במקום לבטל את "סעיף הנכד": כך אפשר למנוע עליית לא-יהודים

"אל תוציאו את סעיף הנכד מחוק השבות". זו היתה הבקשה שהעלה היו"ר החדש של הוועד היהודי האמריקני (AJC), טד דויטש, בפגישה שקיים עם השר המשפיע ביותר בממשלה, רון דרמר.

השניים נועדו ביום ראשון בבוקר. שעה קלה לאחר ששוחחו בחר דויטש ניסוח מעודן יותר, בראיון ל"ישראל היום". "אנו רוצים שממשלת ישראל והחברים שלנו בישראל יבינו ששליחת מסר שחלק מחברי הקהילה היהודית לא יתקבלו פה בברכה - צריך למנוע את זה".

דויטש כיהן במשך 12 שנים כחבר הקונגרס בוושינגטון, והוא תומך מושבע של ישראל. הוא דמוקרט ואינו דתי, אך גם רבנים אורתודוקסים שנועדו לאחרונה עם בכירי הממשלה אמרו לשרים: "סעיף הנכד הוא נושא רגשי וטעון. צריך להיזהר מאוד".

איתות מאוקראינה

הפניות הללו הן רק היבט אחד במבוך המסובך שנקרא "סעיף הנכד". הסעיף התווסף לחוק השבות ב־1970. נקבע בו כי גם נכדים של יהודים, בני זוגם וילדיהם זכאים לעלות לישראל - אף שכולם אינם יהודים. ברבות השנים התיקון הקטן הפך לשיטפון גדול. החוק שנועד לשמר את זהותה היהודית של המדינה, נהיה שער כניסה רחב דווקא ללא יהודים. ב"ישראל היום" פורסם לאחרונה כי בעקבות המלחמה באוקראינה עלו לארץ כ־52 אלף איש - מתוכם כ־40 אלף שאינם יהודים לפי ההלכה. הסברה היא שכ־20 אלף מהם עלו באמצעות סעיף הנכד.

את הזרימה הזו דרשו לעצור במשא ומתן הקואליציוני מפלגות הציונות הדתית ויהדות התורה. נקודת המוצא שלהן היתה שיש למחוק את סעיף הנכד מהחוק. לכאורה, דרך פשוטה לסגור את החור בסכר.

אפשר לדמיין את איימן עודה צורח: "חוק השבות מנציח את הגזענות של ישראל". השמאל האנטי־ישראלי בעולם יעוט על המציאה. תנועת ה־BDS תחכוך ידיים בהנאה. למה לספק להם את התענוג הזה?

אלא שנתניהו סירב. בהסכמים עם יצחק גולדקנופף ובצלאל סמוטריץ' נקבע כי תוקם ועדה משותפת, שתקבע בתוך חודשיים נוסח חדש של חוק השבות. עוד סוכם כי "עד להעברת תקציב המדינה לשנת 2023 יבוצעו תיקוני חקיקה לתמיכה במדיניות העלייה הראויה".

ועדה היא כידוע הכלי הבדוק למסמוס עניינים. חודש לאחר הקמת הממשלה - הוועדה המדוברת אכן לא הוקמה. שר התרבות מיקי זוהר אף אישר השבוע כי הממשלה גם לא תעמוד בסיכום על פתרון הבעיה ב־60 יום. ולמען האמת טוב שכך יקרה. כי סוף מעשה במחשבה תחילה ונושא כל כך נפיץ אסור לסגור בחאפ־לאפ. גם כך שרים חדשים רבים בממשלה נופלים כל שני וחמישי, לבורות שחכם היה נזהר מהם.

כדאי אפוא לנטרל את מוקש סעיף הנכד בטרם התלהמות ושטחיות יובילו להתפוצצות נוספת מול העולם. יולי אלדשטיין, לשעבר שר הקליטה, הזהיר בכנסת שפתיחת חוק השבות "תפתח תיבת פנדורה". הצדק עימו.

חוק השבות מאותגר על ידי תומכי "מדינת כל אזרחיה" והח"כים הערבים. אפשר בקלות לדמיין את איימן עודה צורח בדיוני כנסת, "חוק השבות מנציח את האפליה, הגזענות והאפרטהייד של ישראל". השמאל האנטי־ישראלי בעולם יעוט על המציאה. תנועת ה־BDS תחכוך ידיים בהנאה. למה לספק להם את התענוג הזה?

קושי נוסף יוצרת המלחמה באוקראינה. גם מול הקהילה היהודית וגם מול הקהילה הבינלאומית, סגירת שערי העלייה בפני פליטי מלחמה תיראה רע מאוד.

ביטול סעיף הנכד גם יחזיר לשולחן את הבעיה שהולידה אותו - מעמדם של ילדי ישראלים שאינם יהודים. מספרם של אלה גדל והתעצם מאז 1970. אז אפילו בתפוצות ההתבוללות היתה מועטה, כיום גם בארץ היא אינה נדירה. יש למשל צברים, בוגרי צבא, מלח הארץ, שנישאו בחו"ל ללא יהודיות. נכדיהם ונכדותיהם מתגייסים לעיתים לצה"ל. האם גם הם לא יהיו זכאים לאזרחות ישראלית?

מוטיבציית יתר

מה שמחזיר אותנו לעניין הנראות. בהנהגה היהודית־אמריקנית לא צופים (למרבה הצער) גל עלייה לישראל. זה לא העניין. מה שמפריע לדויטש ולחבריו הוא המסר. כאשר ישראל מבטלת את סעיף הנכד, היא למעשה אומרת למאות אלפי היהודים האמריקנים שאולי התבוללו אך עדיין אוהבים את ישראל, "הנכדים שלכם אינם חלק מאיתנו".

קחו כדוגמה את השגריר האמריקני הנוכחי, טום ניידס. האיש מתפלל בכותל מדי שבוע ואוהב את ישראל בכל מאודו. הוא נשוי ללא יהודייה שילדה לו בן ובת. האם מדינת ישראל אומרת לו, "אדוני, מכיוון שהתבוללת לנכדיך כבר אין מקום פה"?

התשובה צריכה להיות שלילית. כי כמו ניידס יש עוד המונים. האם עליהם ישראל רוצה להנחית סטירת לחי? הממשלים האמריקניים מטעם שתי המפלגות גדושים בצעירים בעלי שמות יהודיים שכאלה. מלחמה איתם היא מה שחסר לנו? ישראל בכלל והממשלה הנוכחית בפרט נאבקות על שאריות האהדה בקהלי השמאל היהודי־אמריקני. לחתוך את אחרוני המיתרים שמחזיקים את הקשר איתו תהיה איוולת גמורה.

כך שנדרשים פתרונות אחרים, והם כנראה קיימים. קודם כל משום שביטול סעיף הנכד כלל לא יסיים את העלייה הבלתי יהודית. על פי אותו פרסום של עמיתי חנן גרינווד, רבים מהעולים כיום הם דור שני ליהדות. אלה לכל הדעות ימשיכו להגיע עם ילדיהם. כיוון שכך, לפחות על פי חלק מגורמי המקצוע בעבר ובהווה, שילוב של כלים אחרים עשוי להשיג תוצאה דומה.

הצעד הראשון הוא הפסקת האקטיביזם של נתי"ב - הסוכנות האחראית מטעם הממשלה לעלייה מבריה"מ לשעבר. נתי"ב הפכה עם השנים לממלכה שנודדת עם אביגדור ליברמן ממשרד למשרד, לעיתים תוך מתיחת החוק ובעוד רק מעט ידוע בארץ על פעילותה. כן ידוע שנציגיה נוקטים מדיניות מרחיבה.

יש דיווחים על מקומיים בארצות חבר העמים שכלל לא ידעו על שורשיהם היהודיים, עד שמישהו מטעם מדינת ישראל גילה להם זאת והציע להם להגר לארץ. אלה פעולות שבהחלט ניתן להפסיק. אגב, סגן השר אבי מעוז, שאחראי לנתי"ב, בוחן בימים אלה את מדיניות הארגון.

בהקשר זה יש לשאול מדוע דווקא בבריה"מ לשעבר יש פעילות כה מאומצת לאתר עולים? גם באמריקה הצפונית והדרומית יש מיליונים שכלל לא יודעים על זיקתם לעם היהודי. אחרי 30 שנה ברור שמאגרי היהודים בבריה"מ לשעבר התרוקנו. מי שרצה לבוא בא, ומי שירצה עדיין יוכל. אין סיבה לחפש אותם בנרות.

כלי נוסף שיכול לצמצם את מספר הלא־יהודים הוא הגברת הרגולציה והקשחת הקריטריונים. ברשות ההגירה, שקובעת את הכללים, סבורים שהשפעתו של צעד כזה תתרום במעט.

צעד נוסף שיזם שר הפנים היוצא אריה דרעי הוא ביטול "חוק ליברמן", שהעניק אוטומטית דרכון ישראלי לעולים. כעת יידרש העולה להתגורר בישראל לפחות שנה כדי לקבל דרכון. כך תתברר מידת זיקתו לעם ולארץ.

מסלול נוסף שנדון במערכות ועשוי להיות הפשרה המוסכמת הוא "הצמדת הנכדים לסבא". כלומר, תהיה אפשרות לנכד לעלות, אך רק בתנאי שהסבא היהודי בא איתו. כלומר סעיף הנכד יישאר במקומו, אך תתווסף לו משקולת. בארצות בריה"מ לשעבר אותו סב כבר מזמן לא חי, ולכן תהיה צניחה משמעותית במספר הלא־יהודים. מנגד, הנזקים הכבדים מול היהדות האמריקנית יימנעו, שכן המסר עדיין יהיה "גם דור שלישי יבואו הנה".