עליונותם אומנותם: על התודעה של אדוני הארץ

זו תקופה קשה ומעיקה. אבל זו גם תקופה היסטורית. פוקחת עיניים. מסך הבערות נקרע וכולם מבינים מה מבעבע בתהום. זה לא ויכוח על שיטת ה"משפט" או חשש מדיקטטורה, אלא מאבק מעמדי שמתלבש על כל שסעי החברה.

המיליונים מאחורי המחאה לא רוצים הידברות או תיקון מוסכם, הם רוצים להפיל את הממשלה. ההמון שבא להפגנות מגיע לסיפוק רוחני דתי ממש ומוצא זהות. כור ההיתוך לא התיך באמת.
חבר, טייס, שלח לי ווטסאפ אחרי פרסום סיפור סרבנות הטייסים.

"זה שילוב של ישראל הראשונה/שנייה וניידים/נייחים. קבוצה שהשתלטה על מוקדי הכוח והמשאבים ומסרבת לשחרר, ומוכנה לקחת סיכונים גם בהיבט הפלשתיני וגם לעודד מרי אזרחי וסרבנות בגלל התחושה שתמיד יהיה לה לאן ללכת אם המועדון יישרף. לא פשוט לשבת בחדר תדריכים עם 70 חבר'ה 'מלח הארץ', ולצאת נגדם. אדם זה בעל חיים שחי בעדר ותמיד תהיה לו נטייה ללכת אחר הזברות היפות והחזקות ולא לברוח הצידה".

אז הבנו בחודש האחרון שהצבא האיכותי שלהם (טיס, יחידות עילית, מודיעין, סייבר), הפרנסה שלנו עליהם, האקדמיה שלהם, מוסדות המדינה שלהם, הכל שלהם. גם שלמה ארצי שלהם. הוא כתב שיר על אחדות, אז יריב אופנהיימר צייץ עליו בזעם ושלמה תיקן.

כמה פעמים קראנו ב"הארץ" על סכנת הסרבנות של חובשי הכיפות בצבא. "הם לא ישמעו לפקודות. הם ישמעו לרב שלהם". אז גרשון הכהן ציית להתנתקות, וכל בכירי צה"ל שפעם ראו בסרבנות סכנה קיומית חיים לצידה לשלום. אמרנו ונחזור ונאמר - אכיפה בררנית היא הדנ"א של המערכת.
ולמה אנחנו חוזרים לגירוש כנקודת השוואה?

כי פשוט אי אפשר שלא להשוות איך אז אנשים שגזרו עליהם חורבן התווכחו בינם לבין עצמם אם לומר הלל ביום העצמאות או שלא. האם תקין לחסום כבישים או שעדיף שרשרת אנושית בצד הדרך. האם טלאי כתום הוא צעד לגיטימי והאם מותר לעשות השוואות. האם לחיילים מותר לסרב לפקודה של פינוי אזרחים, ובחלק מהמקרים ממש משפחותיהם, בבתים שבהם גדלו.

אוי, הדילמות התמימות של 2005, יערות שלמים הוכחדו סביב הדיון אם אנחנו שוברים את הכלים ומה המשמעות ביום שאחרי. והיו שראו את הנולד וידעו שלא משנה בכלל מה יעשה הימין, השמאל בעתיד ידרוס בלי קווים אדומים.

הרוב הכתום קידם הידברות, הוקמו תנועות כמו "פנים אל פנים" ו"מתנחלים בלבבות", שעודדו שיח בלתי תלוי בין אזרחים. המיעוט הנרמס ביקש באצילות שיח מהרוב הדורס. גם אחרי הגירוש עיקר הלקחים והמאמצים הופנו להתחברות לעם ישראל על ידי חיזוק הגרעינים והמרכזים התורניים. כלום לא השתנה. הזיה מארץ ההזיות. גם היום הצד הנכון שבמיעוט דבק בדורסנותו והצד שזכה ברוב ממשיך להתחנן להידברות.

"להסיט את המכשול"

"הודעה לפשיסטים בכתום", כתב אז ירון לונדון, "אני מודיע כי אם יחסמו את דרכי בכביש, אשתמש בכל האמצעים הסבירים כדי להסיט את המכשול". והוא היה עדין יחסית.

התקשורת מילאה את תפקידה ושרטטה למוחים את גבולות המותר והאסור למקרה שיתבלבלו: לחסום כבישים - אסור. ילדים בהפגנות - ניצול. טלאי כתום - זילות השואה. מרי אזרחי - פשע מסוכן וסרבנות תוכיח את טענת האליטות שהם לא באמת נאמנים למדינה.

גם יתר השחקנים, מערכת אכיפת החוק, האקדמיה, מערכת המשפט, עשו את המצופה והנכון. ויחד כולם בעטו ונתנו שיעור בדמוקרטיה ובצניעות למתנחלים.

"היה צריך ללמד אותם קצת צניעות", כתב לפיד, שנה אחרי ההתנתקות. אנחנו הכיתה הטיפולית, והם כאן כדי לחנך אותנו, להשריש בנו מידות טובות, להסביר לנו מה טוב בשבילנו.

בהתנתקות שלחו חיילים בשביל לגרש אזרחים. פה ראשי מערכת הביטחון משתמשים בצבא בשביל לאיים. וזאת בזמן ששום פקודה צבאית שמנוגדת לחוק עוד לא ניתנה.

בתחילת השבוע שחרר שופט בית המשפט בתל אביב מפגין ממעצר וציין כי ספק אם נשקפת סכנה לציבור כשמדובר ב"סטודנט לתואר שני במכון ויצמן, לעיניו משקפיים עגולים". ב־2008 גזר השופט ג'ורג' קרא על האחים מורדי ואליצור הראל, שניהם בעלי משפחות וילדים, 30 ו־40 חודשי מאסר כי תכננו לחסום את נתיבי איילון ערב ההתנתקות.

6,000 איש נעצרו בהפגנות המחאה, עשרות קטינים. מחול שדים, בניהולם האמנותי של הכוריאוגרפים מבית המשפט העליון, התגייס למשימה במלוא הכוח כדי לרמוס את זכות המחאה של מיעוט נרדף. בתי משפט מיוחדים הוקמו לטובת עצורי ההתנתקות, משפטים קולקטיביים נערכו, זכות המחאה נדרסה, וילדים נעצרו לתקופה ארוכה וללא הצדקה.

כתף קרה

כוהנת זכויות האדם ונואמת קבועה בהפגנות מוצ"ש, השופטת בדימוס אילה פרוקצ'יה, היתה המחמירה מכל השופטים בהתנתקות. היא שיגרה קטינים בני 14 למעצר עד תום ההליכים, בעודה תוקפת במילים בוטות את ההורים שלהם.

בספרה "העליונים" מתארת נעמי לויצקי כיצד שופט בית המשפט העליון אהרן ברק הורה להעביר אליו את כל העתירות הקשורות בהתנתקות. "המחשבה שאחת מן העתירות הללו עלולה ליפול לידיו של אדמונד לוי, כשופט תורן, הדירה שינה מעיניו", כתבה לויצקי והוסיפה כי "ברק נערך היטב כדי להבטיח שבית המשפט שבראשו הוא עומד לא יהיה גורם מפריע או מעכב".

אתם שואלים למה? למה האנשים האחרים שגורשו מבתיהם, ושגופות מתיהם הוצאו מהאדמה, שמרו על החוק, ואילו האנשים הסבירים, שספק אם 95 אחוזים מהם יודעים להסביר לעומק את השלכות הרפורמה - מאיימים לפרק את המדינה?

למה האנשים האחרים ממשיכים כבר יותר מ־70 שנה לצעוק "לא למלחמת אחים", ואילו האנשים הסבירים ממשיכים להושיט להם כתף קרה? התשובה מבאסת מאוד, כנראה אף פעם הם לא ראו בנו אחים. יודעים למה? כי אחים לא יכולים להיות בעת ובעונה אחת גם אחים וגם משרתים.

יש לומר בעצב. האליטות אמנם שמרו על החוק, אבל הסוציולוגיה מאחור היתה מעמדית. כשאתה חי בתודעה של אישור תמידי מאדוני הארץ, כשאתם מצביעים ארבע שנים לאותה מפלגה שהם מחרימים, ובכל זאת אתם ממשיכים להתחנן בפניהם להידברות ולפיוס, אין דרך אחרת להתייחס אליכם, אלא כמשרתים.

זה טור ריאלי. לפחות הכל ברור עכשיו. זו התקדמות. הנה, יש דיפ סטייט. יש הגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה, יש ניידים ונייחים, ויש גם מדינה אחת ליהודים וגורל אחד.