מכה קשה בכנף: לא סרבנות, מרדנות

כבר יותר מחצי יובל האיש שלצידי משרת בצה"ל. החברות שלנו החלה רגע לפני שהתגייס לשירות קרבי, עברה דרך שירות בקבע ופיקוד, ונמשכת עד היום, כשמעת לעת הוא נקרא לשירות מילואים. עברנו יחד מבצעים ומלחמה, הוא שם בקרב ואני בבית עם הילדים. גם אם קיטרתי פה ושם, עמדתי מאחוריו והרגשתי שהשליחות שלו גם שלי היא. היתה רק פעם אחת שנשברתי. זה היה בשיא מלחמת לבנון השנייה. 

לא החרדה המעיקה לגורלו שברה אותי. היה זה ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, שיצא תוך כדי מלחמה באמירה שהישגי המלחמה יהיו מנוף ל"תוכנית ההתכנסות". כלומר, ראש הממשלה שלח את בעלי לקרב כשמטרת העל היא לעקור את הוריו, את רעייתו ואת ילדיו מאדמתם. לא יכולתי לשתוק מול האיוולת, ובראיון בתוכנית אקטואליה קראתי לבעלי לשוב הביתה ולא להילחם עוד. הרשיתי לעצמי לעשות זאת, כי ידעתי שאין שום סיכוי שהוא ייענה לבקשתי.

לשמחתי, אולמרט התנצל די מהר על הדברים שאמר, ובעלי חזר הביתה בשלום אחרי שהתותחים השתתקו. סרבנות מעולם לא היתה אופציה ממשית עבור האנשים שאני מכירה. צה"ל הוא תנאי הכרחי לקיומנו כמדינה, ובין ערכים מתנגשים קיומה הבסיסי של המדינה לעולם יגבר. ההבנה הזו מאחדת את רוב רובו של הימין הישראלי. סרבנות מימין היתה בעבר, גם כזו ממוסדת ומאורגנת ולא רק של יחידים, אבל היא מעולם לא הפכה להיות תופעה נערצת ונותרה שולית, אי־שם בקצה המחנה.

גם אחרי פסק ההלכה של הרב שלמה גורן ושל הרב אברהם שפירא שאסור להשתתף בפינוי יישובים, גם אחרי קמפיין רחב היקף שיהודי לא מגרש יהודי, שיא הסרבנות בימין בימי ההתנתקות עמד על 63 חיילים, שלא יצאו בהצהרות אלא פשוט סירבו לעשות מה שליבם לא נתן להם. הסיבה להיקף הנמוך של הסרבנות היתה התגייסות תקשורתית חסרת מעצורים להציג את מי שקראו לסרב פקודה כממרידים, כאנטי־דמוקרטים וכמסיתים. בעקבות הלחץ התקשורתי, 70 רבנים מהציונות הדתית, חברי כנסת מימין וראשי מועצת יש"ע גינו בחריפות את הקריאה לסרבנות.

שום סרבן מימין לא זכה לככב בכתבות מלטפות שקיבלו הבלטה בשערי העיתונים. זאת למרות העובדה שאינספור כתבות כאלה פורסמו בעבר, כשהסרבנות היתה "מהצד הנכון" של המפה הפוליטית. כל מכתב שמיניסטים, כל ציוץ של כמה מילואימניקים, כל יריקה של איזה טייס או גמלאי של סיירת מטכ"ל, שקראו לא לשרת ביהודה ושומרון, זכו לסיקור אוהד ורחב היקף. לחוסר היושרה ולהיעדר היחס השוויוני של התקשורת הישראלית כבר התרגלנו. טוב שאנחנו חיים היום בעידן אחר לגמרי, שבו אל מול העמוד הראשי של "ידיעות אחרונות" השבוע, שליטף עד כדי בחילה את טייסי המילואים הסרבנים, ניצב עיתון "ישראל היום" עם כותרת ראשית ברורה: לא לסרבנות.

אלא שלא בסרבנות מדובר כאן, אלא במרדנות. כאשר סרבני מצפון משמאל מסרבים לשרת ביהודה ושומרון, או סרבני דת ומצפון מימין מסרבים לעקור יישובים, הם נמנעים מלעשות מעשה המנוגד לדעתם ונכפה עליהם במסגרת שירותם הצבאי. בשני המקרים יש התנגשות בין תפיסת העולם של האדם כאזרח לבין המשימה הצבאית שאליה נשלח אישית כחייל.אבל מה הקשר בין הרכב הוועדה למינוי שופטים לבין טייסי המילואים של טייסת 69? האם מישהו ביקש מהם להפציץ את בג"ץ? ואיך בכלל קשורה הרפורמה המשפטית לצה"ל?

