מותר לנצח בבחירות: אסור לרסק את מוסדות המדינה

ביום שני בערב התקשר אלי בני הבכור. זה היה כמה שעות אחרי ההפגנה בירושלים. הוא נסע אליה עם חברים, וחזר נסער. "אבא, המדינה נגמרה, הלך לי הבית", אמר.

אני מכיר אותו היטב. הוא שקול ומחושב. הכי רחוק שיש מאימפולסיבי. כשהוא מגיע לאמירה כזאת, למסקנה כזאת, אני מבין שנפל דבר. לא בהסתכלות האישית שלו, אלא במצב הכללי שלנו. ביקשתי ממנו להסביר, והוא הסביר. באריכות, בהיגיון, בשקט. דיבר על מדינה שבה מי שמשרת, ומשלם, ותורם, נרדף ומוקע כבוגד וכאנרכיסט על ידי צד שחלקים בו לא עושים את כל אלה.

הקשבתי לו. הוא סיים את התיכון בהצטיינות והמשיך לשירות צבאי של שש שנים, כולל קורס קצינים ופיקוד. בשנה שעברה השתחרר והתחיל לעבוד. הוא עובד הרבה (סבתא שלי היתה אומרת שקשה זה כשעובדים עם טורייה), משלם מסים, עושה מילואים כל חודש ותורם לא מעט למי שצריך. אזרח טוב, כמו שכתוב בספר.

תגידו - עוד אשכנזי פריבילג. אז זהו, שהסבים שלו, מהצד של אמא, נולדו במרוקו ועלו כנערים. מעברה, קליטה קשה, עבודות דחק כפועלים, התקדמות איטית מדי בסולם הדרגות, ותחושה תמידית שלא הצליחו למצות את הפוטנציאל. נערי הפוסטר של ישראל השנייה. ולמרות זאת הם בחרו אחרת: להיות גאים בארץ, גאים בעם, ובעיקר - רצון להצטיין. תמיד. דחקו בילדים להצליח, להיות קצינים בצבא, ללמוד באוניברסיטה ולהיות אזרחים טובים. וכך גם בנכדים. לא מרוקאים ולא אשכנזים. ישראלים.

כשהבכור שלי דיבר, חשבתי על הסבים שלו. ואז חשבתי על דודי אמסלם. הוא הגיע בדיוק מאותו המקום, אבל במקום לבחור באהבה, כמותם, בחר בשנאה. בארס. בהרס. נאומו על שעוני הרולקס ומכוניות המרצדס של המפגינים היה לא רק שקר גס מפיו של מי שעונד שעון יוקרה בעצמו ונוסע ברכב מפואר שמשולם לו בכסף ציבורי עבור תפקיד פיקטיבי שנועד לקנות את שתיקתו, אלא מפגן מפואר במיוחד של ריסוק מרצון של אחרוני הנימים שעוד מחברים בין חלקי העם הזה. שמחברים את הבן שלי, והאחים שלו והחברים שלו, למקום הזה. לבית שלהם.

נא להירגע, אנחנו לא עוזבים

יש לי חבר קרוב בשם עופר ברונשטיין. פעיל שלום מוכר, מאלה שלא מתייאשים לעולם. אופטימיסט חסר תקנה. אוהב יהודים ואוהב ערבים, ומאמין שכולם יכולים לחיות ביחד. בשנים האחרונות הוא חי בפריז, ובאחד הביקורים שלו כאן, לפני כמה שנים, הביא לפגישתנו את דודי אמסלם. לא הכרתי אותו קודם, אבל הוקסמתי: איש חם, מחבק, שופע אנרגיה. כל הערב הוא קרא לי "אחי", ונדמה לי שהוא התכוון לזה.

לא ראיתי את אמסלם מזמן, אבל להערכתי אני כבר לא אחיו. בלא מעט רגעים, כמו השבוע, הוא נותן לי ולסביבתי תחושה שמבחינתו אנחנו גרועים כמו הגרועים שבאויבינו, אולי יותר. הרי כל מי שיצא להפגין הוא פריבילג ואנרכיסט ועוכר ישראל ותורם לאויבינו ועוד שלל מכתמים, שמעלים תהייה האם לא עדיף לו, לאמסלם, שנעזוב.

נקדים ונאמר שאנחנו לא עוזבים. אין לנו ארץ אחרת, וגם אין שום סיבה שנוותר על הערכים, על האמת, על הבית. ממילא, ספק אם כדאי לאמסלם שנעזוב: אם זה יקרה, לא יהיה לו את מי להאשים בכל בעיותיה ותחלואיה של המדינה.

אבל בואו נדבר רגע ברצינות על העניין הזה. על האנשים האלה, שאמסלם רואה בהם את אויביו. ישראל היא מעצמה אזורית, ופלא בקנה מידה עולמי. היא כזאת למרות שיש בה חלקים גדולים שתרומתם למאמץ הלאומי הזה נעה בין שולית לשלילית. כן, ללמוד תורה זה חשוב, אבל הסטארט־אפ ניישן לא גדל בישיבות, וגם התקיפות באיראן וסיכול הפיגועים בג'נין לא.

הוא גדל במקומות אחרים. במקומות שבהם לימודי ליבה הם לא נטל אלא נכס - לכלל ולפרט. מקומות שבהם לשרת את החברה זה ערך. מקומות שבהם תורמים הרבה מעבר למה שצריך. יש בישראל עשרות אלפי עמותות; חלקן מחליפות את המדינה במתן שירותים ותמיכה חיוניים - לרעבים, לעניים, לקשישים, לניצולי שואה, לפגועי גוף ונפש, למה לא. יתכבד אמסלם ויבדוק מה אחוז השמאלנים הבוגדים בין התורמים והמנהלים והפעילים והמתנדבים בעמותות האלה. שישאל את עצמו מה יקרה לחברה אם הן יפסיקו לפעול.

כן, יש הבדלי מעמדות. לא, זה לא טוב. אבל מי שמשקיע יומם וליל בניסיון לצמצם את הפערים היא לא הממשלה, שרק מנציחה את הקיפוח, אלא אחרים. יחידה 8200 האליטיסטית מגלילות שולחת קצינים וחיילים ללמד מחשבים בפריפריה, על חשבון זמנם הפרטי, כדי שלצעירים שם יהיה סיכוי טוב יותר בעתיד. עמותות בוגרי שלדג ומטכ"ל והטייסים תורמות לפרויקטים חברתיים - כמעט כולם בפריפריה - מתוך צורך עמוק להחזיר לחברה ולהשקיע בעתידה, בעיקר בעתידן של החוליות החלשות בה.

ובזמן שכל זה קורה, אמסלם עומד בכנסת ומגדף. את אלה שעושים, ואת אלה שמפגינים. הוא כמובן לא לבד. ישראל של 2023 היא פלא עולמי: שר המשפטים שונא בה את מערכת המשפט, שר התקשורת שונא את התקשורת, שרת ההסברה שונאת את הציבור. את כל זה הם עושים על חשבון אותו הציבור שמשלם מסים; וכן, צריך להגיד: העשירים, קרי האליטות, קרי אלה שאמסלם שונא, משלמים הרבה יותר מסים. בלעדיהם ובלי הכסף שלהם ובלי ההשקעות שהחברות שלהם מגייסות ישראל תהיה מדינה יותר ענייה, יותר בורה והרבה יותר חלשה. מי שירוויח מכך יהיו אויביה - מרמאללה ועד לטהרן.

יהודים מודאגים

אמסלם הוא כמובן משל. הוא לא לבד. מי שאחראי הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו. בחודש שעבר הייתי בארה"ב. נתניהו מבין באמריקה, ומבין ביהודי אמריקה, או לפחות הבין בעבר. שר התפוצות, עמיחי שיקלי, היה שם גם כן, וכשחזר לארץ סיפר ששמע תמיכה רחבה בממשלה ובמהלכיה. אני לא מצליח להחליט אם הוא משקר, או לוקה בהבנת הנשמע: בכנס שבו שנינו השתתפנו הובעה דאגה מקיר־לקיר ממהלכי הממשלה, ומהשסע העמוק שהם יוצרים בישראל, ובין ישראל לעם היהודי בתפוצות. הוא שמע את זה באופן הרבה יותר ברור ונחרץ בפגישתו עם ראשי יהדות ארה"ב, ובראשם בפדרציה של ניו יורק. הם הזהירו אותו, כפשוטו, מהנזק שהממשלה גורמת במהלכיה.

נתניהו ושותפיו ניצחו את הבחירות. אין, ולא יכול להיות, על כך עוררין. זה המשחק הדמוקרטי, והצד שמנגד יכול רק להלין על עצמו שלא ידע למנף כראוי את כוחו. אבל הניצחון לא כולל בתוכו קארד בלאנש לריסוק דורסני של המדינה ומוסדותיה. הוא מחייב להתנהל בזהירות, בתבונה, מתוך הבנת הסיכויים והסיכונים שכרוכים בכל מהלך.

את הלוגיקה הפשוטה הזאת הבן שלי מבין היטב. ברור לו מה יקרה כאן אם המהלכים האלה יימשכו ויחריפו. לאן ישראל תידרדר בכל פרמטר: כלכלי, ביטחוני, מדיני, חברתי. ואת בגדי המלך החדשים האלה הוא (ועוד מאות אלפי אנשים) רואים עכשיו, וצועקים: המלך עירום.