"עניין של חיים ומוות": התאבדות הנער מרעננה מטלטלת את מערכת החינוך

"עזבו ימין ושמאל, עזבו רפורמה עכשיו. תראו מה קורה בבתי הספר, זה עניין של חיים ומוות. כמעט איבדתי את הבן שלי בשטח בית הספר". את הדברים האלה אומר לי א', אב לילד בכיתה ז' מעיר בשפלה, שהותקף בדצמבר האחרון באופן מחריד בבית הספר על ידי תלמיד אחר.

"הכל התחיל מהרשתות החברתיות", הוא משחזר, "הנער השני לקח תמונה של אשתי מהפייסבוק, העלה אותה לטיקטוק ולעג לה. כשהריב בין הילדים הסלים, אותו נער זרק ביצים על דלת דירתנו. רק אז התוודעתי למתיחות. הבן שלי חשש ללכת לבית הספר. התקשרתי למשפחה של הנער השני, והאח הגדול שלו הבטיח לי שהבן שלי יכול ללכת לבית הספר ללא חשש.

"למחרת, במהלך ההפסקה, אותו נער ניגש לבן שלי ודרש ממנו שיירד על ברכיו ויתנצל בפני כולם, או שיפוצץ אותו במכות. הבן שלי סירב, אבל הרגיש מאוים והתחיל לפסוע לעבר חדר המורים כדי לשתף את המורה בחשש שלו. התוקף תכנן עם חבריו שיצלמו את הנעשה, כך שיוכלו ללעוג לו ברשתות החברתיות. ראיתי את הסרטון ואיבדתי באחת כמה שנים מחיי. הנער השני כנראה למד איגרוף באופן מקצועי. הבן שלי היה שכוב על הרצפה וחטף באכזריות". 

ומה עושים המורים באותו זמן?

"זה קרה מחוץ לחדר מורים, והם היו בישיבה. מורה אחת יצאה החוצה וצעקה, ולא ניסתה להפריד בכוח. איש לא התערב. גם לא שומר בית הספר. אני לא מאשים את אותה המורה, אולי היא פחדה לחטוף בעצמה. אותו נער כבר תקף בעבר נער אחר והושעה למשך חודש שלם. יש לו היסטוריה של אלימות, היו עליו תלונות. רשמתי את הבן שלי לחוג הגנה עצמית, שמאוד מחזק לו את הביטחון, כדי שיידע להגן על עצמו".

"תחושת חוסר הביטחון של התלמידים בבתי הספר רק מתעצמת בתקופה האחרונה", אומר רן שי, יו"ר מועצת התלמידים הארצית, "בכל יום אנו נחשפים לעוד מקרי אלימות קשים, שהם שיא של אלימות שקורית בשגרה. תלמידים רבים, שאינם מתנהגים באלימות, רואים את פריצת הגבולות ואת חוסר הטיפול בפוגעים ומרגישים חשופים מולם".

לא על הקורונה לבדה

שי פותח צוהר למציאות, שאלמלא מקרים טרגיים - כמו התאבדותו של הנער מרעננה שפורסמה בשבוע שעבר - הציבוריות הישראלית נוטה להדחיק. אבל הנתונים חד־משמעיים: דקירות, מכות, חרמות, אלימות חריגה ואובדן שליטה הם כבר מזמן לא "גל". זו מציאות מתמשכת.

לרבים נוח - ובמידה מסוימת זו לא טעות - להאשים את הקורונה, שהותירה את משקעיה על חוסנם המנטלי של ילדים ובני נוער. אבל דו"ח טאליס, מחקר בינלאומי הנערך על ידי ה־OECD מדי חמש שנים ואשר פורסם ב־2018 טרם הקורונה, הצביע על עלייה בשכיחות האלימות הפיזית במוסדות החינוך בישראל, בעוד בשאר מדינות ה־OECD שכיחות האלימות הפיזית היתה בירידה. אפילו צ'ילה מצליחה להפחית את רמת האלימות בבתי הספר שלה.