מה עניין רפורמה לצה"ל להחלטה של הטייסים לא להתייצב לאימון מילואים שגרתי? אין שום קשר לסרבנות מצפון. אף אחד לא קרא להם לעשות מעשה המנוגד למצפונם, להפך. הם בוחרים לעשות מעשה המלווה ברעש תקשורתי עז, כדי לכפות עלינו את דעתם. זוהי המרדה לשמה, סוג של הפיכה צבאית קטנה, ניסיון להשתמש ביוקרה הצבאית כדי לאנוס את הציבור הישראלי להישמע לדעתם. את דעתם הפוליטית הביע כל אחד מהטייסים בקלפי, כמו כל אזרח אחר. אבל כעת הפריבילגים סבורים שיש להם זכות־על להשמיע את דעתם שוב, הפעם תוך כדי איום שחובה לפעול על פי עמדתם, תוך שהם מסכנים את ביטחון המדינה, פוגעים אנושות בשלמות הצבא ומרסקים את החברה הישראלית.

סרבן חומק מפקודה צבאית בשל תפיסת עולמו האזרחית. מרדן מנצל את מעמדו הצבאי כדי לכפות את עמדתו האזרחית. העונש הראוי לטייסים המרדנים הוא לעוף מצה"ל. שלא יזכו עוד לעולם לגעת במטוס צה"לי. כמו שאמר אלוף משנה מאיר מוסט, מפקד טייסת 69 בעבר, לא באמת צריך אותם. לישראל יש מספיק טייסים הגונים, שלא עושים שימוש ציני בכנפיים. טוב שברגע האחרון התחרטו הטייסים והתייצבו לשירות המילואים.

סרבן חומק מפקודה צבאית בשל תפיסת עולמו האזרחית; מרדן מנצל את מעמדו הצבאי כדי לכפות את עמדתו האזרחית. העונש הראוי לטייסים המרדנים הוא לעוף מצה"ל. שלא יזכו עוד לעולם לגעת במטוס צה"לי

ועכשיו לשאלה העמוקה יותר, האם ואיך יש קשר בין הרפורמה המשפטית לצה"ל? התשובה הפשוטה היא שאין שום קשר, אף שיש כאלה שמנסים בעזרת פלפולים מפותלים ליצור אותו בכוח. כך, למשל, טען עו"ד גיל־עד נועם, המשנה ליועמ"שית לעניין משפט בינלאומי, בדיון בוועדת החוקה בכנסת. נועם הזהיר מפני פגיעה בהגנה על אנשי כוחות הביטחון בבתי משפט בינלאומיים, בעקבות הרפורמה המשפטית והשינויים המוצעים בה. לדבריו, פגיעה בעצמאותה של מערכת המשפט בישראל תוביל להתערבות בית הדין הבינלאומי ולפתיחת יותר חקירות נגד אנשי כוחות הביטחון.

עיקרון המשלימות הוא כלל במשפט הבינלאומי שנקבע באמנת רומא, המגדירה כי הליך יתנהל בבית הדין הבינלאומי רק כאשר המדינה המעורבת אינה מסוגלת או אינה רוצה לנהל הליכים ראויים של חקירה והעמדה לדין פלילי בעצמה. על פי עיקרון זה, אמור לפעול בית המשפט הפלילי הבינלאומי כמנגנון משלים בלבד למערכת המשפט המדינתית. אם מדינת האזרחות של הנאשם ממצה עימו את הדין וההליך נעשה בתום לב, נשללת סמכות השיפוט של בית המשפט הבינלאומי הפלילי.

מכאן טענתו של עו"ד נועם על כיפת הברזל שלכאורה מעניק בג"ץ. על כך יש להעיר שני דברים. ראשית, כיפת הברזל של בג"ץ דומה יותר לגבינה שוויצרית. כידוע, הרבה לפני הרפורמה המשפטית, כבר בתחילת 2021, החליט בית הדין בהאג לפתוח בחקירה נגד ישראל על ביצוע פשעי מלחמה בעניין הפלשתיני.

העובדה שבישראל מתנהלים חקירה פלילית ואף הליך משפטי נגד כל חייל שפעל שלא כדין, בייחוד אם פגע בחפים מפשע - לא עניינה את הפוליטיקאים בהאג שיושבים על כס השיפוט. גם לא את נציגי המדינות שבמועצת הביטחון של האו"ם, ובטח שלא את חברי מועצת זכויות האדם של האו"ם - גוף אנטי־ישראלי, שאחרי כל סבב בעזה שולח אלינו ועדת חקירה. היוקרה של בג"ץ לא הועילה. זהו טיעון שהמציאות הוכיחה שאין בו מאום.

שנית, הרפורמה המשפטית אינה עוסקת בשום דרך בהליכים הפליליים בישראל, לא במסגרת בתי הדין הצבאיים ולא באלה האזרחיים. היא עוסקת ביחסים שבין רשויות השלטון. יתרה מכך, גם אחרי הרפורמה המשפטית בג"ץ יוכל לא רק לפסול חוקים, אלא גם להתערב בהחלטות ביטחוניות שמנוגדות לדין הבינלאומי או עלולות לפגוע בזכויות האדם. זו מהותו של בג"ץ, להגן על האזרח הקטן מפני החלטות ממשלתיות פוגעניות או בלתי חוקיות, ובמהות הקריטית הזו הרפורמה המשפטית לא נוגעת כמלוא הנימה. בג"ץ הפך את עצמו לשחקן המכריע בהחלטות פוליטיות באמצעות מגוון כלים שפיתח לעצמו ובראשם מבחן ה"סבירות", מושג שמאפשר לשופט לקדם במסווה משפטי עמדה פוליטית.

אם היה מדובר במשא ומתן עם אבו מאזן, חברי האופוזיציה לא היו מעלים בדעתם להציב תנאים מקדימים לקיומו, וכבר מזמן היו מגיעים לפשרה, לוחצים ידיים ומחייכים למצלמה

הרפורמה המשפטית מבקשת למתן את הפוליטיזציה שחדרה למערכת המשפט ולשפר קמעה את האיזון שבין רשויות השלטון. מי שגורר בכוח את צה"ל למאבק נגד הרפורמה, רוצה לא רק מערכת משפט נגועה פוליטית, אלא גם צבא כזה. הסרבנים והמרדנים הופכים את צה"ל מצבא העם לצבא של עממים, כלשונו של אהרן ברק. הם פוגעים במזיד במוסד האחרון שמחבר בין כולנו.מי יכול להתפשר? ועוד כמה מילים על מתווה הפשרה. זה כמה שבועות מתקיים משא ומתן בין משפטנים שמרנים התומכים ברפורמה למשפטנים מהשמאל המתנגדים לה. הגורמים הפוליטיים הבכירים משני הצדדים מעורבים ומלווים את הדיונים.

חיבוק דוב של מנהיגי השמאל

יש נכונות לפשרה ולהתגמשות מצד הימין, אבל דווקא מנהיגי השמאל, שזוכים לחיבוק דוב מקיצוני המחאה, חוששים להתגמש מול רוחות הסערה. כך התהפכו היוצרות בין המחנה הניצי ליוני. בעוד כשלושה שבועות, ב־2 באפריל, יסתיים מושב החורף של הכנסת. עד אז נחושים בקואליציה להעביר בקריאה שלישית את עיקרי הרפורמה המשפטית.הימים הקרובים הם חלון ההזדמנויות האחרון של האופוזיציה להשפיע על מתווה הרפורמה ולמתנה. אבל מנהיגי השמאל לא הפנימו עדין כי הפסידו בבחירות ולקואליציה יש רוב יציב.

הם מבקשים להציב תנאים הזויים למשא ומתן, לעצור כל חקיקה ולהקים ועידה נשיאותית שתדון בפרטים ללא הגבלת זמן. במילים אחרות, למסמס את הרפורמה ולהשליך אותה לפח האשפה ההיסטורי של ועדות חסרות תוחלת. זה לא יקרה. השמאל צריך להפנים את העובדה הזו.אז במקום להתסיס למרי אזרחי, לאיים בסרבנות, לרוץ להפגנות אלימות ולחסום צירים מרכזים בארץ, יתכבדו ויישבו מנהגי השמאל למשא ומתן בראש פתוח ומתוך מוכנות אמיתית לפשרה, כיאה ליונים חובבי שלום. אם היה מדובר במשא ומתן עם אבו מאזן, הם לא היו מעלים בדעתם להציב תנאים מקדימים לקיומו, וכבר מזמן היו מגיעים לפשרה, לוחצים ידיים ומחייכים אל מול עדשות המצלמה.