"תחשוב שאתה מגיע כתייר לאיזו מדינה אקזוטית, לוקח מונית למלון. כשאתה מגיע לשם הנהג לא מקבל את הכסף, אלא קורא לשוטר, וכשאתה מדבר עם השוטר מתברר שעקצו אותך עם כסף מזויף. אתה ככה קרוב להיכנס לכלא באיזו מדינת עולם שלישי, מביט על אשתך שרק רוצה להיכנס למלון ולנוח מהטיסה הארוכה, והילדים שלך מתים לקפוץ לבריכה בבית המלון, ופשוט אין לך לב לספר להם שכל החסכונות לטיול הלכו.
"אבל מה תעשה - תהרוס להם את החופשה? ממש לא, אתה תחייך אליהם ותגיד 'יאללה, מתוקים, תיהנו'. אבל בפנים אתה יודע שאתה הולך עכשיו להשתעבד לבנק עם הלוואה אינסופית רק כדי להעמיד פנים שאתה חי שבוע בגן עדן, בזמן שבפנים בוער לך הגיהינום ויש לך מלא זמן ואתה בחופשה, אבל הזמן הזה רע ואתה לא נהנה מכלום, רק בדאגות. ככה אני מרגיש עכשיו - כל יום הוא הוא עוד יום בספירה לאחור לרגע שהכסף ייגמר, ואיך לי מושג מאיפה להביא את הכסף כדי לחיות.
"ואני קם בבוקר ויוצא מהבית כאילו הכל כרגיל, ואני יוצא 'לעבוד' בלמצוא עבודה. בפועל אני יושב בבתי קפה ומחפש ומחפש ואין כלום בשביל מה שהייתי יודע לעשות במפעל, אין משהו שמתאים לגילי. ואני מסתובב בקניונים ובמרכזי הקניות ורואה איך כולם קונים וקונים כל הזמן, ואני לא מבין מאיפה לכולם יש את הכסף הזה לחיות את הלייף סטייל המוגזם הזה. ואתה אומר לעצמך - איך זה שכולם על הסוס, עושים כסף מכסף, ורק אני נפלתי מחוץ למשחק? מה עשיתי שזה נפל עלי?
"הייתי הכי בסדר, בחיי שלא הייתי עובד רע. תאמין לי, באמת היה לי חשוב לעשות את העבודה כמו שצריך, והמנהלים שלי היו מרוצים. אבל 'זה לא אישי', הם אמרו, 'זו התקופה', והם מחייכים אליך, אבל בסוף אתה מבין שבאיזה מקום בעולם יושב עכשיו איזה בן אדם מול האקסל שלו, והוא בבת אחת מעביר אותך מארץ החיים הטובים שלא ידעת שאתה חי בהם אל ארץ 'לך חפש את עצמך'. ופתאום אתה מבין כמה הכל שברירי ועומד על אבק, ומה זה אומר להיות מספר בטור. והכי גרוע זה שאני אפילו לא יכול לכעוס עליו. כי וואלה, גם הוא עושה את העבודה שלו, ובסוף כל עסק צריך להרוויח, וכשלא מרוויח אז מקצצים.
"זה כאילו הרופאים אומרים לך 'או שנקצץ את הרגל, או שכל הגוף ילך'. וכמה שהייתי עצוב ואמפתי למפוטרים שהיו לפניי, שום דבר לא מכין אותך באמת לרגע שבו אתה זה שמפוטר, ועכשיו אני הרגל הקצוצה שנשארה על רצפת חדר הניתוחים. ואני לא מצליח להירדם מהחרדה איך אני אמצא עבודה, ואני משתגע מהמחשבות מי ייקח אותי בגילי. כל כך הרבה שנים נתתי לעבודה, והיא נותנת לי כמה חודשים להסתגל, אבל להסתגל למה? איך מסתגלים לאובדן הערך שלך כבן אדם? ההרגשה היא כאילו כל השנים שעבדתי נשכחו כלא היו.
"וכמה זמן אני יכול לחיות על שארית החסכונות? ומה יהיה אחרי? ואומרים לי 'אין אבטלה עכשיו, יש מלא ביקוש לעובדים', אבל זה מה־זה לא נכון. יש מלא ביקוש לעבדים, ובאמת כבר שקלתי לעבוד בסידור מדפים בסופר בשכר מינימום, אבל זה גם ירידה ענקית ברמת החיים וגם משפיל, ותאמין לי שעל ההשפלה בלעשות עבודות של רובוט עוד הייתי מתגבר, אבל זה השכר שמשפיל יותר - מי יכול להתקיים משכר מינימלי עם משפחה וילדים?