לאחר הקורונה ובעקבותיה, הנתונים רק ממשיכים לטפס. היקף האלימות הפיזית בבתי הספר היסודיים גדל פי שלושה מאשר לפני המגיפה, ובחטיבות הביניים - יותר מפי שניים. על פי מחקר של ראמ"ה (הרשות הארצית למדידה ולהערכה בחינוך) שפורסם בתחילת שנת הלימודים הנוכחית, נרשמה עלייה חדה מאוד בהיקף האלימות בבתי הספר ביחס לשנים 2021-2019.

"הנתונים שנאספו כשנתיים לאחר פרוץ משבר הקורונה מצביעים במרבית המקרים על הרעה בדיווחי תלמידים דוברי עברית בכל שכבות הגיל. כ־18% מתלמידי כיתות ה'-ו' חוו בשנה האחרונה אלימות פיזית או היו מעורבים בה", נכתב בדו"ח.

המחקר גם מלמד כי ב־2022 14% מתלמידי חטיבות הביניים - כיתות ז'-ט' - היו מעורבים באלימות פיזית, וכ־18% מתלמידי י-י"א. ובאלימות פיזית הכוונה היא לא לדחיפות ולמכות קלות אלא לאגרופים, לבעיטות ולהטחת חפצים. זו נחשבת "אלימות שגרתית", והנתונים הללו אינם כוללים אלימות חמורה שכוללת שימוש בנשק, אשר הפרטים עליה נמסרים למשטרה, לידיעתה ולטיפולה.

שיקוף של חברה אלימה

ומה לגבי אלימות מילולית? כ־40% מתלמידי ה'-ו', כ־30% מתלמידי ז'-ט' וכ־20% מתלמידי י'-י"א דיווחו על חשיפה לשיח פוגעני, קרי: קללות, עלבונות, לעג ואיומים. גם כאן נרשמת עלייה לעומת 2019.

לפי פרסום של המועצה לשלום הילד, בשנים 2021-2017 עלה בכ־90% מספר הדיווחים לעובדים סוציאליים לחוק נוער, שעניינם היה בעיות התנהגות של קטינים. כמו כן, המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת (105) ולשכת המדען הראשי במשרד לביטחון לאומי מפרסמים לראשונה נתונים חדשים מסקר שבוצע בקרב הורים, בנושא פיקוח על שימושי הילדים ברשת. כ־40% מהמשיבים דיווחו שילדיהם נחשפו לפגיעות או לתכנים בלתי הולמים ברשת, בעיקר לאלימות או לבריונות ולתכנים בעלי אופי מיני. בחברה הערבית נתון זה גבוה יותר ועומד על קרוב ל־50%.

לאורך השנים נדרשו במשרד החינוך לנושא האלימות בבית הספר במגוון תוכניות - "כישורי חיים", "מפתח הלב", "ניהול כעסים". שרת החינוך הקודמת, יפעת שאשא ביטון, קידמה תוכנית חדשה תחת הקריאה "באים בטוב - לא מרימים ידיים", אולם זו אינה פעילה בשנת הלימודים הנוכחית. במקום זאת, מנהלים יכולים לבחור בתוכניות העוסקות במניעת אלימות כחלק מהתוכניות החיצוניות שמוצעות להם במסגרת גפ"ן (גמישות פדגוגית־ניהולית).

"'באים בטוב - לא מרימים ידיים' זה משפט שאני לא מבינה, וספק אם מי שהגה אותו הבין מה עומד מאחוריו", טוענת סמדר מורס, מנהלת ביה"ס "נופים" בתל אביב ומייסדת תנועת השטח בחינוך "אחד בספטמבר". "גפ"ן היא תוכנית חיצונית לשנה אחת בלבד, עם אנשי מקצוע חיצוניים. כשהיא יוצאת מבית הספר - גם הכלים יוצאים. עד היום נושא האלימות, כמו נושאים במערכת החינוך, טופל באמצעות רפורמות שהונחתו מהמטה לשטח. כל שר חדש מגיע עם אג'נדה חדשה.

"נושאים חינוכיים לא יכולים להיות מטופלים על ידי רפורמות. נדרש חיבור בין המטה לבין השטח, שבו יהיו נציגים של כל המקצועות במערכת החינוך, שיביטו על כל בעיה באופן מקצועי ורב־מערכתי. אנו לא זקוקים לרפורמות או להצהרות, אלא לטיפול עומק משותף. לא מכירה תוכנית חיצונית שחוללה שינוי מהותי".

צוריאל רובינס, מנהל תיכון מקיף ד' בבאר שבע המונה כ־1,400 תלמידים, סבור כי בתי הספר אינם מוקד הבעיה אלא נגזרת של מגמה רחבה יותר. "החברה הישראלית הופכת יותר ויותר אלימה. בתי הספר הם חלק מהחברה, והאלימות מחלחלת פנימה. אנחנו עדיין חווים את ההשלכות של הקורונה: יש עלייה חדה בתופעות קצה, עצבים יותר חשופים, הרבה יותר קשיים רגשיים. זה מתבטא לעיתים באלימות, בסמים, באלכוהול, בדיכאונות. ועדיין, באופן כללי בתי הספר הרבה יותר מוגנים מהרחוב בחוץ. אם יבדקו מהי כמות האלימות שיש ביולי-אוגוסט לעומת שאר השנה, התוצאות יהיו ברורות".
ועדיין, אתה שומע הורים שמפחדים לשלוח ילדים לבית ספר כי הצוות לא מטפל.

"אנשי חינוך עושים מה שהם יכולים, אבל כאנשי חינוך ידינו כבולות הרבה פעמים. אין לנו הרבה מענים. כשהורים מתלוננים על אנשי חינוך הם בעצם מתלוננים על הכלים שיש או שאין לנו. מה מורה יכול לעשות? על פי חוזר מנכ"ל, ניתן להשעות תלמיד לשלושה ימים בלבד. ומה קורה ביום הרביעי? אין משמעות להרחקה הזו. לא ניתן להשעות לצמיתות בלי להיכנס לתהליך ארוך של ועדות.

"נוסף על כך, אם יש מקרה אלימות חריג, אני כמנהל לא יכול להגיש תלונה במשטרה, אלא רק הצד הנפגע. אסור לי לחפש בתיק של תלמיד, גם אם קיבלתי מידע קונקרטי שהוא מחזיק סכין או סמים. אין ספק שאם השומר של בית הספר היה יכול לבדוק את התיק של התלמיד, היה לנו כלי אפקטיבי ביד".

הקורבן משלם את המחיר

מנשה לוי, ראש פורום מנהלי בתי הספר, ששימש במשך כמעט 20 שנה מנהל תיכון באזור עמק חפר, מדגיש כי מצב דברים זה לא היה בעבר: "כמעט כל אמצעי הענישה שהיו בעבר למנהלים ולמורים נלקחו על ידי משרד החינוך. מנהל בית ספר יכול להשעות תלמיד מלימודים רק בין יומיים לארבעה, רק לאחר שמוצו כל האפשרויות ורק באישור המפקח על בית הספר. בדרך כלל מזהירים תלמיד בעייתי לפחות פעמיים לפני השעיה. אסור להוציא מהכיתה תלמיד שהפריע. מותר לשלוח לכיתה אחרת ליום אחד בלבד. למורים אין סמכויות ענישה מעבר לשיחות משמעת.

"התלמידים הבעייתיים יודעים זאת ומצפצפים. אם בעבר מנהל יכול היה לסלק תלמיד, כיום אין לו סמכות כזו. היא הופקעה והועברה למנהל המחוז בלבד. כיום אין למנהל סמכות הרחקה".

דברים דומים בנושא הגבלת הסמכויות של צוותי החינוך משמיעה גם סמדר מורס: "יש להשיב ללא דיחוי את הסמכויות למנהלי מוסדות החינוך, כדי שיוכלו לפעול על פי שיקול דעתם המקצועי אל מול אירועי האלימות ההולכים וגוברים. תלמידים יודעים שלא תהיה סנקציה שתרתיע אותם. הילד הפוגע חוזר למוסד החינוכי לעיתים גם ללא משאבים טיפוליים. לא פעם הילד הנפגע הוא זה שעובר בית ספר".

"במשרד החינוך עוסקים בסקרים, בבדיקת האקלים הבית־ספרי, אך מתעלמים במשך שנים מחלקם בבעיות המשמעת הקשות בבתי הספר שמולן עומדים מנהלים ומורים", טוען לוי. "סירסו את המנהלים ואת הצוותים החינוכיים ונטלו מהם סמכויות ענישה שהיו להם בעבר, ולמעשה כבלו את ידיהם בחסות קילומטרים של חוזרי מנכ"ל המפרטים את כל זכויות התלמיד. יש מי שיודע ומנצל זאת. במבחן התוצאה: מי שבטיול השנתי הורס את חדר האכסניה, טס בבגרותו ליוון ושם משחית את חדר המלון. הורה המאיים על המורה ותלמיד המגדף את המנהל - בתוך זמן קצר הם אלו שהופכים את שולחנו של העובד הסוציאלי, והם אלה שמרביצים לרופא בחדר המיון.

"יש מקרים שבהם מנהל בית הספר והמועצה הפדגוגית מחליטים לסלק תלמיד אלים סדרתי וחסר משמעת מבית הספר, וזאת לאחר שמוצו מולו כל הדרכים האחרות, כולל טיפול רגשי וחברתי מעמיק, אזהרות, ועדות משמעת ופניות לגורמים מקצועיים בתוך בית הספר ומחוצה לו - טיפול שיכול להימשך לפחות כשנה - ואחרי כל זה מנהל המחוז יכול להטיל וטו על ההחלטה, והתלמיד חוזר לבית הספר".

מה אתה מציע?

"קודם כל על משרד החינוך לדאוג להכפלת התקנים בבתי הספר של יועצות חינוכיות, פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות וקצינות ביקור סדיר. נוסף על כך, משרד החינוך צריך להפסיק לסרס את מנהלי בתי הספר ולהחזיר להם את סמכויות הענישה.

"אבל מעל הכל, במקום להטיל אשמה זה על זה, אני מציע שנציגי כל הגורמים הרלוונטיים יגלו אחריות, יישבו יחד במטה משותף ויבנו תוכנית פעולה להתמודדות עם תופעת האלימות. זו צריכה להיות עבודה משותפת של משרד החינוך, משרד המשפטים (פרקליטות), ביטחון הפנים (משטרה), מנהלים, מורים, השלטון המקומי, הורים, תלמידים והשירות הפסיכולוגי".

הבעיה מתחילה בהכשרה

"אין סיבה לצפות שהאלימות תרד, כל עוד לא נעשה טיפול במחלות הרקע במערכת החינוך", אומר יוני צ'ונה, מנכ"ל "מצמיחים" וממייסדיו של הארגון המתמקד בהפחתת אלימות בבתי הספר. "הכוונה לכיתות צפופות ולמעמד המורה. בקבוצת הווטסאפ ההורים עושים עליהום על מורים. רק ברזיל היא מדינה עם מעמד מורה נמוך יותר מישראל. זה הדבר שמוביל לנטישת מורים מצוינים, שבמקומם נכנסים מורים חדשים שצריכים להשתלט על 35 ילדים, שארבעה מהם בעלי צרכים מיוחדים. זוהי קטסטרופה".

איך זה בא לידי ביטוי בעבודת המורים?

"את כל הציפיות הגבוהות לטיפול באלימות אנו מפילים על כתפי המחנכים, שבקושי מקבלים על כך תוספת שכר. מורים ותיקים נמנעים מחינוך ומעדיפים ללמד מתמטיקה וללכת הביתה בלי לקבל טלפונים מהורים בכל ערב. המנהלים נאלצים לכפות משרות חינוך על מורים חדשים שרק נחתו מהאקדמיה, שבה לא קיבלו הכשרה כיצד להיות מחנכי כיתה. בסקר של חברת 'משב' שנערך עבור עמותת 'מצמיחים', 62% מהמחנכים טענו כי קיבלו כלים דלים להתמודדות עם האלימות בכיתות".
ונראה שהדבר מתחיל עוד בהכשרת המורים.

"משרד החינוך לא שואל את המחנכים אם הכלים שהם מקבלים להתמודדות עם אלימות בכיתות הם אפקטיביים. היינו מצפים שמערכת שמתמודדת עם אלימות קשה כזו, תסתער על הנושא; שתחליט כי מי שמלמד באקדמיות המכשירות מורים, לא יכול להיות מי שלא ראה כיתה. תיאוריה זה לא מספיק. הכשרות מורים לא יכולות להיות מנותקות מהשטח. הן אמורות להיעשות על ידי מחנכי הכיתות הטובים בארץ, ולא על ידי דוקטור שמפרסם מאמרים אבל לא ראה כיתה בעשר השנים האחרונות. גם בהשתלמויות מורים יש כל מיני מפקחים, שלא יכולים לעשות בעצמם מה שהם מצפים מהמורים לעשות, וזה לא אפקטיבי ולכן המצב בשטח נראה כך".

המורים: מרגישים חשופים

המורים והמורות, הנמצאים בקו האש, מביעים תסכול רב לנוכח המצב וסופגים האשמות מכל הכיוונים. "אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר כאשר מתרחשת אלימות בשטח הכיתה, חוץ מלקרוא להורים", אומרת ד', מורה בחטיבה באזור המרכז, "כבר בשער ניתן לשמוע את הצרחות של ההורה, שכועס שהזעקנו אותו באמצע העבודה. גם כשאנו רוצים להשעות, כי היתה חציית גבול דרמטית, אנו נתקלים בכעס של הורים, בזלזול, בתוקפנות.

"היה ילד שהרים עלי יד, וזה לא היה מובן מאליו שיושעה. האבא התלונן, 'אני לא יכול להישאר איתו בבית'. אם ההורה לוקח את הילד שלו ליום כיף בהתרסה נגד הצוות, בזמן שהוא בהשעיה, ברור לנו שאין שפה משותפת עם ההורים. בסוף אנו אמורים להיות באותה הסירה יחד איתם".

באופן אישי, מלבד העובדה שאין לך הכלים לטפל בתלמידים, את מרגישה מאוימת?

"בהחלט, בכל פסיעה או אמירה אני מסתכנת באיום, כולל איומים בתביעות. האמירות והצעקות מגוונות - החל מ'מי את בכלל' ו'אני אלך עם זה הלאה', דרך 'זה לא ייגמר בזה' ועד המשפט הידוע 'אני אפנה לתקשורת'. ההורים לא מפנימים מה שהילד שלהם עשה, מתנהלים באלימות ומתלוננים שאין טיפול מיטבי בבעיית האלימות בבתי הספר. הם חושבים שהדרך היא לתקוף את המורה. אני, כמורה, מרגישה מאוד חשופה".

מורה נוספת מספרת: "כמורה כבר יותר מ־30 שנה במערכת שהולכת ומידרדרת, לצערי גם נושא האלימות מתגבר בלי שיש לנו המורים הכלים להתמודד מולו. אין לנו כל עזרה או מענה מהמערכת.
"לפני כחודש תלמידה בכיתה ד', שאותה אני מחנכת כבר שנתיים, התעצבנה על משהו שאירע לה, יצאה מהכיתה, טרקה את הדלת וחזרה אחרי כמה דקות סוערת וכועסת. היא צעקה 'אני שונאת אותך' וזרקה עלי, מול כל הכיתה, מספריים, לכיוון הפנים שלי. זה נוסף על זריקת כיסאות וחפצים על ידי תלמידים, כדבר שבשגרה. ולנוכח כל זאת עלי, כמורה, להמשיך בעסקים כרגיל, וזוהי רק דוגמה אחת קטנה".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "חוזר מנכ"ל מגדיר את סמכויות הצוות החינוכי ומנסח הנחיות להתמודדות עם אירועי אלימות ותבחינים, שיאפשרו למוסדות החינוך להעריך את חומרת האירוע בהתייחס לכלל האוכלוסיות. פרט לחוזר המנכ"ל יש תוכניות וכלים לקידום מוגנות, שייכות ומניעת אלימות, וכן כלים ללמידה רגשית חברתית. מערך גפ"ן מאפשר גמישות למנהלי בתי הספר לבחור תוכניות רלוונטיות על פי צורכי בית הספר".

meravs1992@gmail.com