"לאוהדי כדורגל קווים מאניים־דפרסיביים. הם מגיעים במונדיאל לגג העולם, ובסיומו שבים לתחתית. זו חוויה קשה"

יאיר גלילי
פרופסור למדעי ההתנהגות
סגן דיקאן וראש המעבדה לחקר הספורט, התקשורת והחברה בביה"ס לתקשורת באוני' רייכמן; חבר סגל בכיר בתוכנית התואר השני בפסיכולוגיה של הספורט. מייסד וראש יחידת המחקר בהתאחדות לכדורגל בישראל

פרופ' יאיר גלילי, אנחנו ניצבים מרחק נגיעה מגמר המונדיאל, שנחשב לאחד מהאמוציונליים ביותר שנראו בשנים האחרונות. לפני שנשוחח על ההתרחשויות המיוחדות שבו, אולי שווה להתחיל דווקא בנקודה רחוקה יותר שמתכתבת בעקיפין עם המשחקים הנוכחיים: מבחינה היסטורית, הכדורגל לא הפך בן־לילה לפופולרי, והאהבה שלנו אליו נוצרה באופן תהליכי.
"המשחק התחיל אי־אז בימי הביניים, כתחרות בין כפרים עם כדור אחד. המשחק היה עובר מעיר לעיר, והמטרה היתה הכנסת הכדור אל השער. בחלוף השנים הוא השתנה כמה פעמים, עד שהגיע לגרסה שבה אנחנו מכירים אותו כיום. באופן דומה, גם האוהדים לא הגיעו מייד, והתהליך היה תלת־שלבי. בשלב הראשון מספר השחקנים, שהגיע כאמור גם לממדים של כפרים שלמים, צנח עד שהפך לממוסד, כך ששחקנים פעילים הפכו באופן תהליכי לצופים.

"בשלב השני, במאה ה־19, החלה הקמת אצטדיונים מסודרים וגדולים יותר, שהפכו את הכדורגל לדת החילונית הגדולה בעולם, על כל מאפייניה: אלילים, מדים, יום קבוע בשבוע, כוהנים גדולים. ככל שהמשחק הפך פופולרי יותר, כך נבנו אצטדיונים גדולים יותר והגיעו אוהדים רבים יותר. השלב השלישי התרחש במאה ה־20, בשנת 1964, עם תחילת שידורי הלוויין. אוהדים כבר לא היו מוכרחים להיות נוכחים באירועי ספורט, מה שהפך את הספורט העולמי לתעשייה משגשגת".

התהליכים שהזכרת תקפים גם לענפי ספורט אחרים – מיסוד, אצטדיונים, זכויות שידור. אבל מה יש בכדורגל שהופך את חוויית הצפייה בו לגלובלית, כזו שמוציאה מאיתנו אוקיינוסים של רגש?
"אני חושב שכדורגל הוא שפה שכמעט כולם דוברים אותה, בוודאי נחשפים לה. קל לנו לראות במשחק את החלוקה לשתי קבוצות, לעיתים טובים מול רעים, יש עלילה מובנית במידת מה, אבל אין צורך בתסריטאים כי אפקט ההפתעה תמיד נוכח. כך יוצא שבכדורגל יש הכל - קומדיה, טרגדיה ושלל דברים מדהימים. כל שנדרש הוא כדור, שחקנים ומישהו שמנהל את המשחק".

מדוע כדורסל, פוטבול או רוגבי לא הפכו פופולריים יותר?
"אמנם תהליך בחירת צד קיים גם בענפים אחרים, אבל בכדורגל יש משהו שבטי ובסיסי יותר, במובן של זהות ושייכות. אלה שני אלמנטים שאנשים תרים אחריהם. השייכות הזאת גם הופכת אותך לווינר או ללוזר, בהתאם להישגי הקבוצה שלך.

"פוטבול או כדורסל, למשל, הם סינתטיים יותר, מלאכותיים, במובן הזה שהם הומצאו למטרות בידור. הפוטבול צמח באוניברסיטאות האמריקניות, כמשחק שחוקיו נכתבו בצורה סדורה כדי לעשות יותר כסף. כמויות הכסף שעושה ליגת הפוטבול האמריקנית, NFL, גבוהות כמעט מבכל ענף אחר. אולי רק הפורמולה 1 מתקרבת אליהן".

בריחה אל הפנטזיה

אם לחזור למונדיאל הנוכחי, נראה כי, כאמור, ניתן לזהות בו להיטות רגשית מסוימת. מה ההסברים לכך?
"אף שבקטאר חמים כרגע, מדובר במונדיאל המתקיים לראשונה בעונת החורף במדינות רבות בעולם, מה שמביא לרייטינג גבוה יותר. בקיץ אני מתפתה לומר שלא כולם אוהדי ספורט, משום שאנשים מטיילים ונופשים, אך בחורף לא זה המצב.

"אלמנט נוסף הוא שהמונדיאל הנוכחי עצר את רוב ליגות העולם, ושחקנים מגיעים באמצע העונה כשהם בכושר שיא, מה שיוצר משחקים ברמה גבוהה. בקיץ שחקנים מגיעים עייפים אחרי כל העונה. בעולם ספורט שמרני למדי נשברו פה מוסכמות, ונרשמו הפתעות שהביאו לריגוש יתר: מרוקו המפתיעה, גרמניה ואנגליה שעפו, הסיפור הטרגי של רונאלדו. כמעט התפתיתי לבכות איתו אחרי ההפסד של פורטוגל. מדובר בסוג של טרגדיה עבור אוהדיו. זה גם המונדיאל הראשון שיש בו שופטת עם שתי עוזרות שניהלו משחק".

יש תחושה שלאור האמוציונליות הרבה במונדיאל הנוכחי והמאניה סביבו, אנחנו גם צפויים לאפקט בומרנג – כלומר לוואקום רגשי בקרב האוהדים, דפרסיה, בסיומו. אוהדים כבר תוהים מה יעשו ביום שאחרי.
"אוהדי ספורט בכלל, וכדורגל בפרט, לחלוטין מאופיינים בקווים מאניים־דפרסיביים. יום המשחק והמשחק עצמו מביאים אותם לשיאים, מאניה מטורפת אשר קשה לתארה למי שאינם אוהדי ספורט. צידו השני של אותו מטבע הוא הדפרסיה שלאחר מכן. במונדיאל הדברים עלולים להיות חמורים יותר, משום שקיים 'בילד אפ' של ארבע שנים, וההבטחות הן אדירות. אנשים אומרים לעצמם - 'זהו, לא יכול להיות משהו טוב יותר מזה, הגענו לשיא', ואז המשחקים נגמרים ומטיסים אותם בחזרה אל הקרקע. לאוהדים זו חוויה קשה. מגג העולם אתה מגיע לתחתית.

"יש כאן גם אלמנט של ריגוש. המנחה שלי בדוקטורט, אריק דאנינג, והמנחה שלו, נורברט אליאס, מגדולי הסוציולוגים במאה ה־20, כתבו ספר בשם 'החיפוש אחר הריגוש'. ספורט, וכדורגל בפרט, עונים במידה רבה על החיפוש הזה. לאנשים רבים בעולם משעמם, הם מחפשים אסקפיזם ורוצים לברוח מטרדות היומיום אל הפנטזיה. וכדורגל במידה רבה הוא פנטזיה. לא לשווא נשמעות אמירות בסגנון 'הקבוצה זה אני'. כדורגל הוא סוג של סם, עם לא מעט מכורים".

אז בתום המונדיאל הקרוב אתה צופה דיכאון גלובלי?
"אולי באירוע הנוכחי זה יהיה פחות נכון, משום שבאופן חריג למדי - השחקנים חוזרים לליגות הסדירות, כך שהנחיתה תהיה רכה יותר לאוהדים".

ענף הייצור הלאומי: מסי

מבחינה מחקרית, איזו מדינה נוטה לקווים מאניים־דפרסיביים בסיום טורנירים גדולים או לאחר הפסדים?
"דוגמה טובה היא ברזיל. מחקרים רבים נעשו על ברזיל ועל הסנטימנט בה לאחר הפסד או הדחה. הדברים מובילים לדפרסיה של אומה שלמה, ומנגד - גם לאופוריה לאחר ניצחונות, שמתבטאת בילודה מוגברת, כפי שקרה לאחר זכייתם במונדיאל 1970. כך שהאופוריה מתורגמת לילודה ולתהליכים כלכליים משני צידי המתרס: או כלכלה גואה, או פשיטת רגל של מדינה. כך, למשל, לאחר שיוון אירחה את האולימפיאדה ב־2004, היא פשטה רגל משום שלא העריכה נכונה את הגלים שהגיעו לאחר מכן. גם בברזיל מתקנים רבים הפכו לפיל לבן לאחר אירוח גביע העולם ב־2014".
גם אוהדי ארגנטינה אמוציונליים במיוחד.

"ארגנטינה היא מקרה מעניין, כי בסופו של דבר היא אומה כושלת. היא היתה אימפריה, וכמו שאבא אבן אמר על הפלשתינים - הם מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. ב־1978, בזמן שלטון הגנרלים, הם השתמשו באירוח משחקי הגביע העולמי כדי לנרמל את השלטון, בדומה למה שקטאר עושה כיום. אז המהלך כשל. מאז חלפו כ־45 שנים, והארגנטינאים ממשיכים לחיות ממונדיאל למונדיאל. אם להודות באמת, התקווה שלהם היא כדורגל ובלעדיו אין להם עוד הרבה. זה מאפיין עוד מדינות בדרום אמריקה ובמרכזה.

"אם להמשיך להתמקד בארגנטינה, הם במשבר כלכלי, אינפלציה, תלות אדירה בשווקים אחרים, וענף הייצור מספר אחת שלהם הוא הכדורגל. זו אומה שהסנטימנט הלאומי שלה תלוי בהצלחתו של מסי - בברצלונה, בפריז סן ז'רמן ובגביע העולם. אם הם יזכו הפעם - האופוריה תהיה אדירה ותימשך זמן רב".

הזכרת את עניין הילודה המוגברת לאחר זכייה בגביע העולם. אני תוהה אם כדורגל מחבר אותנו מצד אחד אל תחושת נצחיות, בדיוק כפי שקבוצות כדורגל עשויות להתקיים שנים על גבי שנים; ומצד שני - ברבדים עמוקים יותר – הוא מחבר אותנו אף לחוויות סיום שקשורות לסופיות החיים.
"בהחלט יש בזה משהו. דוגמה לנצחיות שאתה מדבר עליה היא אוהדי ליברפול. כשאתה נכנס לאצטדיון אנפילד, ליציע ה'קופ', האוהדים לבושים בחולצות עם האמרה הידועה 'לעולם לא תצעדי לבד'. בנטפליקס יש סדרה תיעודית בשם 'סנדרלנד עד המוות'. כלומר, אנשים מוכנים למות למען הקבוצה, היא מסמלת עבורם נצח. טרומפלדור אמר 'טוב למות בעד ארצנו', אז עבורם 'טוב למות בעד קבוצתנו'".

מתי הכדורגל יגיע לארץ?

אולי לא לשווא הזכרת את טרומפלדור, משום שכחוקר אתה מתעניין גם בהשפעות רחבות יותר של כדורגל, בתהליכים שהוא מחולל מחוץ למגרש.
"זה נכון, ומה שקרה השבוע בין מרוקו לצרפת הוא דוגמה מצוינת, משום שמדובר במשחק בעל משמעות רבה יותר, וזאת בשל מערכת היחסים ההיסטורית בין המדינות, שכוללת משקעים רבים. אני טוען שספורט מנבא את העתיד. אם נבחן את התהליכים האלה לעומק - נבין מה יקרה בעוד 20-15 שנה במקומות רבים".

תסביר.
"כשבן־גוריון הקים את המדינה, חזונו היה הטמעה של עליות שיביאו לחברה ישראלית מורכבת, כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. אותי עניינה נבחרת ישראל בכדורגל. ב־1948 היא הורכבה משחקנים אשכנזים, ואילו ב־1958 ניתן לראות בה תחילתה של אותה הטמעה, כלומר עליות שונות שהשתלבו בנבחרת. חזונו של בן־גוריון לרמטכ"ל תימני ראשון - מומש באופן עקיף דווקא בנבחרת ישראל בכדורגל.

"דוגמה נוספת היא בית"ר ירושלים, שזכתה בגביע המדינה ב־1976. זו הקבוצה הרוויזיוניסטית האנטי־ממסדית הראשונה, וניצחונה הוא מבחינתי סמן למהפך הפוליטי ב־77'. הדוגמה השלישית מתרחשת בתחילת שנות ה־90. יעקב שחר מנס ציונה קונה זכויות ניהול של קבוצת כדורגל בחיפה. למעשה, הוא מפריט את הכדורגל הישראלי, שעד אז היה מאוד ממוסד. כמה שנים מאוחר יותר, שר האוצר דאז ביבי נתניהו מפריט את המשק. אבל ההפרטה התחילה קודם כל בכדורגל".

נשמע כמו מקריות.
"זה מה שמבקריי יטענו, אבל כשזה קורה שוב ושוב במדינות שונות ובמקרים שונים, זו לא יכולה להיות מקריות. כשאתה מסתכל על תהליכים אחרים שקרו בעולם, אתה רואה שמלחמת הבלקן השלישית בין סרביה לקרואטיה התחילה במגרש כדורגל. אתה מבין שאם יום אחד ספרד תיפרד מקטלוניה, מהבאסקים - זה יתחיל בכדורגל, כי ביציעי ברצלונה עד עכשיו שרים בקטלאנית ועומדים בדקה מסוימת לאות מחאה. אצטדיוני הכדורגל מאוד ברורים בהקשר בזה, וגם פוליטיים".

רוב הניתוחים שהזכרת התרחשו בדיעבד.
"אפשר גם לדבר על אירועים עתידיים. הדוגמה הכי טובה היא קוריאה. במשחקי החורף האולימפיים הקודמים בפיונצ'אנג, בדרום קוריאה, היתה זו הפעם הראשונה שבה שיחקה נבחרת הוקי משותפת לצפון קוריאה ולדרום קוריאה. למה זה משמעותי? כי יום אחד, כשנשמע שהחומה בין צפון קוריאה לדרומה נפלה - נזכור שהדבר התחיל במשחקים האולימפיים ב־2018. ספורט הוא אינדיקציה לתהליכי עומק רחבים יותר, רובם, לפחות בהתחלה, סמויים מן העין".

מה המונדיאל הנוכחי מנבא לנו?
"את הירידה המשמעותית בהגמוניה של העולם המערבי, ששולט כבר שנים רבות בכלכלה ובפוליטיקה העולמית. עצם האירוח של קטאר עשה בית ספר לעולם במובנים רבים. היא הבינה שכסף הוא שם המשחק, ולמעשה מנסה לעשות 'ספורט וושינג', כלומר לכבס את תדמיתה כמדינה תומכת טרור באמצעות הכדורגל. קטאר אירחה בשנים האחרונות אירועי ספורט רבים, והפכה, עם אבו דאבי ומדינות נוספות, את מדינות המפרץ לאזור לגיטימי. כך שדרך הספורט, ההגמוניה המערבית נשברת בהדרגתיות. אנחנו רואים את הדברים גם על כר הדשא עם מקרה הסינדרלה של מרוקו".

בכובע הנוסף שלך אתה משמש ראש יחידת המחקר בהתאחדות לכדורגל. מתי הכדורגל שלנו ימריא?
"במהלך לימודיי התגוררתי בלסטר. אבי ז"ל הגיע לבקר אותי, ונסענו לצפות בצ'לסי נגד לסטר. יצאנו מהאצטדיון ואבי אמר לי: 'וואו, כדורגל זה משחק כל כך יפה. למה לא מביאים אותו לארץ?' הכדורגל האירופי, בוודאי האנגלי, זו רמה אחרת. לשאלתך, לצערי - מאמנים רבים לא מעמיקים במחקרים אקדמיים. המטרה היא להנגיש את המדע למי שזקוק לו. מצד אחד אסור להתבלבל, הספורט הישראלי קפץ קפיצה מאוד משמעותית בשנים האחרונות, אבל מדובר בתהליכים ארוכי טווח, ובתרבות האינסטנט שלנו זה קצת יותר קשה. בענף הג'ודו, למשל, בוצע תהליך, ואני רוצה להאמין שזה יקרה גם בכדורגל, כי יש בענף אנשים טובים".

איפה מתחילים?
"צריך להתחיל מלמטה, שהורים לא יפחדו לשלוח את ילדיהם לחוג כדורגל, ויתפסו את המשחק ככזה שיעניק להם ראשית כל ערכים, לפני הפיכתם לשחקנים. כיום, לצערי, ולא תמיד בצדק, לכדורגל יש תדמית פחות טובה. אני נתקל בהורים שרוצים בהצלחת הילד יותר מהילד עצמו, מה שמוביל לתרבות של צעקות ואלימות, כך שאנשים חוששים לשלוח את ילדם למגרשים מלכתחילה. נדרש פה תהליך אינטגרטיבי של תקציב, חינוך ורצון טוב. אני מטבעי אופטימי, וסבור, כפרפראזה לדברי אבי, שיום אחד הכדורגל יגיע גם לישראל". 

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il