"ואנשים ייעצו לי: 'תעשה הסבה מקצועית, תפתח עסק ותהיה עצמאי'. אבל אני מת מפחד להוציא את שאר החסכונות שלי כדי להשקיע בעסק בתחום שאני לא באמת מבין בו, ויש סיכוי גדול שהכל ישקע, כמו שקרה לחבר שפתח דוכן ורק הסתבך בחובות ענקיים. אז מה עשיתי בזה אם אהיה במצב גרוע עוד יותר? אני מיואש כי אני לא מצליח למצוא עבודה, ובלי עבודה אתה לא באמת חבר בחברה, אתה סתם גוש בשר ששוכב באמצע המרוץ וכולם עוקפים אותך. בחיי שאני לא יודע מה אעשה אם לא אמצא. בינינו, יש רגעים שבכנות, אם לא היו לי ילדים, אני באמת לא יודע מה הייתי עושה לעצמי. עכשיו אתה מבין למה אני מתבייש, לא רוצה שיידעו מי אני, ובטח ובטח לא להתראיין לכתבה על 'המפוטרים החדשים'?".
***
"ידידי, אני לא המפוטר שאתה רוצה לדבר איתו. אם אתה מחפש מבעירי צמיגים מול שער המפעל - הגעת למקום הלא נכון. נכון, עבדתי בחברה כמעט עשר שנים, עשיתי פרויקטים, היתה תקופה טובה. אז עכשיו פיטרו אותי כי מקצצים במקום אחד, אבל אנחנו חיים בעתיד - כשמקצצים במקום אחד פותחים במקום אחר. את הידע ואת הניסיון שלי צריכים, אז אני לא מודאג בכלל. אני די בטוח שאמצא עבודה חדשה די מהר.
"אגב, אני ממש לא מבין למה אתה שואל אם זו תהיה בעיה בשבילי למצוא עבודה במרכז. מי שהעביר לך את המספר שלי לא מעודכן בכלל. אני כבר מזמן חי במרכז ולא בדרום. נראה לי לא רלוונטי לשים אותי באותה רובריקה יחד עם 'המפוטרים החדשים'. תודה ויום טוב".
***
"לאישה בדואית קשה לצאת מהבית. זה לא רגיל אצלנו ככה, לצאת לעבוד. הבעל עובד, מביא כסף, האישה בבית עם הילדים. אבל מה קורה למי שבעלה הלך? במפעל דיברו עם העירייה וסידרו שנעבוד. אפילו היה מקום לשים את הילדים בגן בזמן שאני עובדת. זה היה טוב מאלוהים. אף פעם לא עבדתי במפעל. היה טוב ללכת לשם בכל יום, לצאת מהבית ולחזור בלי מחשבות הביתה.
"אהבתי לעשות את הדברים בעבודה, הרגשתי שזו מתנה בשבילי. הכי טוב היה שאני מקבלת את הכסף, ושהכסף שלי. אני לא צריכה לבקש מאף אחד כסף כמו שילדה קטנה מבקשת מאבא שלה. במפעל התייחסו אלינו ממש יפה. נתנו לנו הרבה, גם ארוחת צהריים, גם מתנות לחגים. אבל עכשיו אין עבודה. האנשים במפעל עוזרים ומנסים לעזור, אבל אין בעיר שלנו עוד עבודה כזו, או בכלל עבודה, אז לאן נלך? מי יקבל אישה בדואית ככה?
"עכשיו זו בעיה, כי אין לי מה שהיה לי קודם. זה אפילו יותר רע, כי אני רוצה עוד פעם לא לבקש כסף מאף אחד. ואני בבית ומסתכלת על השעון, והשעון לא טוב לי. כל הזמן, הזמן רע, ואני רק חושבת איך לעשות שיהיה טוב. אני מדברת עם חברות, נשים בקבוצות, וכולן ככה. אבל אף אחת לא תגיד כלום לאף אחד. כולן רק חושבות איך לעשות שיחזירו אותן לעבודה, ואף אחת לא תגיד מילה לא טובה, או תספר לך מה היא מרגישה, או תדבר לעיתון על המפוטרים החדשים, כי הן רוצות שיחזירו אותן לעבודה. ואם הן ידברו, אולי לא יחזירו אותן בכלל, וזה הדבר שהן הכי רוצות בעולם. עבודה זה חופש, ומי רוצה להיות עוד פעם לא חופשי?".
***
השבוע התפרסם שהנגב עומד על סף גל פיטורים נוסף ורחב במיוחד. לאחר הפיטורים באינטל קריית גת ובטבע החל גם בסודהסטרים מהלך פיטורים נוסף, וההערכה היא שזה רק הקדימון, ושגם חלק ממפעלי הכימיקלים הגדולים יצטרפו למהלך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו