ יריחו/ חברון וכדומה. אבל האמת היא שאחרי נסיגה צה"ל לא יכבוש את השטח שננטש, בדיוק כפי שהממשלה לא תחזור לחוקק את הרפורמה באופן חד־צדדי אחרי שעצרה את החקיקה ערב הפגרה. כל הישג שתוציא מגנץ - יהיה חלק מהרפורמה, ומה שלא - לא.

העובדה שגם אין דדליין ברור, ושדוברי הימין הנחרצים לא טרחו להציב כזה טרם ישבו לשולחן במשכן נשיאי ישראל, היא פתח ודאי למסמוס, לטשטוש ולעמעום.

באווירה הזאת התכנסו הצדדים בבית הנשיא. סכנת הפלת הממשלה טרם חלפה. יריב לוין עשוי להתעקש על הרפורמה ולחזור לאיים להתפטר מהממשלה, וכך גם ראשי המפלגות שמימין, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. הקואליציה ההומוגנית נקרעת בינם - כולל האגף התומך באופן נלהב ברפורמה מתוך הליכוד - לבין חברי כנסת לא מעטים בתוך מפלגת השלטון שעד לרגע זה אין לדעת מה יעשו ברגע האמת, אם וכאשר יתפוצצו המגעים והרפורמה תובא שוב להצבעה במליאה.

הנשיא הרצוג עצמו נזהר הפעם שלא ליפול לבור שאליו נפל בפעם הקודמת, עם הצגת המתווה שנדחה על ידי גוש הימין. מאז הציג את התוכנית שלו הוא כבר לא מתווך הוגן ואובייקטיבי לדעת רבים, אבל האכסניה שהוא מעניק לצדדים משמשת הפלטפורמה הנכונה והראויה ביותר לנהל את השיח, בזמן שהכנסת נמצאת בפגרה.

סימני אובדן שליטה

החוליה החלשה בקואליציה היתה למן הרגע הראשון מפלגת הליכוד. בנימין נתניהו חש בזה לא רק אחרי ההצהרה לתקשורת של יואב גלנט, שנמסרה מאחורי גבו בעודו בחו"ל, אלא הרבה קודם לכן. אחרי מכירת החיסול לשותפים הקואליציוניים, לנתניהו לא נשאר הרבה לתת לחברי מפלגתו, ומכאן הדרך לאיבוד שליטה היתה קצרה.

נאומו ביום חמישי שעבר לא נועד רק לאוזני גלנט. התכנון לשאת את הנאום, שבו הודיע על המשך חקיקת החוק הראשון של הרפורמה עוד לפני צאת הכנסת לפגרה, התגבש כבר שבועיים קודם לכן. גם המועד סומן מראש - יממה אחרי שהכנסת אישרה את חוק הנבצרות, שימנע מהיועמ"שית לדון בעניינו. הוא לא ידע שלגלנט יש תכנונים משלו לאותו יום.

ראש הממשלה ידע על ההתנגדות של גלנט, שהיתה עזה ונחרצת. הוא ידע גם על התנגדותם של אחרים כמו יולי אדלשטיין ודוד ביטן. הצהרתו לתקשורת נועדה לשם קריאת "לימין שור" לחברי הליכוד המתנדנדים.

אבל נתניהו איבד למעשה את השליטה במפלגתו בלי קשר לגלנט. בקואליציה יש 64 ח"כים אבל הם רק על הנייר, וזה רק כאשר מדובר על החקיקה עצמה. במקרה שיתפתח משבר חוקתי מספר התומכים בהמשך קו לוחמני כלפי בג"ץ ובאי־ציות להוראותיו מצד הממשלה אף יקטן. למלחמה כזאת אי אפשר לצאת ללא חיילים. ונתניהו גילה, מעט באיחור, שאין לו.

זה הועיל למשך 48 שעות בלבד. גלנט, שנמנע ממנו לשאת את דבריו ביום חמישי, החליט שלא לחכות לשובו של ראש הממשלה מלונדון וזימן את העיתונאים כבר במוצ"ש. הדברים היו קשים. נוקבים. גם מתנגדיו לא יכולים להאשים אותו כמי שמונע משיקול פוליטי. גלנט היה בראשית דרכו במשרד הביטחון. המשך דרכו בתפקיד היה מובטח. תפקיד שר הביטחון הוא כרטיס כניסה לחמישייה הראשונה בפריימריז ומקפצה להנהגה. גלנט ידע כי אחרי הנאום דרכו הפוליטית תוסט, רק לא ידע עד כמה. גם עתה הוא לא יודע. שר הביטחון האחרון שפוטר על ידי נתניהו מחפש את עצמו עד היום בינות לאולפני הטלוויזיה והבמות בכיכרות.

גלנט, שהחל את דרכו הפוליטית במפלגת כולנו בראשות משה כחלון - המפלגה היחידה בקואליציית נתניהו 2015 שהתנגדה בכל תוקף לשינויים במערכת המשפט - לא היה להוט לרפורמה מהרגע הראשון. כמו כל חברי הליכוד נאלץ להסכים לה בדיעבד, בהתאם לציפיות חברי המפלגה המשוועים לאיזון במערכת המשפט, בעיקר בשל המציאות הקשה שהתגלתה כלפיה במהלך חקירות נתניהו ומשפטו.

סלחנות מדאיגה

את ההתרעה הראשונה כלפי מה שהוא מזהה שמתחולל במערכת הביטחון העביר לנתניהו כבר לפני חודש וחצי, מייד אחרי העצומה הראשונה של טייסי חיל האוויר, שהודיעו כי לא יתנדבו למילואים אם הרפורמה תתקבל.

בצמרת צה"ל העריכו כי מדובר בתופעה שעשויה להתפשט ברחבי הצבא כאש בשדה קוצים. אחרי שמפקד חיל האוויר הדיח את הטייס אל"מ גלעד פלד בעקבות מכתב הסרבנות שיזם, נוכחו ראשי הצבא כי המחאה לא רק שלא דוכאה, אלא אף התפשטה. מפקדי היחידות החלו להזרים מידע לאלופים על כך שהקרקע ביחידותיהם מתחילה לרעוד. ההתרעות האלה נחתו ישירות על שולחנם של הרמטכ"ל ושר הביטחון, שהמשיך להעביר את המידע שוב ושוב ללשכת ראש הממשלה. בשלב מסוים, כפי שפורסם ב"ישראל היום", אף דרש גלנט ישיבת קבינט, כדי להציג לשרים את התמונה המצטיירת בתוך הצבא. אולם הקבינט לא כונס.

באחת הישיבות המצומצמות של גלנט עם הרמטכ"ל, עם עוד שני נוכחים מלבדם, נדונה האפשרות להחריף את התגובה נגד תופעת הסרבנות שמגיעה לממדים מסוכנים. האלוף הרצי הלוי הבהיר לגלנט שאם יחריף את הטון, או אפילו ינקוט פעולה קיצונית כמו שיגור מכתבי הדחה לכל מי ששמו מתנוסס בעצומות הסרבנות ביחידות השונות, הדבר לא רק לא יועיל אלא יזיק. הרמטכ"ל התעקש באותה פגישה שלא לנקוט מהלך דרמטי נגד הסרבנים והציג תמונה עגומה, שלפיה ביחידות נוספות מתריעים שאוטוטו חיילים נוספים יצטרפו, כולל יחידות בצבא הסדיר. גלנט, גם הפעם, רץ עם המידע הזה לנתניהו. אבל הקואליציה המשיכה בשלה.

הרפורמה, אם תעבור, אמנם אמורה בשלב זה לטפל במערכת המשפט, אולם האירועים בתוך הצבא בתקופה האחרונה ממחישים עד כמה חזקה ועוצמתית שם תחושת הרפיון ואוזלת היד. כמו אצל שופטי בג"ץ, גם בשערי פורום מטכ"ל רשאים להיכנס רק האלופים שהרכינו ראש בפני המערכת. נאום הכלניות של הרמטכ"ל בני גנץ, נאום זיהוי התהליכים של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, והתבהלה של הרצי הלוי והאלופים לנוכח סרבנות הטייסים רק ממחישים זאת. וגלנט, כמו כל שרי הביטחון בעשורים האחרונים, מיישר קו עם פורום מטכ"ל, מצדיע וממהר לציית.

בתוך האזהרות שהועברו אל גלנט וממנו לראש הממשלה, בולטים לא רק מספרי הסרבנים והיקף התופעה מבחינה מספרית, אלא גם היקפה מבחינה איכותית. האזהרות כללו התייחסות ספציפית לכך שהסרבנים הם טייסים, שהבאים בתור יהיו יוצאי השייטת, אנשי 8200 ושאר היחידות המרכזות את כוח האדם האיכותי ביותר בצה"ל. לא "סתם" גולנצ'יקים וטכנאי קרקע בחיל האוויר. אם המרד היה בא מהם - הצבא היה כנראה מטפל בהם ביד קשה, ובוודאי לא נכנע להם.

העובדה ששר הביטחון והרמטכ"ל נכנעו, לשיטתו של ראש הממשלה, לתנועת סרבנות בתוך צה"ל, היא האירוע המדאיג ביותר בכל המערבולת שהחברה הישראלית נמצאת בתוכה. ההצלחה שלהם הפעם מבטיחה שזו לא תהיה הפעם האחרונה, אלא רק הראשונה, ושמול כל ניסיון להעביר חקיקה שלא נראית להם ישובו לאיים, להבהיל את מפקדיהם ולבסוף את ראש הממשלה. ככה לא מתנהלת מדינה, כך מתנהלת רפובליקת בננות. צבא העם קם על יוצרו והשתלט על העם. שלא לדבר על תופעת המעמדות, שהתגלתה במלוא כיעורה. יש טייסים, ויש טכנאים. אלה מטופלים בכפפות של משי, ואלה לא נספרים.

תמיד תהיה להם מפא"י

נתניהו מבין שעם עצירת החקיקה התחושה אצל מצביעי גוש הימין שהם אזרחים סוג ב' צורבת מתמיד. הוא התייחס לכך בנאומו, אבל ספק אם יצליח להרגיע את הסערה שהחלה להתחולל. בהפגנת הימין בירושלים ביום שני אמנם עודדו את נתניהו ונתנו לשמחה רוטמן, לבצלאל סמוטריץ' ולאיתמר בן גביר לשאת דברים מעל הבמה, אבל היה זה יותר כהכרת תודה על מה שעשו עבור הרפורמה עד כה. ככל שהעניין יתמסמס, כך ירגישו ראשי מפלגות הימין את לחץ המפגינים מופנה גם לכיוונם.

מדינת ישראל הוקמה על ידי מפא"י, ובמובנים רבים לא חדלה להיות שלה ושל ממשיכי דרכה עד היום. הם אלה שהקימו את התשתיות והיסודות, היכו שורשים ועשו הכל בצלמם ובדמותם.

לא רק את העובדים מייצג ארנון בר־דוד (בתמונה), אלא גם את האבות המייסדים של ההסתדרות, שלהם הוא מחויב. הוא השליך את העקרונות שעליהם מבוסס הארגון וגייס אלפי עובדים בצו 8

הם קבעו את השיטה וטמנו בחובה את ההבטחה להמשכיות שלטונם, גם כאשר תוצאות הבחירות הראו תוצאה הפוכה. בכל עשרות שנותיו של הימין בשלטון נאלץ המחנה לחלוק את ההנהגה כשיד אחת מהצד השמאלי, המפסיד, מונחת גם היא על ההגה. אחיזה זו הובטחה להם גם מהאופוזיציה בוועדה למינוי שופטים, בתקשורת, בהסתדרות, בחיל האוויר, בפורום מטכ"ל ומעל כולם - בבג"ץ. הרפורמה המשפטית היתה אמורה, לראשונה, להסיר את היד הנוספת הזאת מהגה השלטון ולאפשר לשלטון הימני להתנהל בכוחות עצמו. לכן אין פלא שכל המאחזים האלה קמו כאיש אחד לסכל את הניסיון הזה ולגדוע אותו באחת.

התקשורת גויסה מהרגע הראשון, אבל בהסתדרות, למשל, לא רצו להכניס את היד לתוך הסיר המבעבע. ארנון בר־דוד חתם על הסכם רב שנים עם האוצר, ולא היתה לו כוונה לריב כעת עם הממשלה. הוא גם יודע שבין עובדי ההסתדרות יש כאלה ויש כאלה והוא, כיו"ר הארגון, צריך לייצג את כולם. להילחם כשמדובר על זכויות העובדים, ולשתוק בנושאים פוליטיים.

ביום פיטורי גלנט הבין בר־דוד שמבחינתו מדובר בצו 8. שעל כתפיו תפקיד היסטורי. לא רק את העובדים הנוכחיים הוא מייצג, אלא את האבות המייסדים של הארגון, שלהם הוא מחויב. ברגע אחד השליך מעליו את העקרונות שעליהם מבוססת ההסתדרות - שמירה על זכויות העובדים - וגייס את אלפי עובדיו בצו 8, מבלי לשאול את דעתם, למערכה על שמירת ערכי מפא"י.

הצביעות לא יכולה היתה להיות גדולה יותר, כאשר הטייסים הסרבנים הם אלה שמזהירים מפני הסכנה הביטחונית, כמו ראשי החברות הגדולות שאיימו להבריח את הכספים לחו"ל והתריעו מפני הפגיעה הכלכלית. כולם מכים על יסודות הבניין בפטיש 5 ק"ג ומתריעים שהוא עומד להתמוטט. כבר הרבה זמן לא היתה חוכמה כזאת.