מחאת טייסי המילואים לא הייתה מתהווה ללא הטלטלה חסרת התקדים שאליה נקלעו החברה וההנהגה הישראלית.
ובכל זאת, נדרש כעת להפריד בין הדיון הציבורי בצדקתה של המחאה נגד הרפורמה המשפטית, לבין המאמץ לשמר את צה"ל מעל לכל מחלוקת חברתית או פוליטית.
כמה מהשותפים למחאה הנוכחית מוכרים לי מקרוב, ובהם גם רעייתי, שיצאה רק במוצאי השבת האחרונה להפגין ברחובות תל אביב. גם אני אשמח לסיים את הטלטלה הנוראה הזו מתוך פנייה כנה לדיבור ולפשרה מוסכמת. דווקא בשל כך מאז ראשית המחאה התמקדתי בשיח הפומבי בעיקר במאמץ אחד: שימור צה"ל מעבר לכל למחלוקת.
המשרתים במילואים הם אזרחים חופשיים וזכותם לבטא דעתם ולהפגין, אבל הכובע הנוסף שלהם כבעלי תפקיד בצה"ל חייב להישמר מחוץ למחאה האזרחית.
"הרב מעל לחובת החוק"
המשרתים מסבירים שהם מתנדבים ושאם רק יבקשו, יוכלו לסיים את שירותם. זה אמנם נכון לגבי רבים ממשרתי המילואים, והחוק לכשעצמו אינו יכול לחייב להתנדבות.
אלא שעבור מי שצה"ל מצא אותו נחוץ וביקש את התנדבותו, עצם הכרת הנחיצות מציבה בפניו חובה גדולה, אשר היא הרבה מעל לחובת החוק.
כוחם הפורמלי של המדינה ושל הצבא מושתת על כוח החוק, אבל המסירות הכרוכה בשירות מתבטאת גם במשהו אחר שלא ניתן להבטיח רק מכוחו של החוק. את ההתמסרות הנעלה הזו אנחנו חייבים לשמר.
כוח המסירות
מכוח המסירות הזו ולא רק מכוח החוק ביצעתי בקיץ 2005 במהלך תוכנית התנתקות, יחד עם רבים מהחיילים ומהקצינים, משימה קשה ושנויה במחלוקת.
לא פחות מבימי תש"ח, אחדות צה"ל ולכידותו ממשיכות להיות בכל רגע תנאי בסיסי להגנת המדינה וחיי תושביה.
בהקשר זה מינוף השירות בתפקיד חיוני בצה"ל כאמצעי להעצמת המחאה הפוליטית חייב להיות מחוץ לכללי המשחק. גם במחלוקת הקשה שאליה נקלעה בימים אלה החברה הישראלית, צה"ל חייב להמשיך להיות אי של יציבות איתנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו