אחדות? הם אינם אחים שלי

המאבק הוא לא בתוך המשחק אלא על כללי המשחק • במצב כזה דיבורים על אחדות אינם רלוונטיים

היא ושכמותה מביישים אותי. ח"כ גוטליב, צילום: אורן בן חקון

אין לי אחים בשם איתמר בן גביר, אורית סטרוק, טלי גוטליב, שמחה רוטמן או אבי מעוז. הם קשים לי כבני צרויה (לפחות). העובדה שגם הם יהודים רק מביישת אותי, ואין בה כדי להוות מכנה משותף ביני ובינם. אינני מוכן להתפשר איתם על הערכים שעליהם מבוססת המדינה האהובה הזאת מאז הוקמה.

במקרה הטוב ביותר אנחנו מסוגלים להסכים על כללי המשחק, והעימות הקשה ביותר מזה שנים מתרחש כיום לא סביב הנסיגה מעזה, נישואים אזרחיים או שלום עם הפלשתינים, אלא על כללי המשחק: איך יתקבלו מעתה ואילך ההחלטות החשובות? האם יישאר גורם בולם, שיוכל למנוע מהכנסת לקבל החלטות מסוימות? האם יותר למישהו להחליט כי התנהגות ממשלתית כזו או אחרת היא בלתי סבירה באופן קיצוני? חלקים בחברה הישראלית הגיעו למסקנה שאם ישנו את כללי המשחק, יוכלו גם להוביל להחלטות המדיניות המעסיקות אותם באמת.

אלא ששינויים פרוצדורליים, האמורים לחייב את כל מי שמשחק במשחק הדמוקרטי, גם אם אין מדובר באחים ואחיות, חייבים להתקבל בהסכמה רחבה, כדי להבטיח שלא יהפכו לאבן שאין לה הופכין.

ויש עוד דבר. מי שמצליח לערוך שינוי פרוצדורלי אינו יכול להבטיח כי השינוי, אכן, יפעל לטובת מטרותיו. בראשית שנות ה־90 השתכנעו יצחק רבין ושמעון פרס כי בחירה ישירה לראשות הממשלה תסלול את הדרך לניצחון מנהיג "העבודה" בבחירות הכלליות. כאשר הופעלה, לראשונה, שיטת "שני הפתקים" (עבור המועמד לראשות הממשלה ועבור מפלגה) בבחירות 1996, ניצח בנימין נתניהו, למרות שמפלגתו קיבלה בבחירות אלו פחות מנדטים מהעבודה. שאגות הניצחון שלנו כשאימצה הכנסת את שיטת שני הפתקים הפכו לקול דממה דקה עם תבוסת פרס.

המרוץ לשינויים במערכת המשפט, ככל שהוא נראה כרגע כמיטיב עם הימין, עשוי להפוך בומרנג כאשר תקום ממשלת מרכז־שמאל, שבידיה יימצאו כלים להחליש את קולו של הימין, אם היא תרצה לממשם.

ריצת האמוק אל החלשת שומרי הסף , ובראש ובראשונה בית המשפט העליון - תוכל להפוך בעוד זמן לא רב לשירת הברבור של הימין, או לפחות לגורם שיביא לנפילתו בבחירות הקרובות. סירובו של נתניהו לוותר על ראשות הממשלה גרם לכך שהליכוד כשל פעמים אחדות בהרכבת ממשלה חדשה. כתוצאה מכך, הוא הביא לחיזוק "הציונות הדתית" על ידי גורמים קיצוניים ביותר, שנחשבו, עד לשנים האחרונות, כמי שנמצאים מחוץ למחנה. הם, אכן, העניקו לו את הרוב בכנסת, אך הם גורמים לו לתמוך במהלכים שיחלישו מאוד את בית המשפט העליון, ושימנעו ממנו לעמוד בדרכם לספח את הגדה המערבית. בתמורה הם מקדמים את רעיון פיצול תפקיד היועמ"ש, כדי שהתובע הכללי יהיה עצמאי, ויוכל למשוך את תיקי רה"מ כדי "לעיין בהם מחדש". זוהי מעין סחיטה של נתניהו, המוצא עצמו תומך עכשיו בהחלשה דרמטית של ביהמ"ש העליון.

המאבק אינו חוצה את העם. העם כבר חצוי מזמן, ואפשר לראות זאת בתוצאות הבחירות פעם אחר פעם. המאבק הוא בין מי שמציעים לשנות את כללי המשחק הדמוקרטי, ואינם מתרגשים מהפגיעה במעמדה המדיני והכלכלי של ישראל מול בעלי בריתנו, ומהירידה המשמעותית של ישראל בדירוג הדמוקרטים בעולם, לבין מי שאינם רוצים להפוך להונגריה.

במאבק על כללי המשחק אין צורך לשוב אל המושג השחוק והחלול של "אחדות העם", יש צורך להידבר ולעשות מאמצים - רצוי באמצעות הנשיא הרצוג שהראה השבוע את הדרך לפתרון. הסכמה על הכללים היא זו שתאפשר לישראל להיערך לקראת הכרעה במחלוקת האמיתית המצפה לנו - חלוקת הארץ.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר