צה"ל. אין דרך נעימה או יפה לכתוב את זה, וגם אין סיבה לייפות את המציאות: חיילי צה"ל הצביעו נגד המפקדים שלהם, ואם להיות יותר מדויקים - הם הצביעו נגד שר הביטחון והרמטכ"ל.
בבחירות הקודמות זכה בני גנץ לתמיכה נרחבת אצל החיילים. הם ראו בו את השר "שלהם". את מי ששומר עליהם. התואר הזה עבר הפעם לאיתמר בן גביר. הוא ידע לרכוב על גבי סנטימנט לאומני - פועל יוצא של גל הטרור שנמשך מפברואר (ואם להיות יותר מדויקים - מאז שומר החומות), ושל היעדר המשילות בנגב ובחלקים מהגליל. בן גביר, עם כריזמה שופעת, הבטיח שאצלו זה יהיה אחרת. ימים יגידו אם זה יקרה, ובאיזה מחיר.
בינתיים, הפיקוד הבכיר של צה"ל צריך לשאול את עצמו איך זה קרה לו. כיצד ייתכן שהחיילים סומכים יותר על מורשע סדרתי בפלילים שלא גויס לצה"ל, מאשר על טובי המפקדים והלוחמים שיש לנו. מה זה אומר על החיילים? ומה זה אומר על מי שמפקדים עליהם?
הנתק הזה הוא תולדה של הרבה דברים. מעוצמתן של הרשתות החברתיות (גם אצלנו קיים דור טיקטוק, לא רק אצל הפלשתינים), ועד הרצון הטבעי של בני 18 לשעוט קדימה, להסתער ולנצח. תפקידו של הפיקוד הבכיר הוא לתעל את זה למקומות נכונים, ובעיקר לדעת לשלב בזה ערכים ופרופורציות. במבחן התוצאה - המפקדים כשלו.
הרמטכ"ל אביב כוכבי נמנע במשך ארבע שנותיו בתפקיד כמעט מכל אמירה שעלולה לעורר מחלוקת. לא בנוגע לענייני נשים או דת, וגם לא באשר לאלימות מתנחלים בשטחים ולסוגיות נפיצות נוספות. הוא סירב להקשיב לעצות שקיבל, או להבין את משמעותם של תמרורי אזהרה דוגמת הסקרים שהעידו על ירידת אמון הציבור בצה"ל. הוא החל לדבר רק לאחרונה, לקראת סיום תפקידו, אבל זה כבר היה מעט מדי ומאוחר מדי. הוא איבד בדרך את המצפן, ואיבד את החיילים. זה תמרור אזהרה בוהק, משום שבשלב הבא עלולים הגייסות לפקפק בפקודות שיקבלו ערב מבצע או מלחמה, או במהופך - לפעול עצמאית.
החשבון הזה יוגש כעת במלואו לרמטכ"ל הבא, הרצי הלוי. גם כך הוא ייכנס לתפקידו עם חטוטרת, תוצאה של הדה־לגיטימציה שנעשתה לו מקרב חוגים פוליטיים אינטרסנטיים. כעת יהיה עליו לשקם את אמון הציבור ואת אמון החיילים בתנאים גיאו־פוליטיים לא פשוטים. טוב יעשה הלוי אם ילמד את לקחי קודמו: הדרך היחידה שלו לנצח - בקרב מול האויב, וגם בקרב על אמון הציבור ועל הערכים - היא ללכת בקו ישר ולא למצמץ.
ביטחון הפנים. כל ממשלות ישראל האחרונות, ללא יוצאת מן הכלל, רשמו בתחום הזה כישלון מחפיר. זה ניכר בכבישי הדרום, בפרוטקשן בצפון, בהיקף האלימות והגניבות, בכמות הבלתי נתפסת של נשק בלתי חוקי (ובקלות השימוש בו), ובתחושה של האזרחים שהם לבד. בן גביר זיהה זאת בתבונה, כיוון לשם - והצליח.
אלא שהבטחות בחירות לא יביאו שינוי. הבעיה אינה בהיעדר כבוד לאומי או בהנחיות פוליטיות מעומעמות. היא מצויה בהיעדר אמצעים, תקציב ותחושת מסוגלות. המשטרה חלשה וקטנה על משימותיה. היא זקוקה לעוד עשרות אלפי שוטרים, לתקציב ולסמכויות. רק זה יאפשר לה את המסה שנדרשת כדי להחזיר את התחושה שאנחנו חיים במדינת חוק שיש בה בעל בית.
המשטרה תחזור לעצמה רק אם תישאר מקצועית. אוי לה אם תהיה פוליטית. החלטותיה ופעולותיה צריכות להיות הגיוניות, ברורות וחוקיות. טוב יעשה השר הבא אם יפעל להגדלתה ולחיזוקה, ולא לשימוש בה כמכשיר לקידום אג'נדות פוליטיות. אם בן גביר יגיע לשם, כפי שהוא שואף, הוא ייתקל בדילמה הזאת כמעט על בסיס יומיומי.
דוגמה לכך תהיה דיונים שינהל (והחלטות שיידרש לקבל) בנוגע לעליית יהודים להר הבית. מצד אחד - סוגיה שהוא מוביל, שלכאורה גם בעלת היגיון רב: לאפשר חופש פולחן לכל דת, בכל מקום בארץ. מנגד - חבית בלתי נדלית של אבק שריפה, שטיפול לא נכון בה עלול להצית לא רק את ירושלים ואת הזירה הפלשתינית, אלא את כל העולם הערבי והמוסלמי. בנימין נתניהו למד את זה על בשרו במשבר המגנומטרים; ספק אם ירצה לשחזר את החוויה, ספק אם המציאות הפוליטית תותיר בידיו ברירה.
הסכמים. ספוילר: למרות הבטחותיו, נתניהו לא יבטל את הסכם המים הכלכליים עם לבנון. כשייכנס למשרד רה"מ, וישמע את אנשי המקצוע שבראשם בכירי מערכת הביטחון שהוא מכיר ושאת חלקם הוא מינה, הוא יסכים (גם אם לא יאמר זאת בפומבי) שמדובר בהסכם מאוזן, שיתרונותיו הביטחוניים־מדיניים־אסטרטגיים גוברים על חסרונותיו הכלכליים.
נתניהו גם יידרש להסכם נוסף שנמצא כרגע על הקרח - הסכם הגרעין עם איראן. מדובר בהסכם בעייתי, שהאמריקנים יחפשו מן הסתם לחדש את הדיונים לחזרה אליו בתקופה הקרובה, כדי להוריד מעליהם את כאב הראש האיראני. ישראל תבקש להוביל אותם דווקא בכיוון ההפוך: להתעמת עם טהרן כדי להקשיח את ההסכם, או לבטלו כליל. גם במקרה כזה הבעיה לא תיפתר, אלא להפך; איראן מתקרבת באופן מדאיג לנקודת האל־חזור, וכתוצאה משינויים טקטוניים ביציבות הגלובלית - היא נהנית כעת מתמיכתן של סין ורוסיה.
הסוגיה הרוסית עשויה לעמת את נתניהו עם סיכומים שהוא עצמו השיג עם הנשיא פוטין, לגבי ההתנהלות בין שתי המדינות בסוריה. מתישהו רוסיה תידרש לגמול לאיראן על תמיכתה בה במלחמה באוקראינה (באמצעות אספקת מל"טים תוקפים וצוותים מבצעיים וטכניים). ייתכן שהתמורה תגיע בסוריה, בדמות הרחבת שטחי ההשפעה האיראניים או בניסיון לצמצם את מרחבי הפעולה הישראליים. יכולתה של ישראל להשפיע על התהליך הזה קטנה מאוד, ולכן טוב תעשה אם תגבש לעצמה מדיניות מוצלחת יותר כלפי המלחמה באוקראינה.
מעל לכל אלה, תעמוד הממשלה במבחן הסכמי אוסלו. מדובר בממשלה שרוב מרכיביה ניציים מבעבר, ומתנגדים להסכמים בכל תוקף (למעט אריה דרעי, שתמך בהם כשנחתמו). נתניהו אמנם התבטא לא פעם נגד ההסכמים, אך בכהונותיו הקודמות כראש ממשלה הקפיד לקיימם, כדי לשמור על יציבות האזור ולהימנע מעימות עם מדינות המערב, שעלול היה להוביל למהלכים שונים (כמו סנקציות וחרמות) נגד גופים ואישים ישראליים.
כעת מבחנם של ההסכמים יהיה גדול מבעבר. מהצד הפלשתיני, יש גורמים רבים שינסו לאתגר אותם כדי לייצר אנרכיה בשטח, שתשרת את הקיצוניים (בהובלת חמאס). מהצד הישראלי, יש גורמים שינסו לעשות את אותו הדבר, כדי להביא לסיפוח מלא של השטחים ולביטולם בפועל של ההסכמים. הצלחה הדדית כזאת, ולו חלקית, עלולה להצית את השטח ולעמת את ישראל לא רק עם הפלשתינים ביו"ש, אלא במעגלים נרחבים יותר באזור, ואף עם ארה"ב ועם הקהילה הבינלאומית שערבות להסכמים.
בעבר ידע נתניהו לתמרן היטב בין כל אלה, אך אז היו לצידו בקואליציה גורמים מתונים יותר מאשר כעת. בממשלה הבאה, האתגר שלו יהיה סבוך פי כמה; לראשונה הוא ימצא בה את עצמו בתור השמאלן שבחבורה.