על מצבת הניצחון של פרעה מרנפתח (זו המכונה גם מצבת ישראל או אסטלת ישראל) נכתב "ישראל הושם, אין זרע לו". מר מרנפתח, שחי במאה ה־13 לפנה"ס, פספס. קשה להאשים אותו. חיזוי העתיד הוא עסק מפוקפק, ועם ישראל ידוע בשרידותו. זה מוביל אותנו לתהייה המתבקשת: מהנדסי התודעה הסבירו לנו כל כך הרבה פעמים שתם עידן נתניהו. מתברר שהם טעו, כי אחד ועוד אחד שווה 64. למה?
הניצחון בבחירות הפעם היה רגע היסטורי חשוב, אולי מכונן. עצירת המשבר הפוליטי מעולם לא היתה מטרה בפני עצמה. מטרת הימין היתה השגת רוב ציוני לעמדותיו בקלפי. לולא הסתת התקשורת והמשפט התפור, הממשלה היתה קמה הרבה קודם. אם הימין ונתניהו ישכילו לקדם רפורמות הכרחיות, יהיה הניצחון גם רגע מכונן. גם אם שנאת נתניהו, התיקים התפורים נגדו והחשש מקואליציה עם תומכי טרור היו גורם חשוב בניצחון ובהתלכדות סביבו, הם לא העיקר. יש משהו גדול יותר, רעיוני, מהותי. אוגנדה. הקרדיט להבחנה הוא לבני הבכור.
מתוך אפר הגולה קם הרצל. היתה ציונות לפניו, התיישבות בארץ ישראל גם כן. אבל בניגוד לאינטואיציה הפשוטה - בעוד עז ועוד דונם לא מקימים מדינה. הציונות המעשית, ובדגש על תנועת הפועלים, מעולם לא הבינה שגם מיליון קיבוצים לא מייצרים כוח מדיני. אבל הרצל הבין. הרצל יצר תנועת המונים ודרש ממנה להגיע לקונגרס בטוקסידו, שתכבד את עצמה. הוא החזיר את הכבוד העצמי לעם היהודי. בשם הכוח המדיני שיצר, הגיע לסולטן ולקייזר, ולבסוף לבריטניה.
את מה שהרצל חולל באליטה הבריטית, שהיתה, יחסית, פחות אנטישמית, אפשר לתאר כטיפול המרה ציוני. יחד עם מקס נורדאו וישראל זנגוויל הושגה בזמן אמת תוכנית אוגנדה. מקלט הלילה. הרצל מבקש להציל את יהודי מזרח אירופה באופן זמני. התנועה הציונית דוחה את ההצעה. הכישלון הרגעי לא מפחית מהישגו העצום. בתוך 13 שנה, פסיק במונחים היסטוריים, אותה צמרת בריטית שהרצל שכנע, חתמה בגאווה על הצהרת בלפור.
לא היה להרצל גב. בשמונה שנות פעילותו צמחה לו אופוזיציה שוויתרה על כוח מדיני, ורצתה תחייה תרבותית וחברת מופת. אחד העם כמשל. אבל הרצל הבין לפני כולם שאנחנו ברגע מסוכן, שחיי היהודים באירופה נתונים לאיום קיומי ממש, שאנחנו במרוץ נגד הזמן להשגת מדינה, להצלה. אחד העם טען שהאנטישמיות דועכת ותמשיך לדעוך, ולא ראה בה גורם שיש להתחשב בו. הרגע ההיסטורי של הציונות המדינית היה רווי הישגים, אבל קצרצר.
הרצל הביא את הבשורה המדינית, וזאב ז'בוטינסקי הוסיף את הבשורה הצבאית. כדי שהמדינאות לא תהיה תלויה ביחידי סגולה כהרצל, חייבת לעמוד מאחוריה עוצמה צבאית. ולכן, יחד עם טרומפלדור, יוזם ז'בוטינסקי את הקמת הגדודים העבריים. לכן הוא, אבי המחתרות, מקים את ארגון ההגנה, מאוחר יותר את האצ"ל, ותלמידיו יקימו את הלח"י. לכן הוא מאמן את צעירי בית"ר באירופה בנשק ובצבאיות. באופן טרגי הם יהיו בעלי הידע הצבאי בגטאות ויובילו מרידות מוצלחות יותר.
השעון מתקתק בגולה. הרצל וז'בוטינסקי מבינים שמדינה היא הפתרון היחיד, ומבינים שהעם היהודי לא מזהה את הסכנה ממטר. הם לא מצליחים למנוע אותה. המדינה הוקמה מאוחר מדי. היא הוקמה הרבה בזכות העוצמה הצבאית של האצ"ל והלח"י, שיצרו לחץ מדיני וכלכלי כבד על בריטניה. הניתוח הצליח, אבל שליש פציינט מת.
יוני נפל בקרב. מתוך הרגע הזה נולד בנימין נתניהו המנהיג. זהו רגע של הצלחה ציונית, אך עבורו זה הרגע הטרגי בחייו
מתוך ביתו של מי שפעל עם ז'בוטינסקי במשלחת הרוויזיוניסטית לארה"ב, אינטלקטואל ענק וציוני דגול, עולה אחד הגיבורים הגדולים של הציונות. יוני נתניהו הוא הספרא והסייפא, מפקד נדיר מסוגו, לוחם נועז וגם איש ספר, שמפנים את הסכנה המתקתקת ליהודים, בכל מקום שהוא. הסיפור כמעט לקוח מאגדות חז"ל על מידה כנגד מידה. יהודים נחטפים לאוגנדה. גרמנים עושים בהם סלקציה.
אחרי הרעבה ושבי בתנאים מחפירים, הם מתוכננים להירצח. אלא שב־1976 יש מדינה, ויש לה כוח צבאי. מכל המפקדים נלקח יוני, האיש שיישם בגופו וברוחו את משנת הרצל וז'בוטינסקי. מבצע ההצלה ההרואי מגשים את תכלית הציונות. עם מדינה עצמאית, ליהודים יש הגנה.
מבצע אנטבה היה אפילוג סמלי של השואה, תיקון לגורל היהודי אחרי 2,000 שנות גלות. יוני נפל בקרב. מתוך הרגע הזה נולד בנימין נתניהו המנהיג. זהו רגע של הצלחה ציונית מסחררת ועבורו זה הרגע הטרגי בחייו.
בנימין נתניהו המנהיג יצוק בהשראת הרצל וז'בוטינסקי, שאותם תיווך לו אביו. כמותם, הדגל שנתניהו מציב הוא אחד - המשך קיומה של המדינה הריבונית של העם היהודי. כמוהם, הוא מפתח עוצמה מדינית בעזרת עוצמה צבאית. נתניהו גם הוסיף למשוואה את העוצמה הכלכלית, זו שמאפשרת את הכוח הצבאי. זה עבד. מול איראן, מול הפלשתינים וגם מול ההתיישבות. לקח להתיישבות, צאצאית הציונות המעשית, הרבה זמן ללמוד שטוקסידו עדיף על עז. אבל בסוף הם הבינו.
נתניהו מבין תובנה עמוקה, ישנה־חדשה. הכוחות בתנועה הציונית, שהתנגדו להרצל ולא זיהו את הסכנה הגדולה, קיימים גם עכשיו. אז הם עשו זאת בשם התרבות היהודית, היום בשם תרבות המערב, אבל ההתנגדות היא אותה התנגדות. זו ההתנגדות ללאומיות היהודית, להישגיה, לדרישותיה. הפסיביות הגלותית שולטת בהתנהלותם המדינית. אין בהם גאווה לאומית, ובמקום כבוד הם רוצים שיאהבו אותם. נשמע חדש? זו התובנה של פינסקר על ההתנהלות היהודית בגולה באוטואמנציפציה ב־1881. הקרב בחוץ הוא על עוצמה מדינית, אבל הקרב בפנים, חשוב לא פחות, הוא על עמידה ואקטיביות, על תחושת כבוד לאומי, על מדינת היהודים היהודית.
את כל זה יודע הציבור. אם לא בידיעה ממשית, אז בתחושה ובאינטואיציה. לכן מסעודה משדרות, אבל גם ריקי כהן מחדרה, מצביעות לגוש הימין. הן יודעות שנתניהו הוא מדינאי דגול, והן יודעות שהוא המחסום הגדול של העם היהודי מול מדינת כל אזרחיה. לא מהיום. בשנת 1999, לאחר שנתניהו הפסיד לאהוד ברק, כתבתי שבור לב את הדברים הבאים: "בעוד 150 שנה יישב היסטוריון אמיץ ויקבע שאתה, נתניהו, עמדת בצומת היסטורי וקריטי על עתיד העם היהודי. הבנת שאנחנו חייבים לבחור בין מדינה יהודית למדינת כל אזרחיה, מדינה שתאבד כל זכות מוסרית על האדמה הזאת. ביום שני (יום ההפסד) פסעה המדינה צעד ראשון אל תוך תהום שאתה, נתניהו, הסתכלת לעומקה, לא הופנטת וידעת להסתובב".
לכן נתניהו ניצח. ואיתו העם היהודי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו