1.
לכאורה אין מוצא. גזר הדין נחתם, והרצים יצאו דחופים בדבר המלך להפיץ ברחבי האימפריה את בשורת הפתרון הסופי. מרדכי לובש שק ואפר ושולח לאסתר ציווי "לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ". אסתר מתלבטת, הגעה אל המלך ללא הזמנה דינה מוות. מרדכי מבהיר שמול שלומה עומדים שלומם וחייהם של המוני יהודים, ובכל מקרה, קרבתה למלך לא תציל אותה, מכיוון שהאנטישמיות חזקה מקשרי משפחה והרעה תגיע גם אליה. אם היא לא תפעל, "רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר", והיא תיעלם מההיסטוריה של עמה. "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת", כלומר אם היא תהתה מדוע עלתה בגורל להינשא למלך שלא רצתה בו, כנראה קיבלה תשובה. אסתר משתכנעת ללכת למלך תוך שהיא עוברת על החוק, "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי - אָבָדְתִּי".
היא לובשת מלכות ומתייצבת בחצר המלך, שמושיט לה את שרביט הזהב כאות רצון. "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי...". חכמינו תהו, מה היתה התוכנית שלה? בלשון התלמוד במסכת מגילה (טו ע"ב): תנו רבנן (שנו רבותינו): מה ראתה אסתר שזימנה את המן? הנה מגוון הפרשנויות - חלקן הפוכות וחלקן משלימות - שמביא התלמוד למעשה שלה:
2.
רבי אליעזר אומר: פחים (מלכודות) טמנה לו, שנאמר "יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח" (תהלים סט, כג).
כלומר, הרעיון היה להזמין אותו למסיבה משולשת, מתוך מחשבה להכשיל אותו שם. רבי יהושע אומר: מבית אביה למדה, שנאמר (משלי כ"ה, כ"א): אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם (וְאִם צָמֵא - הַשְׁקֵהוּ מָיִם. כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ, וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ). אסתר חשבה להתחבב על המן, בכך שתזמין רק אותו למסיבה עם המלך. סוף הפסוק השני "וה' ישלם לך", מתפרש שבכך שתזמין את שונאך, אלוקים יעזור לך להשלים איתו (משחק מילים יְשַׁלֵּם - יַשְׁלִים).
רבי מאיר אומר: כדי שלא ייטול עצה וימרוד. שלא לתת להמן שהות להתארגן למרד נגד אחשוורוש, אם ישמע שהמלך כועס עליו. רבי יהודה אומר: כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית. שהרי המן תכנן את הפתרון הסופי של העם היהודי, והיא ביקשה להרדים את ערנותו, שלא יחשוד בה בזמן שהיא פועלת מאחורי גבו אצל המלך. רבי נחמיה אומר: כדי שלא יאמרו ישראל, "אחות יש לנו בבית המלך", ויסיחו דעתן מן הרחמים. שלא יחשבו שהכל יסתדר כי "יש לנו קשרים בארמון", אלא ההפך - שאסתר מתעלמת מצרתם ומשתפת פעולה עם הצורר, ואין על מי להישען אלא על אביהם שבשמיים, ולכן ימשיכו להתפלל.
רבי יוסי אומר: כדי שיהא מצוי לה בכל עת. אסתר רצתה שהמן יהיה נוכח בשעה שהיא מאשימה אותו, כדי שלא תהיה שהות בין תלונתה לבדיקת המקרה בידי המלך. שכן במשך הבדיקה המלך יירגע מזעמו, והוא ישקול שיקולים אחרים. רבי שמעון בן מנסיא אומר: אולי ירגיש המקום (האל) ויעשה לנו נס. אלוקים יראה שגם אסתר מקרבת אליה את הצורר ובעצם משתפת איתו פעולה, ואז רק התערבות אלוקית תציל את המצב. רש"י מביא פירוש נוסף: הזמנת המן למשתה היתה מעשה של חנופה. כך אלוקים יראה לאיזו תהום של השפלה ירדה אסתר, ואז ירחם ויציל.
אסתר זרעה קינאה בארמון ובודדה את המן, תוך שסכסכה אותו עם המלך ועם השרים. המלך קינא לה; לפתע התחרה עם המן על ליבה. והשרים קינאו בהמן על הכבוד המיוחד, שרק הוא זכה לו
רבי יהושע בן קרחה אומר: אסביר לו פנים כדי שייהרג הוא והיא. אסתר תגרום למלך לחשוב שיש רומן בינה לבין המן, ואז גם אם יהרוג אותה, הוא יצרף לעמוד התלייה גם את המן. אסתר התכוונה אפוא למסור את נפשה להצלת עמה, והלכה למשתה בידיעה שאולי לא תצא משם בחיים. רבן גמליאל אומר: מלך הפכפכן היה. אחשוורוש לא היה מנהיג יציב, ועלול לחזור בו מהחלטותיו. לכן חשוב היה לנצל את השעה ולא להמתין, שמא ישנה את דעתו. רש"י: "אמרה (אסתר): שמא אוכל לפתותו ולהורגו, ואם לא יהא (המן) מזומן - תעבור השעה ויחזור בו (המלך)". במילים אחרות: שאלת התזמון (Timing), מתי לספר למלך כדי להשיג את התוצאה המיוחלת.
3.
כל הסיבות הללו לא הניחו את דעת חכמינו, והם חיפשו הסבר נוסף לתוכניתה של אסתר. אמר רבן גמליאל: עדיין צריכין אנו למודעי (לפירושו); דתניא (ששנינו): רבי אליעזר המודעי אומר: קִנְאַתּוּ במלך קִנְאַתּוּ בשרים. זאת הסיבה הגלויה ביותר: אסתר זרעה קינאה בארמון המלך, ובודדה את המן, תוך שהיא מסכסכת אותו עם המלך ועם השרים. המלך קינא לה כי החל לחשוד שמא משהו מתרחש מאחורי גבו; לפתע הוא מתחרה עם המן על ליבה. מנגד, שאר השרים קינאו בהמן על הכבוד המיוחד, שרק הוא זכה לו.
רבה אמר: "לִפְנֵי שֶׁבֶר - גָּאוֹן" (וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן - גֹּבַהּ רוּחַ. משלי טז, יח). מדובר בניצול תכונה אנושית: העלייה המטאורית גורמת לרשע להאמין שאין בלתו ושאיש לא יוכל לו ("היבריס"), ולכן הוא לא נזהר, מה שיוצר את התנאים לנפילתו הכואבת, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
אביי ורבא דאמרי תרוייהו (שאומרים שניהם): "בְּחֻמָּם אָשִׁית אֶת מִשְׁתֵּיהֶם" (וְהִשְׁכַּרְתִּים לְמַעַן יַעֲלֹזוּ, וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ... ירמיהו נא, לט). משתה היין מביא להתחממות רגשית ולשכרות ואז לחוסר זהירות, ומתוך כך לנפילה. רש"י: "אמרה אסתר: מתוך משתיהן של רשעים באה להם פורענות".
4.
בפורים אנחנו מעלים על נס אישה אמיצה וחכמה, שברגע האמת ידעה לטוות את הקורים שבהם תפיל את אויבי עמה. האם היה זה נס? פרשני התלמוד בעלי התוספות (מאות 12 ו־13) מגדירים נס בארבע מילים: "רוח גבורה ודעת להילחם" (בבא מציעא קו עא). לא די בגבורה; אדם יכול להיות אמיץ וטיפש, כיוון שלא העריך את גודל הסכנה או את עוצמת היריב. הגיבור צריך להיות גם חכם יותר מאויבו. חשוב לא לאבד עשתונות ברגע המכריע (רוח גבורה), אבל אז צריך לגייס את השכל ואת העורמה כדי לגבור על הסכנה.
התלמוד מסיים את הדיון כך: אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו (רבה בר אבוה נפגש עם אליהו הנביא). אמר לו: כמאן חזיא אסתר ועבדא הכי (כמי ראתה אסתר ועשתה כך, כלומר מי צודק)? אמר לו: ככולהו תנאי וככולהו אמוראי (כדעת כל התנאים והאמוראים).
ואחרי כל זה, אסתר יוצאת למשימת חייה רק לאחר שהיא מוודאת שהעם מאוחד מאחוריה: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים... וְצוּמוּ עָלַי... שְׁלֹשֶׁת יָמִים". האם נלמד לימינו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו