"יום יבוא, והעם העיראקי יזכה את עדס, כמו שהעם הצרפתי זיכה את דרייפוס"
(מוחמד זכי אל־חטיב, עורך דין עיראקי מוסלמי, 1948)
אישה שחורת שיער בתחילת העשור החמישי לחייה, נסערת כולה, עושה את הדרך בחופזה מהעיר הדרומית בצרה לארמון המלך שבבגדד. שמה עליזה (אליס) עדס, רעייתו של שפיק עדס, אחד מעשירי עיראק ומנכבדי היהודים במדינה. היא מבקשת להתחנן על חיי בעלה, שזמן קצר קודם לכן נגזר עליו עונש מוות בעוון בגידה במולדת. בתוך הארמון ממתין לה האמיר עבד אל־אילה - נסיך האשמי וראש בית המלוכה העיראקי, המשמש עוצר בית המלוכה עד שיגיע יורש העצר, פייסל, לגיל המתאים. לפי החוקה העיראקית, הוא היחיד שיכול להמתיק את עונשו של שפיק. היא כורעת בפניו, נופלת אל הארץ נואשות ומנשקת את רגליו. כשכלו כבר כל הקיצין, וחבל התלייה נראה קרוב מתמיד לצוואר בעלה, היא מנסה את האפשרות האחרונה. בלי שהיא מודעת לכך באותו הזמן, לא רק חיי בעלה מונחים על הכף, כי אם גורלה של הקהילה היהודית כולה.
הזמן הוא ספטמבר 1948. עליזה הביאה לעולם עם שפיק שלושה בנים (זכי, ויקטור וסבאח) ושלוש בנות (דולי, ויקי וסטלה). מבין שניהם, היתה היא המקומית, בת למשפחה אמידה שעסקה במסחר בתה ובסוכר. אמה פרחה, שהיתה אישה אדוקה מאוד, עלתה לארץ ישראל בשנת 1946. אביה, עזרא, המשיך לנהל את עסקי הבית. עליזה היתה אישה עם תווי פנים רחבים וחזקים, שיציבתה העידה עליה כי היא אשת מעשה. אף שנולדה וגדלה בעיראק, היא דיברה ערבית מצוין, אך כלל לא ידעה לכתוב בה. אנגלית וצרפתית, לעומת זאת, היא ידעה על בוריין.
שפיק עצמו נולד בחלב שבסוריה, בן למשפחת עדס המפוארת, שענפיה השונים הגיעו גם לקהיר ולירושלים, ובה נמצא עד היום בית הכנסת עדס בשכונת נחלאות. הוא עזב את מולדתו בעקבות אחיו הבכור אברהם, ובא לעיראק כדי למצוא את מזלו בעסקים לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשבגדד ובצרה נפלו לידיה של האימפריה שבה השמש עדיין לא שקעה אף פעם. הכיבוש הבריטי פתח שפע של הזדמנויות עסקיות חדשות בעיראק, והאחים עדס רצו חלק בהצלחה. בתוך כשני עשורים העפילו לפסגת הכלכלה העיראקית, ונחשבו לאחת המשפחות היהודיות העשירות ביותר במדינה.
מחוץ לארמון התחוללה סערה גדולה. הצבא העיראקי, דעת הקהל וחלק גדול מהעיתונות תבעו את ראשו של עדס, שנמצא אשם בבית משפט צבאי בעוון בגידה במדינה וסיוע ל"אויב הציוני". כמעט כל מי שעקב אחרי משפט הבזק, שנמשך שלושה ימים בלי שניתנה להגנה אפשרות לזמן עדים, ידע כי מדובר במשפט ראווה שנועד להפיל אימה על הקהילה היהודית. עדס הואשם בכך שמכר לישראל ציוד צבאי ישן, שיצא משימושו של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בין שאר עסקיו הענפים, היה עדס היבואן הבלעדי של מנועי "פורד" בעיראק. הוא רכש גרוטאות ברזל מהבריטים והעביר אותן, לדברי התביעה, דרך איטליה וקפריסין לידי צבא הגנה לישראל. הצבא העיראקי פלש לישראל יום לאחר הקמתה, ב־15 במאי 1948, וכך הצטיירה בדעת הקהל העיראקית המזימה המושלמת: היהודי "הבוגדני" עדס העביר נשק לישראל כדי להרוג חיילים עיראקים.
האמיר עבד אל־אילה הכיר היטב את שפיק עדס, שאפילו אירח אותו בביתו כאשר ביקר האמיר בעיר בצרה. למעשה, כל המי ומי של המדינה העיראקית הצעירה הכירו את שפיק. היו לו קשרים הדוקים עם הפוליטיקאי החשוב ביותר בעיראק באותן שנים, נורי סעיד; לבנו הוא קרא סבאח, כשם בנו של סעיד; שרים ואנשי עסקים, פקידים בכירים וחברי פרלמנט פגשו את עדס, וחלקם אפילו היו קשורים אליו בקשרי מסחר ועבודה. למרות זאת, כאשר הועמד עדס לדין, אף אחד משותפיו המוסלמים לא ישב לצידו על ספסל הנאשמים. בדרך פלא, רק עדס היהודי הועמד לדין.
בית המשפט הצבאי בבצרה פסק לעדס מוות בתלייה, וגזר הדין נשלח, לפי הפרוטוקול, לחתימתו של האמיר בבגדד. מי לא בא להתחנן על חייו של עדס בימים שחלפו עד שקיבל עבד אל־אילה את החלטתו? היו שם משלחת של רבנים והשגריר האמריקני, מכרים מוסלמים של עדס ופוליטיקאים לשעבר. והיתה גם הפגישה הטרגית עם עליזה. ייתכן שבמקום אחר ובזמן אחר, יכול היה עבד אל־אילה להציל את בעלה. אך לא בפעם הזאת. לפני שחתם על גזר הדין, כינס העוצר את יועציו וביקש לטכס עימם עצה. דת האסלאם אוסרת לשפוך דם נקי ולהוציא להורג אדם זכאי, אמר ליועציו; עיראק אמנם נלחמת ביהודי פלשתין, אך לא ביהודי עיראק. אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. הפור כבר נפל. יועציו הזהירו אותו: זה או הראש של עדס - או הראש שלך.
הסחיטה
הפרשה כולה החלה ביום קיץ לוהט בסוף חודש יולי 1948, כאשר למשרדו של שפיק עדס נכנס עורך העיתון "א־נאס", שהיה ביטאון המפלגה הלאומנית והאנטי־יהודית "איסתיקלאל" בבצרה. עדס כיבד את האורח בכוס קפה ובסיגריה, כמקובל, ושאל אותו מה רצונו. אלף דינר, השיב האורח - ובמזומן. זה כמה חודשים נודע בעיראק המנהג לנסות לסחוט אנשי עסקים יהודים בדרישה שיתרמו כסף למען הצבא העיראקי הנלחם "להצלת פלשתין". כמעט כולם שילמו את הקנס.
אבל לא איש כעדס התכוון להיסחט. שילוב של פטריוטיות עיראקית אמיתית, עם אמונה שהתבררה כמוגזמת בכוחו ובמעמדו, הביא אותו לענות לניסיון הסחיטה בלגלוג ולשאול את האורח כיצד לדעתו כדאי לרשום את ההוצאה בספרי החשבונות - תהיה זו הלוואה, מתנה או אולי פשוט לכתוב "סחיטה"? בוודאי חשב בליבו כי אדם כמוהו, מנותק מכל קשר לפוליטיקה היהודית ולציונות, שנכנס לארמון המלוכה בבגדד בלי לדפוק אפילו בדלת, יהיה חסין בפני התוקפנות.
עורך העיתון יצא בכעס מהמשרד, ויומיים לאחר מכן פרסם מאמר שהאשים את עדס בריגול למען הציונות ובמכירת נשק "לכנופיה הציונית הנלחמת בעם הערבי". מסע התעמולה נגד עדס החל, והעיתונות בבגדד דרשה את מעצרו ואת ראשו. כמה מידידיו הזהירו אותו כי עליו לצאת מייד מעיראק, לפחות עד שיירגעו הרוחות. חלקם הציעו להבריח אותו מעבר לגבול לפרס. אחיו של מפקד משטרת בצרה אפילו העביר לו מסר, ולפיו ראשי המשטרה והצבא בבצרה זוממים לעצור אותו בכל רגע.
עד כמה היה עדס בטוח במעמדו תעיד תגובתו לאזהרות האלה: ב־5 באוגוסט הוא נכנס למכוניתו והורה לנהגו האישי להסיע אותו לתחנת המשטרה. כשנכנס, ביקש מהשוטרים שעמדו בכניסה כי יודיעו לממונים עליהם שהוא רוצה לדבר איתם ולהבהיר את העניינים. עדס היה משוכנע שדין ודברים קצר ישים את הפרשה מאחוריו, אבל במקום זה הגיעה ההוראה לעצור אותו מייד. זו היתה הפעם האחרונה שבה היה עדס אדם חופשי. ביומיים הראשונים עוד זכה לתנאי מעצר סבירים, אך לאחר מכן הועבר לבית הסוהר המרכזי בבצרה, שם הוחמרו מאוד תנאי מעצרו.
המשפט
המשפט עצמו נערך בשלוש ישיבות בלבד, ב־13-11 בספטמבר 1948. זה היה בית דין צבאי, שבראשו עמד עקיד (לוטננט־קולונל) עבדאללה נַעַאסְני, שהיה לאומן פרו־נאצי ידוע. גדולי עורכי הדין בעיראק סירבו לקבל על עצמם את ההגנה על עדס, למרות סכומי העתק שהציע להם. בסופו של דבר מונו שלושה סנגורים, אך כולם התפטרו ביום השני למשפט, כאשר סירב בית הדין לאפשר להם להביא עדים מטעם ההגנה. עדס נותר בודד מול כס המשפט, בלי לקבל שום סעד משפטי ובלי להזמין שום עד לטובתו.
כתב התביעה שהוקרא ביום הראשון כאילו נלקח היישר מ"סיפורי אלף לילה ולילה". מה לא היה בו: תמיכה בקומוניזם ובציונות, מימון הפגנות נגד המשטר, זריעת כאוס ואנרכיה במדינה, חברות בסוכנות היהודית, ורכישת נשק עבור צבא הגנה לישראל. הציונים, כך נטען, שתלו את עדס במכוון בבגדד כדי לערער את הממשלה. לפי התביעה, רכש עדס טנקים, משוריינים, משאיות, ג'יפים, תחמושת, מכשירי קשר ופצצות. הוא החביא את כל אלה במתקנים תת־קרקעיים שרק לו היתה גישה אליהם, והעביר אותם בסופו של דבר באוניות דרך איטליה לישראל. לכל אחד מהאישומים האלה הציגה התביעה עדי שקר, שהעידו כי ראו את הפעילויות הבלתי חוקיות של עדס או נכחו בהן.
בנאום ההגנה שנשא ביום השני, הכחיש עדס מכל וכל את המיוחס לו והסביר כי אכן רכש עודפי ציוד של הצבא הבריטי ומכר אותם לאיטליה. אלא שלא היה זה ציוד צבאי, לא נשק או כל תחמושת שאפשר היה להשתמש בהם. ממילא, לכל הפעולות האלה היה אישור כחוק. כשנשאל מדוע הוא מעביר כספים לארץ ישראל בקביעות, הודה עדס כי הוא שולח מדי חודש 50 דינר לחותנתו, אם אשתו שנמצאת שם.
בישיבה השלישית של המשפט הוקרא פסק הדין שניתן פה אחד בפני 400 הנוכחים באולם, שהגיבו במחיאות כפיים ובצהלות. על עדס נגזרו עונש מוות בתלייה עד צאת נשמתו ותשלום פיצויים בסך 5 מיליון דינר. בעיתונות נכתב כי "הנאשם המסוכן קיבל את פסק הדין בשוויון נפש".
קהילה במתקפה
המשפט נגד שפיק עדס הימם את יהודי עיראק, שבקושי התאוששו מהלם פרעות הפרהוד שהיכה בהם אך לפני שבע שנים. למרות הטראומה, הם התקשו להאמין שארצם עומדת להוציא להורג אדם חף מפשע, אחד מבכירי בניה, רק מפני שהוא יהודי. מרבית בני הקהילה לא התעניינו עד אז בקורותיו של עדס, אבל משפטו המתוקשר וגזר הדין האכזרי הפכו אותו לסמל הקהילה כולה. לכולם היה ברור כי גורלו של עדס ישפיע גם על גורלם שלהם: מעתה יתחלקו חייהם לשתי תקופות נפרדות - עד משפטו של עדס, ואחריו.
חלק מבני הקהילה קיוו עד הרגע האחרון כי בצע כסף הוא מה שמניע את המדינה העיראקית, וכי תשלום כופר יציל את חייו של עדס. רעייתו עליזה הציעה לפדות את חייו בלא פחות מ־8 מיליון דינר עיראקיים, סכום עתק באותם ימים, השווה ליותר ממיליארד שקלים במונחי 2022. אך ככל שנקפו הימים ואווירת הלינץ' ששררה ברחובות הלכה וגברה, כך התחלפה התקווה בייאוש. אם אדם אמיד ומקושר כמו עדס יכול בתוך כמה שבועות להפוך מגביר כל־יכול לאסיר נידון למוות, שאפילו בית המלוכה אינו יכול לעזור לו, אין עוד יהודי בעיראק שגורלו לא נחרץ. אם כל כוחו וכספו של עדס לא עמדו לו אל מול גלי הרגשות האנטי־יהודיים ששטפו את עיראק, שום יהודי אינו מוגן עוד. אם את שפיק עדס מובילים לתלייה - גורלה של הקהילה היהודית כולה נחרץ באופן ברור.
הסופר יליד עיראק יצחק בר־משה השווה את ההרגשה בקהילה היהודית לרעידת אדמה. "כאשר פורסם דבר אישורו של פסק הדין על ידי יורש העצר", כתב, "החליפו היהודים ביניהם מבטי תימהון ותהייה; הם הרגישו כאילו איבדו את דרכם במדבר סיני בשנית". תמונותיו של עדס מובל אל המשפט מוקף שוטרים עם רובים מכודנים, התפרסמו מדי יום בעיתונים. "מראהו של האיש הרזה, שזוף העור, קצר הקומה, ומסביבו אנשי ביטחון נושאי מקלעים - כמוהו כמראה קדוש מעונה".
יהודים רבים לא הבינו איך יכולים אישומים מופרכים כל כך להתקבל על דעתו של בית המשפט. עדס מעולם לא היה ידוע כתומך בציונות, ונמנע באופן מופגן מכל מעורבות פוליטית. הוא לא נחשב לבשר מבשרה של הקהילה היהודית, ולא השתתף בארגונים ובאירועים של הקהילה. בשלב מסוים נטען אפילו שתרם כמה אלפי דינרים לטובת המאבק של הצבא העיראקי בפלשתינה. גם בבית הכנסת איש מעולם לא ראה אותו. בנו סבאח סיפר כי הסממנים היהודיים בבית היו מעטים בלבד. לא קשר לקהילה היהודית, לא מעורבות פוליטית - ובכל זאת, דווקא על עדס טפלו עלילה של סיוע לאויב בזמן מלחמה.
פרנסי הקהילה בבגדד חשבו מה לעשות. לא רק את 2,500 שנות הקהילה הם סחבו על גבם - הקהילה היהודית הוותיקה בעולם מחוץ לארץ ישראל - אלא גם את הישגיה האדירים במאה השנים האחרונות, מאז העניקה האימפריה העות'מאנית שוויון זכויות ליהודים באמצע המאה ה־19. מה לא עשו מאז הוכרזה עצמאות עיראק בשנת 1932. שירתו את המדינה ככל שיכלו, ביקשו להשתלב בה ולהיות פטריוטים, הצהירו נאמנות, תרמו להתפתחותה הכלכלית והתרבותית של המדינה הצעירה - והנה מתרגשת עליהם סערה שכזו.
כמה מראשי הקהילה נפגשו בחשאי בבגדד, ובהם חבר הפרלמנט סלמן שינה, אחד משישה שייצגו את הקהילה היהודית בבית הנבחרים, והסנטור והפילנתרופ עזרא מנחם דניאל. שניהם ראו עצמם כפטריוטים עיראקים מובהקים, ודניאל ישב במועצת המחוז של בגדד עוד בתקופה העות'מאנית. כעת עומד לקרוס לנגד עיניהם כל מה שהטיפו לו בעשורים האחרונים. "נמצאים אנו בתוך הסכנה ממש", אמר שינה בפגישה, "האויבים רודפים אותנו ומנסים ללכדנו ברשת מזימותיהם". בזיכרונות שפרסם כמה שנים מאוחר יותר, לאחר שנמלט לישראל, תיאר שינה את התחושה המאיימת בקהילה, ואף כתב כי ראש הממשלה העיראקי, עם שר הביטחון, "תכננו במשותף את השמדת בני ישראל בעיראק".
העבירה: ציונות
מעצרו של שפיק עדס לא היה אירוע בודד, כי אם חלק ממסע אנטי־יהודי נרחב שהממשלה והציבור היו שותפים לו. מראשית 1948, ועוד בטרם הכריזה עיראק מלחמה על ישראל, נהפכה הקהילה היהודית למוקד של פגיעות והתעמרות. בהפגנות ברחובות נשמעה הקריאה "מוות ליהודים!".
המשטרה החשאית העיראקית החלה לרדוף יהודים, וסוחרים נעצרו כדי לסחוט מהם כסף. בלשים הסתובבו ברחובות שבהם התגוררו יהודים, מחכים להלשנות עליהם. פקידים יהודים, זוטרים ובכירים, פוטרו ממשרדי הממשלה. מדי לילה נעצרו עוד ועוד יהודים, ובכירי הקהילה פנו לכל מי שיכלו כדי להשתדל בעבורם ולהצילם מהגורל הצפוי להם. הסנטור דניאל, עוד מעט בן 80, נראה בשעת לילה משוטט ברחובות העיר, שפוף כולו, עובר מביתו של פוליטיקאי מוסלמי אחד למשנהו כדי לבקש עזרה. לפי אחת השמועות, הכין שר הביטחון העיראקי רשימה של יהודים בעלי שם כדי להעמידם לדין באשמות שונות ומשונות.
יהודים נאסרו בעוון החזקת סידורי תפילה, ציצית או תפילין בבתיהם. יהודים התקשו מאוד לצאת מעיראק, ודואר מארץ ישראל הוחרם. אפילו דרישת שלום קטנה יכולה היתה לעלות ליהודי מבגדד בשלוש שנים בכלא. ביולי 1948 הוכרזה הציונות באופן רשמי כעבירה שדינה מיתה. לפי החוק, די היה בשני עדים כדי להרשיע יהודי בציונות. כל שני אנשים שרצו לסחוט משהו מיהודי ולא נענו על ידיו, הלכו לתחנת המשטרה, העלילו עליו שהוא ציוני או קומוניסט, והיהודי מייד הושלך לבית הסוהר.
בחודשי הקיץ הועמדו מאות יהודים לדין. רובם נקנסו, ואחרים נידונו לתקופות מאסר ממושכות.
הקהילה היהודית מעבר לים התגייסה לטובתו של עדס. העיתונות היהודית העולמית, מסידני ועד לונדון, עסקה במשפט בעמודים הראשונים והציגה את עדס כמעין דרייפוס עיראקי. ראשי יהדות ארה"ב, אבא הלל סילבר וסטיבן וייז, שלחו מברקים בהולים לשר החוץ ג'ורג' מרשל כדי שיפעיל את השפעתו ויציל את עדס. "ממשלת ארה"ב לא תרצה להישאר אדישה לנוכח דיכוי מזעזע כזה של זכויות אדם", כתב סילבר למרשל. ארגונים יהודיים בלונדון הביעו את החשש כי גזר הדין על עדס הוא האות המבשר של פוגרומים נרחבים ושוד מאורגן של רכוש יהודי, כדי להפיס את דעת הקהל הערבית בעקבות התבוסה הצבאית נגד ישראל.
אך כל זה לא עזר: ערב אחד השמיע קריין החדשות של רדיו בגדד בתום מהדורת החדשות הרגילה של השעה שמונה כי "הוד רוממות מלכותו, העוצר ויורש העצר של עיראק, אישר את גזר דין המוות נגד הפושע שפיק עדס".
כך ייעשה לציוני
עוד בטרם עלה השחר, אור ל־23 בספטמבר 1948, נכנס רכב משטרתי משוריין לרחבה הגדולה שמול ביתו של עדס ברובע אל־עשאר היוקרתי, לא רחוק מנהר שט אל־ערב. זה היה "בית מרהיב ביופיו וגדול למדי... וסביבו גן ענק", תיאר בן העיר אשר שהרבני, שנהג לחלוף ליד הבית בטיוליו המשפחתיים בשנות ה־40. השעה היתה קצת אחרי ארבע לפנות בוקר, אך הרחובות היו כבר מלאים במשמרות צבא ובתושבי העיר, שרבים מהם הכירו את עדס ואף היו חבים לו את פרנסתם. כולם באו להצגה הכי טובה בעיר: תלייתו הפומבית של עדס ברחבה שמול ביתו, כדי להדגיש עד כמה יכולה המדינה העיראקית להשפיל ולרמוס את כבודו של הגביר לשעבר.
בעיר היתה המולה רבתי: מכל עבר נשמעו טפיפות רגליים יחפות עושות את דרכן אל הרחבה. אוטובוסים מלאים באנשים עשו שעות בדרך כדי לצפות במחזה. בראש תהלוכה אחת עמד נער עם גופת כלב משופדת על מוט עץ. "כך ייעשה לציוני עדס", קרא. בתים של יהודים נרגמו באבנים. מהרכב המשוריין יצא לבסוף הנידון למוות, ועימו כמה שומרים. את גזר הדין בחר בית המשפט הצבאי לבצע דווקא מול ביתו: לפי הדיווחים בעיתונות העיראקית, הבטיח עדס לאויב הציוני להקים בביתו קונסוליה למדינת ישראל שזה עתה נולדה - עלילה שמעולם לא הוצגו לה תימוכין.
העיתון הישראלי "חרות" סיפר כי אשתו עליזה ביקרה בתאו של עדס בפעם האחרונה עם ילדיה כמה שעות קודם לכן. "משפחתו בכתה", תיאר העיתון, "והוא ניסה לשלוט בעצמו, נשק לכולם וציווה להם לכבד ולשמוע בקול אמם, כי הוא עצמו לא שמע בקול אמו אשר אמרה לו: 'התעשרת כבר מספיק, עליך לקחת את משפחתך ולצאת את עיראק'. הוא כתב את צוואתו ומינה את אחיו כאפוטרופוס של ילדיו". לפני עלות השחר ביקר אותו הרב הראשי של בצרה והקריא לו פרק תהילים.
לבוש בגדי אסירים, חצה עדס סביב השעה 4:30 לפנות בוקר את הרחבה אל עבר במה מוגבהת שהוכנה מראש ועליה מתקן התלייה. לצידו צעד גם הרב הראשי של בצרה. הרחבה התמלאה בכ־15 אלף איש, שהתקבצו מבעוד מועד כדי לחזות בהוצאה להורג. בכל הזמן הזה לא הוציא עדס ולו מילה. שומריו שאלו אותו אם יש לו בקשה אחרונה, והוא ביקש כוס מים. ביטאונה של מפלגת "איסתיקלאל" הלאומנית ידע לספר על המון משולהב שקרא קריאות בגנותו של עדס ובגנות היהודים והציונים. ב"חרות" נכתב כי ההמון רגם את עדס באבנים. הקונסול הבריטי, לעומת זאת, דיווח כי ההמון צפה במתרחש בשקט: "הופתעתי קצת מהתנהגותו הטובה של הקהל", כתב לשגריר בבגדד.
זה היה יום מתוח מאוד. רדיו בגדד העביר בשידור חי את ההוצאה להורג, ואווירה של קרנבל הורגשה באוויר. נשים שרו שירי נאצה ותופפו בדרבוקות. דיפלומטים בריטים בבצרה עקבו דקה אחרי דקה אחר המתרחש ברחבה, מחשש שהאירועים ייצאו משליטה ושההמון יסתער באלימות על חנויות ועל משרדים ברחבי העיר. הם דרשו מבעוד מועד מהמשטרה שתגן על רובע המגורים של הדיפלומטים בעיר. הצי הבריטי קירב אוניית קרב אל העיר על כל צרה שלא תבוא.
הקהילה היהודית היתה בכוננות גבוהה מפני פגיעה במוסדות יהודיים, והמחתרת הציונית הורתה לכל מי שבידו נשק להתכונן לגרוע מכל. "היום שנקבע לתלייה היה היום השחור ביותר בתולדותיה של יהדות עיראק", תיאר "חרות". "היהודים צמו, התפללו ולא עזבו את פתח בתיהם". אריאלה נוה, שהיתה אז בת 5, זכרה את החלחלה שאחזה בהוריה ואת התלבטותו של האב אם לצאת לעבודה כרגיל ולהסתכן בלינץ', או להישאר בבית ולהיות מואשם כמשתף פעולה. בסופו של דבר, הלך. אחד מחבריו הטובים סטר על פניו, ירק על בגדיו והפטיר בבוז "יהודי מלוכלך".
עדס הועלה על הבמה ונשאל אם יש דבר מה אחרון שהוא רוצה להגיד. הוא השיב בשלילה. לפתע התמוטט וקרס על הבמה, אולי בגלל האימה ואולי בגלל הרוח החמה שנשבה באותו בוקר. כמה חיילים הרימו אותו בחזרה והניחו את החבל על צווארו. פניו, שהיו צריכים להיות מכוסים בשק שחור, לא כוסו. משהו השתבש, ולכן בפעם הראשונה שנפערה רצפת העץ הקטנה מתחת לרגליו, נשאר עדס בחיים.
עדס נידון בגזר הדין לא רק לתלייה, כי אם "לתלייה עד צאת נשמתו", שכן היה בין השניים הבדל גורלי. אם אדם נידון רק לתלייה, ונותר בחיים אחרי ניסיון תלייה אחד, ראו אותו כחופשי ושחררו אותו; אולם, אם אדם נידון לתלייה "עד צאת נשמתו", לא היו מוחלים לו ותולים אותו שוב עד שמת. וכך נאלץ התליין לבצע את גזר הדין שוב, ורק בפעם השנייה נפח עדס את נשמתו. גופתו המשיכה להתנודד עוד זמן רב, יותר משעתיים, עד שאחרון הצופים עבר לידה כדי להיווכח ששנוא נפשם אכן אינו עוד בין החיים. בביטאון "איסתיקלאל" נכתב כי "נשמתו המטונפת יצאה מגופו הטמא", וכי רעדת המוות מתחלחלת עתה בנפשם של כל יהודי המזרח התיכון. הקונסול הבריטי כתב: "היתה אווירה כללית של שביעות רצון מאירועי הבוקר".
אחרי ההוצאה להורג, עברה האלמנה עליזה עם שלושה מילדיהם מבצרה לבגדד, שם חיה בתנאי מחסור, שכן כל רכושם הוחרם על ידי הממשלה. שלושת ילדיהם האחרים כבר יצאו ללמוד בבתי ספר יוקרתיים מחוץ לעיראק. מקור ההכנסה היחיד של המשפחה היה קצבה קטנה שנתן להם אברהם, אחיו של שפיק. עליזה עזבה את עיראק רק בשנת 1961, תחילה לבריטניה ולאחר מכן לקנדה, שם נפטרה ב־1989. סבאח עזב את עיראק שנה קודם לכן, למד בלונדון ולאחר מכן היה איש עסקים בארה"ב. כיום הוא חי ברמת אביב. הדוד אברהם נרצח בביתו שבבגדד על ידי משרתו בשנת 1954, במקרה שנסיבותיו האמיתיות לא ידועות עד היום.
בכל זאת זכתה עליזה לסגירת מעגל: עשר שנים לאחר אותה פגישה שבה ביקשה מהעוצר עבד אל־אילה שיחוס על חיי בעלה, התבצעה בעיראק הפיכה צבאית. ביולי 1958, כאשר התחוללה ההפיכה שהעלתה לשלטון את עבד אל־כרים קאסם, נרצח האמיר עבד אל־אילה עם המלך פייסל, וגופותיהם הושחתו בידי ההמון. עד ראייה סיפר מאוחר יותר כי בבוקר שבו נודע על מותו של האמיר, יצאה עליזה לשוק בבגדד כדי לקנות לחם. האופה שהכיר את סיפורה אמר לה: "גברת עדס, כעבור עשר שנים זכית היום לראות בנקמתך: ראי כיצד מת עבד אל־אילה, שלא סייע לבעלך".
נותרה רק דרך אחת
לכאורה, לא היה יהודי שהיטיב מעדס להשתלב בחברה העיראקית. הוא היה דוגמה מובהקת לשכבה שלמה של יהודים שהצליחו במקצועות החופשיים ובענפי המסחר והכלכלה, ושקשרו את גורלם במדינה העיראקית. הם היו יותר עיראקים מעיראקים: עיראק היתה בעבורם הבית, והם היו חלק בלתי נפרד ממנה. משפט הראווה נגד עדס היה מכת מוות לניסיון הבלתי מתפשר שלהם להתערות בחברה העיראקית, והביא לתובנה כי לא משנה מה יעשו - יהודים תמיד ייחשבו לזרים בעיראק, ותמיד יהיו חשופים לפגיעות ברכוש ובנפש. כמו באירופה, כך גם בארצות ערב: יהודים הוקאו החוצה וסומנו כלא שייכים.
רבים מהם ציינו את משפט הראווה כגורם שדחף אותם לעלות לישראל. העיתונאי והסופר יליד בגדד, יצחק בר־משה, כתב כי העלאתו של שפיק עדס לגרדום היתה נקודת מפנה בתולדות יהדות עיראק. "מעתה נותרה רק דרך אחת", כתב. "איש לא ישאל עוד למה ומדוע יהודים מדברים על עלייה המונית. מאותו יום לא נשאר יהודי שיחשוב אחרת". סלים פתאל הוסיף כי משפטו המבוים של עדס היה משפטה של הקהילה היהודית כולה: "עיראק אמרה בבירור לכל יהודיה: אתם לא שייכים, אין לכם עוד מקום בתוכנו".
יהודים אלה לא שאפו לעזוב את עיראק ולא חיפשו להגר למדינה אחרת. אחד הבולטים שבהם, הסופר הנודע שלום דרוויש, אף היה ידוע בעמדתו האנטי־ציונית. בשנות ה־30 כתב: "אנחנו נמצאים בעיראק זה אלפיים שנה, ונמשיך להיות בה עוד אלפיים שנה". אך פרשת עדס טלטלה אפילו אותו, ולאחר שעזב את עיראק ביציאה הגדולה, כתב כי ההוצאה להורג "זעזעה אותי קשות וערערה את אמונתי באפשרות החיים במולדתי... מגדל הצדק התמוטט במשפטו של עדס".
ד"ר עדי שורץ חוקר את ההיסטוריה של היהודים במדינות ערב. כתבה זו היא פרק ראשון מתוך ספר בכתובים על הקהילה היהודית בעיראק ומשפטו של שפיק עדס
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו