לא מן ההפקר זכה האגודל למעמדו הרם. אייזיק ניוטון, אבי המכניקה הקלאסית, התפוח והגרביטציה, טען כי גם בהיעדר הוכחה לקיום האל, האגודל לבדו ישכנע אותו בקיומו של אלוהים.
ועם פרוץ המונדיאל לחיינו, טוב לדבר בשבח האגודל הנאה משום שיש לו תפקיד מהותי במשחק הכדורגל היפה, ולא רק בתור לייק בפייסבוק.
הנה שחקן א' מוסר לשחקן ב', שלא מצליח להגיע לכדור. שחקן ב' זוקף אגודלו בתנועה שאומרת "אחי, אחלה מסירה. מצטער, לא הגעתי". שחקן א', המוסר, מניף אגודל בתשובה "כפרה, הכל טוב. בפעם הבאה".
יש כמה ז'אנרים בתחום: יש שחקנים הזוקפים אגודלם בזקירה מלאה. 90 מעלות. אגודל זקוף ומתוח כמו טירון במסדר. אגודל בריא שקם בבוקר מוקדם, יוצא לריצה, מתקלח במים קרים ויוצא לעמל יומו; שחקנים אחרים משחררים את אגודלם בתנועה אגבית ומדולדלת. האגודל מונף במין נונשלנטיות עצלה, ספק עומד ספק נופל. כאילו עושים טובה.
אני פחות מתחבר.
שוו בנפשכם כמה נפלא לקבור כל טעות, שגגה, שגיאה, באמצעות אגודל זקור. וכל זאת על רקע העובדה שרק אצבע אחת מפרידה בין האגודל החביב לבין האמה הגסה.
לו יכולנו הפלבאים לסגור בעיות בהנפת אגודל, אין ספק שחיינו היו משתפרים. אגודל לבוס הלחוץ בעבודה ולמפקד המטומטם בצבא. ואפילו אגודל בבית המשפט. לשופט חמור הסבר בגלימה אימתנית, נשלוף אגודל בחיוך. ובבית, אללי, האגודל היה יכול להיות המפתח המושלם לשלום בית נצחי.
אני משוכנע שעד היום הבלם האנגלי טרי בוצ'ר מתעורר בלילה, בחילה בגרונו וריח בית השחי של מראדונה באפו
נניח שהבטחת לאשתך, שהלכה לאסיפת הורים, להשגיח על הילדים ולהכניס את הכלים למדיח. ולא שרק לא השגחת ולא הדחת, אתה רובץ בסלון ורואה משחק בגביע העולם. ואז היא נכנסת, והבית נראה כמו בית שימוש ציבורי בניו דלהי. הילדים מטונפים, קורנפלקס וחלב על הרצפה, התינוק מסתובב עם חיתול מלא ומנסה לאכול בטרייה, ואתה כאמור רובץ על הספה עם במבה. היא כועסת. מאוד כועסת. מוד תקיפה.
אלא שאז, במקום להצטדק בקול שפל, להתנצל בעין דומעת, לתרץ כמו סריס בהרמון, אתה קורץ ומקפיץ את האגודל הגאה שאומר: "אהובת ליבי, באמת שרציתי להשגיח ולהדיח, אבל לא הסתייע. שכחתי. מצטער. המשחק נגמר בעוד חמש דקות, ואז אני עושה".
טראח, היא דוחפת לך את האגודל לתוך הרטוב של העין הקורצת. "אתה בא לי עם אגודל? מה אתה, טום קרוז בטופ גאן?"
"פוליס ורסו" הוא המונח הלטיני המתאר "אגודל מסובב". מחוות האגודל שימשה את ההמון הרומי לשפוט לחיים או למוות, גלדיאטור מובס. המחקר ההיסטורי לא סגור אם אגודל זקור משמעו היה חיים, או דווקא אגודל לצד או למטה.
פרופ' אנתוני קורבייל טען כי אגודל זקור מעלה סימן מוות, ואילו אגודל בתוך אגרוף סגור סימן חיים.
בסביבתנו, אגב, אגודל זקור עלול להתקבל בעין מעט עקומה. במלחמת המפרץ חיילים עיראקים הניפו אגודל לעבר הכוחות האמריקניים, שטעו לראות בכך סימן לתמיכה. אך למעשה בעיראק ובחלקים גדולים במזרח התיכון - כמו במערב אפריקה, באיראן, ביוון ובסרדיניה - אגודל זקור משמעו "כנס לי לתחת".
לרבים, זיכרונות ממשחקי הגביע העולמי הם נ"צ בביוגרפיה הפרטית. רגעים שלכאורה אינם נוגעים בך אישית, אך לעולם תרגיש שייך אליהם.
זיכרונות נחקקים לאו דווקא על פי סדר היררכי או ערך אסתטי. הזיכרון הראשון שלי ממונדיאל כלשהו אינו של מהלך כדורגל מופלא אלא דווקא של תצוגת אלימות פראית. הייתי בן 12 בזמן הגביע העולמי בספרד 1982. בזיכרוני אמנם עולות הבלחות של ברזיל המופלאה, אם כי אני לא בטוח שזה לא זיכרון מודבק בעקבות צפייה מאוחרת במשחקים. בקושי רב אני זוכר קצת את פאולו רוסי מהגמר, החלוץ האיטלקי עם פני הסרסור, שסיים לפני הטורניר עונש השעיה בגלל מכירת משחקים. מה שבטוח, גם אם תעירו אותי באמצע הלילה ותכוונו לי פנס לעיניים, זיכרון המונדיאל הראשון שלי הוא חד ומבעית. טוני שומכר, השוער הגרמני שנראה כמו שחקן סרטי פורנו משנות ה־70, מפרק את הלסת של פטריק בטיסטון הצרפתי. ניסיון לרצח על הדשא.
משחק חצי גמר, גרמניה נגד צרפת של פלטיני. בטיסטון פורץ לשער, שומכר שועט לעברו באמוק ומתנגש בו מתוך כוונה להפריד בין חלקו העליון לחלקו התחתון. אני זוכר דם, שיניים מפוזרות ומסיכת חמצן על הדשא. למרבה ההפתעה, השופט ההולנדי לא מרחיק את הגרמני. גרמניה מדיחה את צרפת בפנדלים. שומכר מככב. חוסר צדק משווע. שיעור ראשון בכדורגל - צדק זה שם של כוכב, גרמנים לא מפסידים בפנדלים (רק לאחרונה, פעמיים).
הזיכרון השני הוא גם קלישאה מוחלטת, אבל מצווה לספר ולדבר בו. גביע העולם 1986, אנגליה נגד ארגנטינה. מנה ראשונה: "יד האלוהים" של מראדונה; מנה עיקרית: מראדונה עושה לנבחרת אנגליה קרוסלה, ומוכיח שהוא לא רק רמאי אלא גם השחקן הטוב ביותר שדרך אי פעם על דשא. אני משוכנע שעד עצם היום הזה הבלם האנגלי טרי בוצ'ר מתעורר לפעמים בלילה, עטוף זיעה קרה, בחילה בגרונו וריח בית השחי של מראדונה באפו.
שנים מאוחר יותר סיפר מראדונה המנוח כי הוא מעדיף את השער הראשון על השני, "זה היה כמו לכייס אנגלי", הסביר. כי אתם יודעים, כדורגל הוא הרבה מעבר למשחק עצמו, ובין אנגליה לארגנטינה זורם יותר דם רע מאשר בדיאליזה.
והיות שכדורגל הוא הרבה יותר מכדורגל, הנה מילה על מוסר: אף כותב לא מחדש כשהוא קובע שהמונדיאל בקטאר הוא חתיכת שחיתות מסריחה. אין בטענה זו שום דבר מקורי. לידת הטורניר בחטא ומיתת פועליו לא מעניינות באמת איש. העגלה נוסעת, אין עצור.
יש בעצם שתי אפשרויות: או שאתם מחרימים את הטורניר כאמירה מוסרית, או שאתם לא מחרימים, אבל במקרה הזה רצוי פחות צביעות והתחסדות. קטאר היא מדינה מטונפת שמשחקת משחק כפול - מצד אחד, חברה של איראן והמאמצת הרשמית של חמאס; מצד שני, הבסיס הכי גדול של ארה"ב במפרץ נמצא בקטאר. מצד אחד, עושר בלתי נתפס; מצד שני, פועלים מבנגלדש ומהודו שמתים כמו זבובים.
קטאר היא נסיכות יותר רקובה מדנמרק של המלט. אבל ראבק, אם טסתם לשם כדי לסקר, לקחתם בזה חלק, ובואו, לא הכריחו אתכם להגיע לשם באיומי אקדח. אז אנא חסכו מאיתנו ומעצמכם את הפתטיות, כי כל היורים ובוכים הזה די מביך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו