״אם חוק החמץ יעבור, אני מבטיחה לשים קמח בכיסים, להסתובב בפסח בין כל מחלקות בתי החולים ולפזר חמץ בכל מקום. הם באים עלי בכפיה דתית? אני כבר אראה להם מה זה כפיה חילונית", כתבה השבוע טוקבקיסטית בתגובה להעברת חוק החמץ בקריאה ראשונה.
תלמיד הישיבה שבי תהה אם לגלות לה שקמח כשלעצמו אינו חמץ. אך כל מי שנכח באזורים שבהם התחוללו קרבות בוץ בין חול למי קודש, יודע שהדבר האחרון שהג'יהאדיסטים - דתיים או חילונים - מתעניינים בו, הוא פלפולי הלכה. המטרה כאן ברורה ומוצהרת - מי לה׳ אלי ומי שלא החרב לעברו. ככה זה כשהמטרה היא להתנגח וקריאת הקרב גדולה מכל הגיון קטן ואנושי. בטח ובטח כשהעניין כה מהותי עד ששום זוטות כגון התחשבות ואחריות חברתית, יזיזו אותו ממטרתו.
לכאורה, אותה טוקבקיסטית כתבה שאם אתם "כופים" עלי את הערכים שלכם, אני "אכפה" עליכם את חוסר הכבוד שלי לערכים שלכם בכך שאבזה את מהותם. אבל את האמירה של הטוקבקיסטית הכרתי היטב משכונות ילדותי. אנחנו קיצרנו את זה לתמציתיות של: "יאללה מכות, יאללה".
אנו חיים בעידן התנגחותי. מחאת הטייסים או מחאת האינסטלטורים, כבר לא מספיק לנו לקבל את חוקי החלטת הרוב או להתנגד בדרכים המקובלות. כדי שהצד השני יראה "מה זה", נתקע לו אצבע בעין באמצעות רמיסת ערכיו.
דת וחילוניות הן, לכאורה, תאונה חזיתית, כיוון שאינן מסוגלות לחיות יחד על אותו כביש. בעוד שהחילוניות מציעה לאדם התנהלות על פי קוד מוסר אנושי, הדת מקבלת את סמכותה המוסרית מהשמיים. במילים אחרות, זה לא כוחות. אדם יכול להתפשר, אלוהים - לעולם לא.
מעניין לחשוב מה היה קורה אם היתה מתקבלת הצעה לעסקת פשרה מהדובר של אלוהים, הרב הראשי, כל אחד מהם, שהיה מציע הסדר בו תמורת אי אכילת חמץ במרחבים הציבוריים בפסח, יוותרו הדתיים על איסור השימוש בתחבורה ציבורית בשבת.
אבל זה תאורטי לחלוטין, לא? ובכן, ההלכה אמנם נמסרה מהשמים אלא שמאז שמשה ירד מן ההר, שבר את הלוחות בזעם, והפיל על כולנו תורה שבעל פה, הופקדה ההלכה לבני אדם כדי לעשות בה פרשנות כרצונם. כאן אמור להגיע הקטע החביב על כל אנשי ונשות היהדות המתחדשת, הטקסט התלמודי המצוטט ביותר - תנורו של עכנאי. דיון הלכתי שהופך לקרב עקרוני בין רבי אליעזר בן הורקנוס לבין רבי יהושוע העומד בראש קבוצת חכמים. הוויכוח כה עז, עד שאלוהים מתפנה להשתתף בעניין, ופוסק הלכה כרבי אליעזר, אלא שאז החכמים מוכיחים אותו ואומרים לו "שחרר, אתה כבר לא קובע, אנחנו קובעים".
בשלב זה הרבה חילוניים מתחילים לחלום שהדתיים רק ימצאו טריק להתיר חמץ בפסח ונסיעה בשבת. אלא שלאורך הדורות ההלכה היהודית מיעטה להתיר והגדילה להחמיר. כך נוצרו אינספור סייגים, איסורים ודקדוקים, כי זה מה שקורה כששמים אנשים בוערים מאדיקות עם יותר מדי זמן פנוי בחדר אחד. בהתחלה כולם מחזיקים בהסכמה רחבה מאוד ש"כולנו יהודים", אבל מהר מאוד תתחיל התחרות למי יש יהודי גדול יותר.
גט ליהדות
בתוך ארון הקודש מהומה שקטה. הליטאים חושבים שהחסידים משוגעים, החסידים בטוחים שהחב"דניקים מטורללים וכולם חושבים שהכיפות הסרוגות הם דתיים לייט, שלא לדבר על אלו שבשמם אין לנקוב, הרשעים הגדולים מכולם, הרפורמים. למעשה, הדבר היחיד שמחזק ומחזיק את כל קצוות הדת תחת אותה פרוכת פריכה, הוא האויב הגדול של הדת היהודית, חוץ מהרפורמים כמובן - החילונים.
במשך שנים רבות התנהגו החילוניים לפי ספר הילדים שכתב החזון איש. הם תפקדו היטב כעגלוני עגלה ריקה שעליה ניתן לקחת טרמפ עד לבוא המשיח. אלא שבינתיים מדינה הוקמה, מוסדות הושתו, תרבות מילאה חיים והעגלה התמלאה בתוכן וערכים למכביר. ועדיין, בדרך נס, הצליחה העגלה להתגלגל הלאה מעל הסדק שבין דת למדינה.
אלא שבעשורים האחרונים החילוניות הישראלית החלה לתת גט ליהדות. לא מתעניינים בכשרות, פחות מתחתנים ברבנות, ואפילו דברים שפעם נחשבו כחריגה מוחלטת מהמחנה, כמו לא לעשות ברית מילה, הופכים לנפוצים יותר ויותר.
הגט בין החילוניים לדתיים פירושו נפילת הערכים המשותפים שהחזיקו אותנו יחד בעמימות אפשרית. הרצון להתבלט ולדייק בחקיקה את תקיעת האצבע בעין, הוא המוביל אותנו למלחמות החוק הנוכחיות. בסופו של דבר, חוק החמץ, כמו חוק הפעלת הרכבת הקלה בשבת, הוא חוק קרחוני. השפיץ שלו בולט מאוד מעל פני המים, אבל המסה הנקמנית והלעומתית שבו שקועה במצולות.
מדובר בחוק שידרדר עוד יותר את היחסים המעורערים בין דתיים לחילוניים במדינת הטיטניק - ישראל. עד עכשיו דברים נעשו ב״סוג של״ הסכמה על ערכים משותפים. וזאת מתוך הבנה שהמרחב הציבורי אינו המקום לממש את כל שאיפות הצדק הפרטי שלך. אלא שחקיקת האצבע בעין יוצרת את אחד החוקים המגוחכים בזכותם נהיה צחוק לגויים.
הרעיון שמי שינהל ויחליט על החלת חוק החמץ המוזר הם מנהלי בתי חולים, הוא התעללות אווילית ומיותרת מאין כמוה במנהלי מערכת מותשת ועל סף קריסה.
מי שחושב שחוק החמץ יקרב גאולה לעולם, לא מבין את החושך שחוקי ״אצבע בעין״ משיתים על המציאות הישראלית הנוכחית. המאבק על הרפורמה המשפטית גרם לתופי השבט להלום בכוח בינארי. השבטים כבר מכונסים במבנה קרב, וחסר רק נפץ או זיקוק טועה כמו חוק החמץ כדי לגרום להתנגשות עקרונית. התכתשות שתבלע כל דרך חזרה, במלחמת הכל בכל הנוכחית.
אם הטוקבקיסטית מתחילת הכתבה עוד קוראת כאן, די ברור שבפסח הקרוב היא לא תפזר קמח אלא שובל של פירורי לחם. למה? כי באווירה הנוכחית ובהעדר כל כבוד הדדי אחד לאמונות וערכי השני, אנו מועדים לנפילה קשה. ואגב, חבריי הדתיים, אני יודע שאתם מגחכים מתחת לשפם, אבל כן, כדאי שתפנימו מהר שגם החילוניות היא אמונה, עם מכלול ערכים ומצוות משלה.
מי שעשוי להציל את המצב הם רוב היהודים בישראל ובעולם. והם אינם דתיים או חילוניים. הם קצת מכל דבר והרבה מהלא מוגדר - המסורתיים.
כל עוד האדמורי״ם מבני ברק, או צפון תל אביב, ימשיכו להתבצר בדלת אמות או בקומות העליונות מאחורי חומות חוקים במקום לקדם ערכים משותפים, שני הצדדים עשויים לגלות את עונשה של גזירה שהציבור המסורתי אינו יכול או רוצה לעמוד בה.
כשנסראללה יוציא את הפופקורן
אם מסע הצלב הדתי-חילוני אחר החוק הקדוש לתקיעת אצבע בעין ימשך, המסורתיים יאלצו לעשות את מה שהם הכי לא אוהבים: לנקוט עמדה לצד זה או אחר.
אם הדתיים והחילונים רוצים להמר באיזה צד של המצה מרוחה החמאה המסורתית, הם מוזמנים להמשיך ולהחריף את הקרע בין יהדות וישראליות, בין חוקים לערכים ובין דת למציאות, ולגלות בעצמם באילו נושאים המסורתיים דתיים יותר ובאילו הם חילוניים יותר.
ומה יקרה אם גם המסורתיים יתפצלו לשניים? ובכן, זהו התרחיש המדאיג מכולם. שכן אם זה יקרה, כולנו נשמע בעיקר את צהלות השמחה של המומחה לענייני דת, מדינה ודם - נסראללה - מרובע דאחייה. "שקט-שקט, חברים, מלחמות היהודים עומדות להתחיל, תביאו את הפופקורן שעשינו מהסונים, ונראה איך היהודים הורגים אחד את השני, יש לנו הרבה מה ללמוד מהם..."
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו